פתיחת הספר "השתקפות" נפתחת בחלום. הגיבורה אפרת מוצאת עצמה באמצע מסדרון חשוך. בקצה אחד דלת, בקצה שני גרם מדרגות. היא נושמת אוויר רקוב ומשוועת לנשימה צלולה. היא מנסה לפתוח את הדלת אך לשווא. מאחוריה יש מאות מפתחות. אחד מהם יפתח את הדלת. מי מהם יושיע אותה ואיך תצליח למצוא את המפתח הנכון?
בחלום הסמלי הזה נפתח עוד יום בחייה של הנערה המתבגרת בת ה-15, שמתעוררת מהחלום היישר לקולות הבוקר של משפחתה, עוד יום של ניסיון להציל את אחיה הגדול מלעוף מעוד בית ספר עקב התפרצויות אלימות, עוד בוקר של מזעור ריבים בינו לבין שני אחיה הקטנים, שנולדו מנישואיה השניים של אמה אורה לחיים, עימו אפרת מנהלת יחסים טעונים.
יש לה חדר משלה, ורוד וקטנטן, אך הוא מספק רגעי שלווה ספורים משדה הקרב שהוא הבית שלה, ומהסוד שהיא מסתירה מכולם: מזה שנים שהיא חווה אלימות מינית. חוסר היכולת הפיזי ממש שמונע מאפרת לשתף את קרוביה במה שקורה לה, וההרס הנפשי שנגרם לה משמירת הסוד הם מהמאפיינים הבולטים בספרה הראשון לנוער של גל אלגר, 38, עורכת, מנחה סדנאות כתיבה ועובדת סוציאלית, שראתה יותר מדי "אפרתיות" במסגרת עבודתה. "הדמות של אפרת אצלי בראש כבר מגיל 16", מספרת אלגר, "כתבתי המון סיפורים, ואף פעם לא הצלחתי לסיים אותם. היו לי מחברות שלמות של סיפורים בלתי גמורים, עד שהפסקתי לכתוב. ואז צץ לי למחשבה דווקא המשפט האחרון של הספר, וממנו בעצם התחילה הכתיבה הראשונית. ידעתי שאת הסיפור הזה אני חייבת לכתוב".
"דמויות שמדברות את עצמן"
ויש גם את הדמות של תום, הקול השני בספר, שלומד עם אפרת בכיתה. על פניו, תום הוא הערס עם בעיות ההתנהגות, שעבר עם אמו מקריית שמונה לחיפה מסיבות שלא ידועות לקוראים בהתחלה. הוא מעשן, מקלל ומציק לבנות הפופולריות של הכיתה. את העמדת הפנים של אפרת, שעל פני השטח היא החברה הבוגרת, השמחה והמכילה, הוא קולט מייד. "צבועה", "אפורה" הוא קורא לה, גם בפניה. אך לצד הסלידה ממנה, הוא מסוקרן. כשהוא מגיע למסיבת יום ההולדת של אחת מחברותייה, שיחה קצרה עם אפרת מצליחה "לגעת בדיוק במקום שהכי כאב לי בעולם". השניים מתקרבים עמוקות, והקוראים נחשפים גם לחייו של תום, שגדל ללא אב, ומטפל באמו, שסובלת מבעיות נפשיות.
כריכת הספר (זמורה ביתן)
אין ספק שלא עשית הנחות לקוראים ולעצמך. הבחירה לעסוק בנושאים קשים מנשוא, סיפור האהבה הדרמטי מאוד ולא קונבנציונלי בין אפרת לתום, השפה הדחוסה.
"את הספר עצמו כתבתי במשך שנה, במהלך סדנת כתיבה שהשתתפתי בה בהנחיית הסופרת מירי רוזובסקי. חזרתי לאפרת ממקום בוגר יותר. זה היה בתקופה שבה עבדתי בפנימיה, שבה רוב הבנות חוו פגיעה מינית. זה פגש אותי בצורה מאוד חזקה ורציתי לכתוב על זה".
בהתחלה אלגר ייעדה את הספר למבוגרים "אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא הכיוון שנכון לו. לא שאין ספרי מבוגרים שכותבים על נוער, אבל רציתי שנוער יקרא אותו, ולא רק כאלה שחוו או חווים אלימות מינית, אלא בכלל חוויות של דחייה, של רצון להשתייך. רציתי שהספר ידבר בשפה שלהם, בלי פילטרים. אחד האתגרים בכתיבה בגוף ראשון הוא להביא לידי ביטוי את עיוותי החשיבה של הדמויות. הקולות של תום ואפרת לסירוגין מצליחים לדעתי לשים את האצבע על השוני בין איך שהם תופסים את עצמם לבין המציאות".
ואכן, הבנתה של אלגר את הנפשות הצעירות מעוררת התפעלות, ומספקת חוויה ספרותית מטלטלת ועוכרת שלווה. כן, כזאת שמובטחת בקלות, כלאחר יד, על גבי עטיפות ספרים, אך באמת מקיימת.
"ספרות לא אמורה להיות מניפסט חינוכי". גל אלגר // צילום: הרצי שפירא
לאורך השנים אלגר, שמתגוררת בחיפה ולאחרונה ילדה תאומים, עבדה עם בני נוער בשיקום, שהוצאו מביתם וגרים בפנימיות. היא עסקה בהדרכות ילדים בבתי ספר עירוניים בנושאים של קשרים זוגיים, הטרדות מיניות ופגיעות מטעם מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית. אם יש מסר מרכזי שהיא מקווה שהספר יצליח להעביר הוא הצורך בדיבור ובדיאלוג, גם אם מגומגם ומובך, על הנושאים שנחשבים טאבו. "אני לא חושבת שספרות אמורה להיות מניפסט חינוכי. לא הקדשתי מחשבה לאיך אני לא כותבת את הספר דידקטי מדי, אלא איך אני יוצרת דמויות שידברו את עצמן. כן ניסיתי להביא את המחשבות שלי בצורה מותאמת ונכונה, אבל החומרים כולם נמצאים בתוך הספר, והקוראים מוזמנים לבחור בעצמם מה הם רוצים לקחת ממנו".
המבוגרים – ההורים, המורים, היועצת בבית ספר – לא יוצאים טוב בספר. בכלל, בספר מתקיימים מעין חילופי תפקידים – אפרת ותום מגדלים את ההורים שלהם, כל הזמן מנסים לרצות אותם, מפשרים. אין ממש סמכות הורית.
"נכון. ניסיתי להראות את העיוורון של ההורים. למשל, אורה, אמא של אפרת, פוטרת את מצבי הרוח של הבת שלה בטענה שזה חלק מגיל ההתבגרות, וזה לא תמיד רק זה. מובן שאורה היא מקרה קיצוני, אבל הורים רבים לא רוצים לחשוב שרע לילד שלהם אז הם מעדיפים לחשוב שמדובר ב'שטויות של הגיל הזה'. מאוד חשוב שהמבוגרים יקשיבו, יבחינו בסימנים וכן ידברו עם הילדים שלהם על מיניות בריאה. בגיל ההתבגרות קשה לדבר על בעיות, לכן צריך אוזן מאוד רגישה כדי לקלוט את הסימנים. אין דבר כזה נושא שאי אפשר לדבר עליו בבית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
