באחת המשמרות שלה כמארחת במסעדה תל אביבית, התוכנה שאיתה עבדה נועה סוזנה מורג על מנת להושיב אנשים במסעדה - נתקעה. "התקשרתי לתמיכה הטכנית וענה לי טכנאי מאוד נחמד", היא מספרת. "יצא שהיינו על הקו כמה דקות ארוכות. הוא הדריך אותי מה לעשות ובשלב מסוים אמר לי, אני מתחבר למחשב שלך, אל תגעי רגע. עכשיו, זה מחשב שאני מחוברת אליו למעלה משנתיים, ריבוע שאני בוהה לתוכו די הרבה; יש לי היכרות די אינטימית אתו. ואז אני רואה את העכבר זז מעצמו. זה יישמע מוזר, אבל באותו רגע הרגשתי כאילו מישהו נוגע בי בניגוד לרצוני. נראה לי שמשם נולד הספר".
"חווית משתמש", ספר הביכורים של מורג, בת 28 בסך הכל, מאתר, מבודד ולרגע מוציא מהקשר ומשיווי משקל בדיוק את אותם רגעים שהפכו שקופים עבורנו למרות, ואולי בגלל שהם מאפיינים במדויק את העידן שבו אנחנו חיים. התוצאה: שלושה סיפורים מושחזים, מקוריים ומפתיעים בעומקם, בבשלותם ובמשחקיות הסגנונית שלהם.
מעצב אתרים שמגלה בתוכו תובנות מזהירות על טבע האדם בעקבות עיצוב אתר פורנו, ובמקביל יכולתו לקיים תקשורת בסיסית מידרדרת; עובדי משרד ממשיכים בשגרת יומם בזמן שהביוב במקום עולה על גדותיו וגם הצורך בשירותיהם הולך ומתמסמס; נערה יוצאת לברר מדוע חברה הטוב התמוטט אחרי בהייה מוקסמת במדף הגבינות בסופר - הגיבורים של מורג מתקיימים בבדידות אורבנית ריאליסטית וסוריאליסטית גם יחד. באין משפחה, חברים או רומנטיקה, האדם לא מתקיים מחוץ לשעות העבודה שלו; ללא פיסה של ירוק, גם בטון ואורות ניאון הם טבע. אולי זו הסיבה שהדמות היחידה לה העניקה מורג יכולות מיומנות ביחסי אנוש - נמצאת מוטלת בביתה ללא רוח חיים לאחר שתיית נוזל כביסה.
מורג, סטודנטית לתואר שני במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב, מספרת כי "למדתי המון קרל מרקס בתואר, ואחד הדברים שהיכו בי בעוצמה הוא העובדה שהוא מגדיר את האדם לפי הייצור שלו: גם חיות עובדות ומייצרות, אך העכביש, למשל, טווה את הרשת באופן אינסטינקטיבי, כמעין המשך של הגוף שלו. בני האדם מייצרים בצורה שונה; יש מרחק בין האדם ליצירה והפער הזה, הרווח בין האדם למה שהוא עושה ריתק אותי".
איך הוא בא לידי ביטוי מבחינתך?
"אני ילידת תל אביב, ואחד הדברים שהעסיקו אותי במיוחד בהקשר הזה הוא שאנחנו חיים בסביבה שהיא כמעט מאה אחוז מעשה ידי אדם. זה הופך שקוף עבורנו, אבל כשחושבים על זה, זה די מוטרף. מאיר אריאל כתב פעם 'על פי מדעי הטבע / האדם כלול בטבע / אם האדם כלול בטבע -/ כלולים כל מעשיו'. עניין אותי מאוד לחשוב על הסביבה ה-man maid הזו בתור המשך של הטבע. אפילו האופן שבו מסדרים את המדפים בסופר; זה כבר נדמה לנו כמו חלק מהטבע בזמן שזה הכי לא טבעי שאפשר, אבל אפשר להקצין ולחשוב על זה כמו טבע פראי".
מעין ניסיון למצוא חום ואנושיות היכן שיש קור וניכור, נטייה שרבים מאתנו, עכברי העיר יכולים להזדהות אתה?
"בעיקר בעידן שבו אנחנו מוגדרים על פי הייצור שלנו. למשל, יש בעיני המון ערך לעבודה ביחד. הסיפור הראשון מתאר מעצב אתרים שאין לו סדר חום, מסגרת, שום קשר אנושי בעצם; הקצנה של תופעה די נפוצה בסך הכל. שאלתי את עצמי, אם העבודה היא המקום שבו אנחנו הכי אנושיים, איך משפיעה עלינו התלישה הזו מתוך המסגרת, כשקורעים אותנו ומבודדים אותנו? איזה מן חברה זה יוצר?"
כריכת הספר (הוצ' כתר)
היא מעידה על עצמה שכתבה מאז ומתמיד. "יש לי ערימה מכובדת של יומנים, מלאים בכל מיני שרבוטים ורעיונות וסתם מחשבות; לצד קריאה, זה הפך לאופן שבו אני חווה את העולם. אני שומרת את כולם באדיקות – פותחת יומן ומקבלת גישה ישירה למחשבות של עצמי מכל תקופה בחיים".
קפיצת מדרגה אירעה בתואר ראשון בספרות, במגמת כתיבה באוניברסיטת תל אביב, שם לימדוה מרצים כגון רונית מטלון, יובל שמעוני ואורלי קסטל בלום, "זה היה כמו מגרש משחקים שאפשר לנסות בו הכל, ללמוד להזיז את השרירים שלא ידעת שיש לך; את לומדת לא רק לכתוב אלא גם לקרוא, להבין מה עובד, מה לא עובד, מה חסר, ועם זאת הכתיבה שלי אז שונה מאוד מהאופן שבו אני כותבת היום". עם סיום התואר המשיכה מורג לכתוב "כמו תמיד, אבל ברגע שאמרתי לעצמי שאני עובדת על ספר, משהו השתנה בתודעה שלי ודברים התחילו לקרות".
מעניין שרוב בני דורך עדיין מנסים את כוחם בכתיבת הרומן המשפחתי הארצישראלי.
"גם אני מרגישה שאנחנו חיים בעידן שקורים בו דברים דרסטיים אבל כמעט שלא נכתב על כך וזה בדיוק הצורך שהרגשתי. מי שמשפיע עלי במיוחד שלא במפתיע הוא מישל וולבק, שכותב בדרכו המבריקה על טכנולוגיה, על מקצועות שיוצאים משימוש או על שקיעת המערב ומתאר מצבים קיצוניים שגם אם הם לא חלק מהחיים האישיים שלך, את מרגישה ומזדהה איתם. רובו המכריע של הספר מאוד לא קרוב לחיים האישיים שלי: מעולם לא עבדתי במשרד, אף פעם לא עיצבתי אתר או למדתי כלכלה בצורה מסודרת; בעקבות הספר יצאתי למחקרים מקיפים ששימשו חומר גלם שיכולתי ללוש ולמתוח".
לתוכן יש קשר הדוק לצורה. העלילה בספרך מינימליסטית ובכל זאת יש תחושה דקה של אימה באוויר.
"אני אוהבת סיפורים שבתחתית שלהם יש איזו תהום גדולה שלא ממש מתייחסים אליה. אם הייתי צריכה להגדיר אותה במילה אחת זהו ניכור; אולי כי אני גרה בעיר שמושג הקהילה בה הולך ומתפורר, אולי כי אני בת יחידה, תמיד אני מרגישה שהקהילתיות היא מושג שמכרו לי דימוי מאוד אטרקטיבי שלו, אבל מתחת לו יש תהום שקשה לי להשלים איתה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
