להאמין בקהילה של רגשות

המסתורין הוא מרכיב עיקרי בכתיבה של ראובן מירן. כיום מירן הוא מו"ל הוצאת נהר, אך שנים מתפקד ככותב ייחודי ומפתיע של סיפורים קצרים וקצרצרים, שמציעים תמיד אלטרנטיבה ומפגינים חירות מחשבתית. באחד הפרגמנטים שלו בקובץ "זיכרונות מעונה מתה" כתב: "חייתי כמו שיכולתי. נכון שהייתי קצת עצור, אבל אצרתי בתוכי דברים". ואכן, כתיבתו אינה חשופה. היא אוצרת בתוכה רבדים־רבדים, רובם לא יתגלו אלא יהדהדו את קיומם בין השורות.

מירן המספר הוא משוטט ומדלג; מחשבתו פוקעת מן הבטן, לא תמיד מן הראש. רציונל מהול ברגש. כך בסיפוריו הקצרים מן העבר וכך במסות הסיפוריות שפירסם עתה, בקובץ מינורי ומדויק תחת השם "אני לא הכרתי את אנרי קוריאל".

הניסיון הטמון במילה "מסה" מטיל עליה אחריות ומשמעות. המסאי אינו מציע רק נקודת מבט עיונית חופשית אלא מנסה, הלכה למעשה, לברוא יציר כלאיים שיש בו מן הסמכות של המסמך מחד ומן הפואטיקה של הסיפור מאידך. מסה דורשת מיומנות ובעיקר אומץ.

ואומץ זה הרי שמם השני של גיבורי הקובץ: לוחם החופש היהודי־מצרי אנרי קוריאל, שנרצח בפאריס לאחר שעשה שמות למען הדמוקרטיה במצרים ובאלג'יריה; הסוריאליסט בנז'מן פרה, שהצטרף לכל מהפכה אפשרית; השאנסיונר ז'ורז' ברסאנס, שחילחל עם המוסיקה למקומות הכי קשים של החיים; פול גוגן, הצייר שהיפנה עורף למשפחתו שלו והיגלה את עצמו עד לטהיטי הילידית, "כדי למצוא מקורות השראה ולחיות חיים נקיים מן הזיוף ומן הצביעות הנגזרים ממוסכמות המוסר הכפוי, הדת והמדינה". 

מירן, שנכח ולקח חלק במהפכת הסטודנטים בפאריס ב־1968 ואדיה עדיין מרחפים בתוכו, שולח יד כדי לחוש, פיזית, את הדמויות הללו, ולהבין את ייחודיותן. "האיש מת", הוא כותב, "אבל משהו מהמחשבה, האישיות והרוח שלו חי ופועם עדיין בליבם ובמוחם של מי שכן הכירו אותו, ודרכם גם אצל אנשים כמוני, שלא הספיקו". זה קורה בדרום אפריקה של האפרטהייד, שבה פוגש מירן קבוצת אפריקנרים המתנגדים למשטר ומסתכנים בחייהם, ואף בבריסל, בכיכר הגדולה שאליה הוא מגיע כדי לדמיין פגישה עם ז'אק ברל הגדול. גם אם מדי פעם מסותיו של מירן גולשות לנימה ויקיפדית ומגוללות את קורות הגיבורים, בקריאה משותפת הן יוצרות מכלול של חיפוש אחר אידיאל ובו בזמן געגוע לאפשרות החיפוש הזה.

זהו ספר ייחודי בלהט הנעורים שלו. מירן הוא שועל קרבות שחרש רבבות קילומטרים ביבשות רבות במסעות ובשליחויות שונות, ובכל זאת הוא שומר על ניצוץ של נאיביות כשהוא מזהה הזדמנות לעשיית צדק. ממש כמו אותו סטודנט להוט מהבריקדות ב־68', הוא יודע שהעולם אינו מקום מוצדק, אבל הוא מאמין ב"קהילה של רגשות". בקהילה הזו ניתן לחלוף מבעד לקיר בדרך להגשמת חלום. ¬

אני לא הכרתי את אנרי קוריאל / ראובן מירן

נהר, 133 עמ'

כריכת הספר (נהר)

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו