פעמים מעטות בחייו זוכה אדם לחוש את הרגע המדויק שמצא את אשר חיפש. מין תחושת התעלות, הידיעה שאתה נמצא במקום הנכון. כך קרה לסופר הצרפתי דויד פואנקינוס כאשר נחשף במקרה לראשונה ליצירתה של האמנית היהודייה־גרמנייה שַרְלוֹטֶה סַלוֹמוֹן, בתערוכה "חיים? או תיאטרון?". ההיתקלות גררה תהליך ארוך של עשר שנים, שבסופו יצא לאור הספר "שרלוטה", רומן ביוגרפי המתאר את קורות חייה של סלומון ויצא לאחרונה בעברית בתרגום של לי עברון־ועקנין (כתר).
שרלוטה סלומון נולדה בברלין בשנת 1917, וחייה היו רצופי טרגדיות, שהחלו כשהיתה בת 8, לאחר התאבדותה של אמה, נצר לשושלת מתאבדים. בצר לה פונה שרלוטה הילדה לציור, שם היא מוצאת מקלט למרוריה. לצד התעוררות הנאציזם באירופה ועלייתו לשלטון מתקיימים חייה של הנערה המתבגרת במקביל למאורעות החיצוניים, ומשיקים רק לעיתים בנקודות מסוימות, למשל כאשר היא נתקלת בקשיים להתקבל לאקדמיה לאמנות בברלין למרות כישרונה העצום, בשל היותה יהודייה. כשהמצב מידרדר שרלוטה נאלצת לברוח אל סבה וסבתה שנמלטו לדרום צרפת, ולבסוף נלקחת לאושוויץ ומוצאת את גורלה בתאי הגזים, בגיל 26, נשואה והרה.
כריכת הספר (כתר)
"היה קשה מאוד למצוא מידע על שרלוטה", מודה פואנקינוס בראיון עימו, "לא נותרו עקבות רבות, והיה עצוב מאוד לגלות שאנשים שכחו מקיומה. כעת, לאור ההצלחה הענקית שלה זכה הספר בצרפת, זה השתנה. מבחינתי התהליך לא היה כרוך רק במציאת עדויות, חשתי אליה משיכה אדירה ובמהלך כל השנים האלה נסעתי פעמים רבות לגרמניה ולדרום צרפת, רק כדי לנשום את אותו אוויר שהיא נשמה, להרגיש קרוב אליה. זה כל מה שנזקקתי לו".
"הרגשתי מחנק"
פואנקינוס (41), פאריסאי מבטן ומלידה, מעיד כי בילדותו לא גדל בסביבה תרבותית ובביתו לא היו ספרים כלל. הוא החל לכתוב בגיל 16, לאחר שהות ארוכה בבית חולים, שם היה מאושפז בשל ניתוח לב שעבר - אירוע שלדבריו, שינה את חייו. לאחר מכן החל לקרוא ספרים, לכתוב וגם לנגן, חוויות אשר השפיעו על תפיסת החיים שלו. עד כה פירסם 14 ספרים ("שרלוטה" הוא ספרו ה־13), שמתוכם ארבעה תורגמו לעברית ("העדינות", שהפך לרב־מכר עולמי ועובד לקולנוע, "המזכרות" ו"אני מרגיש יותר טוב", כולם בהוצאת כתר).
פואנקינוס כותב בעיקר סיפורת, סיפוריו כנים ומלאי רגש, ולקורא קל להזדהות עם הדמויות, שכן לרוב הוא מתאר באופן מציאותי התרחשויות שקורות לכולנו (כאבי גב משתקים, טרגדיה של מות אהוב, התאהבות חדשה וכו'). "שרלוטה" הוא ספרו השני המבוסס על דמות אמיתית. קדם לו "לנון", על חייו של ג'ון לנון, אולם הוא מעיד כי "שרלוטה" הוא ספר שונה מכל הבחינות, גם בשל תהליך ליקוט הנתונים הארוך - מציאת מסמכים, איסוף עדויות - ובפרט בשל הקושי למצוא את הדרך הנכונה לכתוב על חייה ועל רגשותיו כלפיה, שהתעוררו ברגע שנחשף ליצירתה והתעצמו ככל שהעמיק בתחקיר על חייה.
שרלוטה סלומון, 1939
ואכן, נראה שפואנקינוס מצא את הדרך המדויקת ביותר לכתוב את הסיפור, ותוך כדי הקריאה מתעוררת התחושה שאכן לא היתה שום דרך אחרת לספר את סיפורה של שרלוטה אלא אך ורק כפי שהוא מוגש לנו על ידי הסופר - במשפטים קצרים, שאף לא אחד מהם עולה על שורה בודדת ("לא הצלחתי לכתוב שני משפטים רצופים... זאת היתה תחושה גופנית, מחנק. הרגשתי צורך לעבור לשורה חדשה כדי לנשום. אז הבנתי שכך יש לכתוב אותו". עמ' 74). מבנהו המיוחד של הרומן - שברפרוף מהיר אפשר כמעט לטעות ולחשוב שמדובר בספר שירה – מנסה להעניק לכל משפט חשיבות, ונראה שפואנקינוס אף דוחק בקוראיו לעצור בסיומו של משפט ולחזור ולקרוא אותו בשנית, להקדיש לו עוד דקת מחשבה.
אף על פי שזהו ספר ביוגרפי שנצמד לעובדות ככל האפשר, זהו עדיין רומן שנכתב מנקודת מבטו של הסופר ("ביוגרפיה רגשית", כהגדרתו). לאורך הספר פואנקינוס עוצר לעיתים את מהלך הסיפור ומערב אותנו בחוויות שצבר בתהליך הכתיבה והתחקיר ("גם אני הלכתי בדרך הזאת. פעמים רבות, אבל גורלי היה שונה", עמ' 32), ומשולבים בו רשמיו ותחושותיו, הנכתבים בגוף ראשון ומתערבבים בהשתלשלות העלילה. לעיתים התחושה היא שמדובר בטיוטה או במחברת שרבוטים, שהשתרבבה לתוך הסיפור ובכל זאת משתלבת בו בשלמות.
כיצד קיבלת את ההחלטה לכתוב את הספר כפי שכתבת אותו, במבנה הייחודי שלו?
"היה לי קשה מאוד לכתוב את הספר, ובמהלך הכתיבה עצרתי לא פעם, משום שחייה של שרלוטה היו טרגיים כל כך. ממש הרגשתי שאני מתקשה לנשום, ולכתוב את הספר באופן שבו כתבתי אותו היה עבורי הפתרון היחיד. זו היתה הדרך להמתיק במעט את סיפור חייה העצוב. הספר מלא באור ובהומור; לא רציתי שהוא יהפוך לחוויה כואבת מדי, מתוך מטרה להישאר נאמן ככל האפשר לרוחה האמנותית של שרלוטה".
גיבורת הספר פועלת בתקופה של התעוררות שנאה אדירה באירופה; האם אתה סבור כי תקופה כזו יכולה להישנות בימינו?
"לא, אני לא חושב שזה יכול לחזור בכזו קיצוניות כפי שזה היה בעבר - התארגנות כה מסיבית של רצח יהודים. אולם העולם כעת שברירי כמעט כמו שהיה בשנות ה־30 של המאה הקודמת, רווי בכאוס ובמשברים כלכליים במדינות רבות. עבור אנשים רבים, כאשר הזמנים קשים הכי נוח זה למצוא אנשים לשנוא".
ביקרת בעבר בישראל. מה היתה התרשמותך מהמדינה ומהאנשים? מה לדעתך הרושם שישראל משאירה בעולם, ומה עליה לעשות כדי לשפרו?
"ביקרתי בישראל פעמים רבות, בין השאר כאשר יצא הסרט המבוסס על ספרי 'העדינות', וכן ביקרתי ב'יד ושם' במאי 2014, כאשר סיימתי את כתיבת ספרי 'שרלוטה'. אהבתי מאוד את האווירה בישראל ואת האנשים שנפגשתי עימם, ובעיקר את חוש ההומור שלהם. אולם איני יכול להביע דעה כיצד אפשר לשפר את המצב. אנשים שלא גרים במזרח התיכון לא יכולים להבין את הבעייתיות. כמו כולם אני פשוט מקווה לשלום ולזכויות שוות לכל אדם".
מאילו סופרים - בינלאומיים, צרפתים או ישראלים - אתה שואב השראה?
"הרבה! פיליפ רות הוא המועדף עליי. גם הסופר הצרפתי מישל וולבק. וישראל בשבילי היא אתגר קרת".
על מה אתה עובד בימים אלה?
"אני עובד על כתיבת תסריט ל'שרלוטה', בהפקה בינלאומית. כמו כן אני שוקד על סרטי הבא כבמאי, בהשתתפות השחקנית הצרפתייה קארין ויאר, ומקדם את ספרי החדש שיצא בצרפת, 'Le mystère Henri Pick'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
