"רציתי להראות ילדות אתיופית אחרת"

ספר הנוער "גודאי" מאת זהבה גושן ומעין בן הגיא טומן בחובו שכבות נסתרות, מעניינות לא פחות מעלילתו המרכזית והגלויה. שיחה עם שתי הנשים שכתבו אותו, חברות טובות, מגלה שאחוות נשים עמוקה עומדת בבסיסו, והיא זאת שהניעה את תהליך היצירה שלו. במציאות שבה מעט מדי ספרים שעוסקים בקהילה האתיופית רואים אור, יציאתו של "גודאי", שמתאר את סיפור ילדותה של זהבה בכפר קטן באתיופיה ואת כמיהתה להשכלה ולהגדרה עצמית כשברקע החלום לעלות לארץ ישראל, "ירוסלם", היא לא מובנת מאליה. 

מעשה תרגום כפול מניע את הסיפור שמאחורי הספר; ראשיתו בלשכת הרווחה בבית שמש, שנת 2008, שם נפגשו גושן (42) ובן הגיא (46). הראשונה, אז 24 שנה בארץ, שימשה מתורגמנית ומגשרת תרבותית לקהילה האתיופית. במסגרת תפקידה עזרה גם לבן הגיא, סופרת ועובדת סוציאלית חדשה, לגשת ולתקשר עם משפחות העולים, שהגיעו ממרכזי קליטה ברחבי הארץ.

כריכת הספר (הוצאת אסיה)

השתיים, רחוקות ככל האפשר מבחינת סיפור חייהן - זהבה הדתייה המאמינה מאתיופיה, מול מעיין החילונית ילידת דגניה ב' – מצאו נחמה וכוח זו בזו, ובד בבד מעין החלה להתעניין בילדותה של זהבה. "בהתחלה, השאלות של מעין היו מעצבנות", אומרת גושן בחיוך, "ברמה של 'היו בכפר שלכם נהרות? או ים?' אז הפניתי אותה לעבודת שורשים שכתב הבן שלי, שתספק את הסקרנות שלה". אבל זמן קצר לאחר מכן הגיע תורה של בן הגיא להתעצבן.  "היא חזרה אליי ואמרה: 'רצחתם את הסיפור'", גושן צוחקת.

בן הגיא: "ככה לא מספרים סיפור, זה היה פשוט כל כך מעניין אבל מאוד קצר. כל דבר עניין אותי, אז הצעתי לזהבה שנכתוב את הילדות שלה ואת המסע שלה לארץ ישראל בשנת 1984 כמו שצריך, שנבליט את הילדות העשירה שהיתה לה".

גושן: "מבחינתי, קרה לי נס בעלייה לארץ, ורציתי לפרסם אותו. מעין צוחקת כשאני מגדירה אותו ככה, אבל אני, אז רק בת 10, חשתי לאורך המסע לארץ - שהשגחה אלוהית שורה עלינו. תמיד הרגשתי שמסתכלים על הקהילה שלנו כמסכנים שבאו ממדינות מסוכנות, ואהבתי את זה שמעין רצתה לספר את הסיפור שלי, שהוא רחוק מזה מאוד".

"מסר פמיניסטי חזק"

כך החלה המתורגמנית לתרגם את סיפור חייה – קודם לעצמה ואז לבן הגיא, שהחזירה תיקונים, ביקשה הרחבות, דייקה ובדקה עובדות. "כשאני כותבת את הפרוזה שלי אני משוחררת מהצורך להיות נאמנה תרבותית להלך החשיבה של נערה אתיופית", מספרת בן הגיא, "יש שוני רב בין האופן שבו התודעה שלי מנסחת את העולם לאיך שזהבה חוותה אותו כילדה, לכן לא יכולתי לכתוב כלום בחופשיות. תמיד הייתי צריכה לבדוק עם זהבה את כל הנחות היסוד שלי וגם את הסבירות של דברים שאני מתארת. האם ילדה יכלה לעשות כך או כך. והיה כמובן גם האתגר של להבין את הסביבה, את מנהגי החיים הקטנים של היומיום. מדובר במאמץ עצום שיש ממנו בכל יצירת ספרות, אבל כאן היה מדובר במינון גבוה מאוד".

הדקדקנות בפרטים מחד, והדמיון העדין של בן הגיא מאידך, בראו יצירה שלמה, אוטוביוגרפיה חצי-בדיונית שמביאה את הטעם והעושר של כפר תהולה וסביבתו, את ריח האינג'ירה ופולי הקפה הטחונים, ואת חייה של משפחתה של גודאי-זהבה, השונה מאחיותיה ברצונה ללכת לבית הספר ולא להתחתן בגיל צעיר כפי שנהוג בעדה.

"האמת היא שהייתי ילדה צייתנית ופחדנית יותר מאשר גודאי שבספר", אומרת גושן ומספרת על כך שבכפר שלהם לא היה נחשב מנומס להיישיר מבט למבוגר. בן הגיא מודה שלאחר התייעצות עם המו"לית שלה ועם חברות סופרות, היא החליטה לתבל קצת את קורותיה של גודאי ולהפוך אותה למרדנית, כריזמטית, מובנת ומעוררת הזדהות יותר אצל הקורא הישראלי הצעיר. 

מעין בן הגיא וזהבה גושן // צילום: יהושע יוסף

"למשל", היא אומרת, "כשגודאי חושבת לעצמה שהיא לא תנשק את הבוהן של בעלה בסוף טקס השטיפה של ידיו ורגליו, שהיה נהוג מדי ערב כשהגבר חזר מהשדות. או שהיא מעזה לחשוב מחשבות מסתייגות מכל מיני דברים שהיא רואה. בעיקר מהחתונות המוקדמות שסביבה. היא גם קוראת את המפה נכון ויוצאת ללימודים גם כדי לדחות את החתונה שלה, היא פועלת בתוך הכללים של הסביבה אבל מחפשת רווחים ונעזרת באחיה כדי למצוא דרך לעשות דברים שהיא רוצה לעשות. יש כאן מסר פמיניסטי חזק".

האח שנתן מוטיבציה

זהבה הילדה העצמאית בגרה להיות אישה שבחרה ללמוד לתואר ראשון בחינוך ולהתחתן עם בחיר ליבה, רחמים, ממוצא תיגרי, אשר לו ניב, שפה ומנהגים שונים מאזור אמהרה. "לא חשבתי שאני עושה מעשה חתרני או פמיניסטי", מודה גושן. "אחי וורקט, שנפטר לפני ארבעה חודשים, דירבן אותי לעשות את מה שאני באמת רוצה, וההורים שלי פשוט קיבלו את זה".
יציאתו של הספר חיזקה את גושן והיא החליטה לעשות משהו ממנו היא נמנעה שנים ארוכות – לשנות את שמה הפרטי וחזרה לגודאי, שמשמעו  "את דרכי האל לא נדע".

מעניין שאת הספר אופפת אחווה נשית: הקשר שלך ושל מעין, היחסים המיוחדים שיש לך עם אחיותייך, האפשרויות שעומדות בפני ילדות באתיופיה, אך מי שתמך ודירבן אותך להגשים את החלומות שלך – העלייה לארץ, הלימודים האקדמאיים, הנישואים מחוץ לעדה – היה גבר, וורקט.
"נכון, זה רק מבליט את זה שלא צריך להתרכז בהגדרות. זאת היתה אחת מהמטרות של הספר – לשבור את הסטיגמה, להראות את הטוב ואת האושר, שפורח דווקא במקומות הכי לא צפויים".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו