לתוך פרשת הקשר המסובך והנפתל שבין קפקא למילנה השתרבב, כמעט מראשיתו, ובתוקף גובר והולך לאורך התפתחות הקשר, מה שניתן לכנותו "עניין היהודים" (Die Judensache, הכותרת שקבע תיאודור הרצל ליומניו, שעסקו בבעיית האנטישמיות ופתרונה, ואשר בהם התגבשה והלכה מחשבתו הציונית). מילנה היתה האישה הבלתי יהודייה הראשונה שעמה קיים קפקא קשר משמעותי ואינטנסיבי, והבדל המוצא שבין השותפים לקשר אי אפשר היה לו שלא יזדקר בשלב זה או אחר ויתרום את חלקו הבלתי נמנע לתסבוכת.
קפקא עצמו הציגו כאחת הסיבות העיקריות לאי־אפשריותו של הקשר בקביעתו: "משום כך אומרות 38 שנותי היהודיות נוכח 24 שנותייך הנוצריות: איך ייתכן הדבר? והיכן חוקי העולם וכל משטרות השמים?!" בקביעה זו הצביע על יהדותו כעל מחסום לא פחות גבוה מהבדל הגיל וכוחות החיים ("אתה בן 38, ובעייפות כזאת, שבזקנה כשלעצמה כנראה אי אפשר להגיע אליה!", שם); מחסום המקנה לזיקה האינטימית בין השניים משהו שבאופי אשמאי ונתעב.
מי שהעלתה לראשונה את "עניין היהודים" במסגרת היחסים בינה לבין הסופר הנערץ שנעשה לידיד אינטימי, היתה דווקא מילנה. אמנם, היא היתה האדם האחרון שניתן לתארו כאנטישמי. אדרבה, קרוב לוודאי שבמהלך העימות בינה לבין אביה — אנטישמי ארסי — שהחל תכף לאחר מות אמה בעודה נערה בת שש־עשרה, ואולי עוד קודם לכן, התפתחה בה נטייה פילושמית. מכל מקום, כמעט אין ספק שיהדותו של ארנסט פולאק, אשר ביחד עם הבוהמייניות שלו הוציאה את אביה מכליו, תרמה את תרומתה לקסם שהילך עליה הליטראט הפראגאי שבו דבקה, ושלמענו היתה מוכנה, אחר נישואיה איתו, אפילו לעזוב את מולדתה (התנאי שהתנה אביה בעת שהגיש סיוע כלכלי למשפחה הצעירה).
כריכת הספר (הוצאת אפיק)
שניים משלושת בעליה ה"רשמיים" היו יהודים (יוצא מכלל זה היה רק ז'ארומיר, אביה של יאנה, הבת היחידה), והקשר עם קפקא, כמו עם גברים אחרים, מוסיף אף הוא את עדותו בעניין זה. קפקא תיאר אותה כ"מלאך היהודים" (Judenengel) , וכמי שבהיעדר מוחלט של רתיעתה מן היהדות והיהודים ובנכונותה לקשור את עצמה בהם בדרך זו או אחרת יש משום מעשה גבורה העולה על זה ש"עשתה הבתולה מאורליאן בשעה שעזבה את כפרה" כדי לעודד את הצרפתים למאבק בכובש האנגלי. היינו, נכונותה של מילנה לצאת מתחומה הנוצרי, למרות כל הגדרות והאיסורים הדתיים והחברתיים, היא מעשה רב, כמעט מפעל היסטורי. הרי כל נוצרי שניסה ליצור קשר אינטימי עם יהודי הפעיל כנגדו חומה שלמה של התנגדות, הפצרות ואיומים: "רק לא זה! רק לא להתקשר עם יהודים!"
עם זאת, כאמור, היתה זו מילנה שהעלתה לראשונה, ובהתגרות, את השאלה "האם אתה יהודי?!" (קפקא ציטט את השאלה במקורה הצ'כי, שכנראה טעם בו טעם פוגע במיוחד: Jeste žid?). מילנה ידעה כמובן את דבר יהדותו של קפקא, ושאלתה לא באה כדי למלא פער אינפורמטיבי. היא הועלתה במסגרת ניסיונותיה בשלב זה ליזום פגישה עם הגבר שעניין ומשך אותה, לעורר אותו מ"פחדנותו" וחששותיו.
הרי, כפי שכבר סופר, ההיסוס אם להיענות להזמנתה של מילנה ולהיעצר בווינה בדרכו מצפון איטליה לביתו בפראג לא הרפה מקפקא (כאמור, בסופו של דבר התעכב בווינה ארבעה ימים, שעברו עליו תחילה לרעה ואחר כך לטובה במחיצתה של מילנה), והאישה הצעירה, בתסכולה, זרקה לעברו את השאלה אם יש קשר בין היסוסיו וחששותיו ובין היותו יהודי. קפקא לא היה זקוק ליותר מזה. הוא נאחז מיד ובכל כוחו בעניין היהודי (אף על פי שראה בו כביכול גם "בדיחה טיפשית" ), ושוב לא הרפה ממנו. בעניין זה מגלים מכתביו למילנה אותו "פרדוקס" שכבר עמדו עליו רבים, וניתן להציגו בניסוח שנתן לו הסופר והוגה הדעות היהודי־הצרפתי אלבר מֶמִי במסתו על "הלקח הכפול של פרויד": "בכל כתביו שנדפסו בחייו לא כתב קפקא, ולו גם פעם אחת, את המילה 'יהודי'. עם זאת, יומניו שנדפסו לאחר מותו מגלים שהיה רדוף יהודיותו, פשוטו כמשמעו, ושכלל יצירתו לא היתה אלא ניסיון לפרש, להשליט סדר ולאמן עצמו במצבו כיהודי" . אפשר גם לנסח את ה"פרדוקס" (אם אמנם פרדוקס הוא) ביתר זהירות ודיוק: בכלל כתיבתו הספרותית הבלטריסטית, להוציא בסיפור קצר אחד (ובו יתרכז דיוננו להלן) ואולי גם בכמה משלים קצרים על דמויות מקראיות, נמנע קפקא לחלוטין מנגיעה ישירה לא רק ביהדותו הוא אלא גם בכל עניין יהודי בהווה או בעבר.
לעומת זאת, בכל כתיבתו האחרת, המרכיבה לפחות מחצית כתביו המכונסים — יומנים, מחברות הגיגים, משלים ואפוריזמים, איגרות (לידידיו מאקס ברוד ורוברט קלופשטוק ולנשים שעמן קיים קשר משמעותי, כגון פליצ'ה באואר) ושיחות שהשתמרו (כגון השיחות עם גוסטב יאנוך) — עניינים יהודיים מסוגים שונים הם בעלי חשיבות ממדרגה ראשונה, ולעתים קרובות הם הנושא העיקרי המעסיק את מחשבתו של קפקא. את השאלה אם אכן היתה כלל יצירתו הספרותית ה"רשמית" בבחינת ניסיון לפרש ולהסדיר את ה"מצב היהודי", עניין הנתון בוויכוח מתמשך, רשאים אנו להותיר — לפחות לפי שעה, ואולי גם לתמיד — בעבי היער הפרשני הסבוך עד אין מוצא שצמח סביבה במחקר קפקא (המנסה בעניין זה לעשות את מה שנראה כבלתי אפשרי, כמעט כרצונו של אדם לראות את פניו בשעה שעיניו עצומות בעת שינה), אשר למכתבים למילנה, הם נענים לכלל שנקבע כאן היענות מלאה.
עניין היהודים "מככב" בהם כגיבור ראשי של הדרמה, מסתבך ומצטלב ונכרך בעניינים הדרמטיים הראשיים האחרים: הפחד המשתק, הזהות המינית הבלתי יציבה, חשש מאין־אונות, הפער בין "עייפותו" הכרונית של קפקא לחִיות הפורצת והמשתלהבת של מילנה, מחלתו שלו, נוצריותה שלה וזהותה הברורה כבת לעם הצ'כי, בעיית נישואי התערובת, זיכרונות ילדותו של קפקא, קשריה הבעייתיים של מילנה עם בעלה ועם אביה, האנטישמיות המתעוררת בחברה הצ'כית בעקבות ייסוד הרפובליקה הצ'כוסלובקית על פי המתווה של חוזה ורסאי, חלומותיו של קפקא על נסיעה לארץ ישראל וכו' וכו'.
בתגובותיו המתמשכות של קפקא על השאלה המתגרה אם קיים קשר בין היותו יהודי לבין הססנותו המופלגת בעניינים שבינו לבינה, הסתמן בבירור: המצב היהודי של הקהילה היהודית ה"מערבית" (קפקא מבחין בעניין זה הבחנה חדה בין היהדות המודרנית, זו שסיגלה לעצמה תרבות ואורח חיים אירופיים וניסתה להשתלב בחברה הבלתי יהודית, לבין היהדות המסורתית, שעדיין היתה קיימת במרכז היהודי המזרח אירופי הגדול), כרוך בבירור בחוסר ביטחון כרוני, שהוא הרקע הקולקטיבי לחשש ולחרדה הייחודיים המהווים את עצם "הווייתו" האישית של קפקא. ככזה מהווה המצב היהודי רקע קבוע של אומללות לחיים האישיים והציבוריים של היהודים. בה בעת הוא אחראי אצל יהודים רבים לתכונות נפסדות ודוחות, שקפקא שש לדבר עליהן בשנאה עצמית יהודית חומצתית (אפילו בחלומותיו קורא קפקא בהנאה בלתי מוסתרת מאמר בכתב עת אנטישמי: "הוא מעוּלֶה, חריף, שופע רוע, ואנטישמי ונהדר" ).
קפקא עם פליציה באואר, 1917
תכונות אלו אינן מאפשרות התחשבות שהאומללות היהודית היתה אולי מצדיקה, וטוענות את הקשר בין יהודים לשאינם־יהודים במתח שלא יכול להיות לו פורקן. את עמדתו העקרונית בעניין הנדון ניסח קפקא במלוא הבהירות רק במכתבים המאוחרים יחסית ששלח למילנה, אף כי דבריו במכתבים אלה עולים בקנה אחד לחלוטין עם כל מה שאמר בצורה פחות מרוכזת גם במכתבים קודמים. הוא מודה בהבדל שבינו לבין מרבית היהודים המערביים האחרים; אבל הבדל זה, הוא טוען, איננו "של מהות אלא של דרגה בלבד" , כלומר, הוא מהווה דוגמה קיצונית או "מרוכזת" ריכוז יתר ל"טיפוס" מוכר, וזהו הטיפוס של היהודי המערבי, שהוא אדם חרדתי: "הרי אתה יהודי היודע חרדה מהי!" ). ניתן לומר אמנם, על דרך הגוזמה, על היהודי שהוא אדם הלוקה ב"חרדתיות מיוחדת" (besondere Ängstlichkeit), כיוון שלא ניתן לו מעולם רגע של רגיעה, הוא הוא "בלתי בטוח בעצמו, בלתי בטוח בין בני האדם". היהודים רשאים "לבטוח בבעלותם רק על דבר שהם מחזיקים במו ידם, או בין השיניים"; זיקתם לאובייקט היא לכן זיקה לרכוש "הנתפס ביד". הוא, בעיניהם, מה שנותן להם "זכות לחיים", ו"אותו דבר אם יאבד אי פעם לעולם לא לא יירכש מחדש, אלא שהוא — ברוב עונג — ייסחף מהם והלאה לעולמים!" דבר מן הדברים הניתנים לכל אדם ממילא אינו ניתן ליהודים. "את הכול צריך לרכוש", ולא רק את ההווה והעתיד אלא גם את העבר (והרי עבר כלשהו הוא מן הדברים הבסיסיים הניתנים לכל אדם עם לידתו).
גם את העבר צריך היהודי "לרכוש"; ו"זו אולי המלאכה הקשה מכול; סובבת לה האדמה ימינה — אינני יודע אם באמת זה הדבר שהיא עושה — ואני חייב להסב את עצמי שמאלה כדי להשלים את העבר!"; כל זאת יודע היהודי המערבי, וידיעה זו מכערת ומעוותת אותו. מחד גיסא, היא מקנה לו את החששנות העצבנית שאליה כיוונה מילנה את שאלתה. כיצד תימנע חששנות כזאת בעת שהנגוע בה יודע כי מעמדו בפני עצמו ובפני הבריות לעולם לא היה ולא יהיה בטוח ויציב?! מאידך גיסא תהפוך החששנות הכרונית לפחות חלק מהנגועים בה לאנשים טורפניים ואכזריים. מאחר שזכות הבעלות על כל דבר "זולת מה שהם מחזיקים ביד או בין השיניים" נשללה מהם, הם יילחמו בשצף קצף לבל יוצא טרפם מפיהם. מכאן האטימות והקשיחות האופייניות לרבים מהם, כגון לרופאים היהודים בסנטוריה של חולי ריאה (תועבת נפשו של קפקא), גברים "מחליקים על זקניהם — — קשי לב כלפי יהודי ונוצרי כאחד", הצופים בהנאה בחולים הנאנסים לאכול בשר (במקום אחר מתאר קפקא את הרופאים תוחבים את הבשר לגרון חוליהם במו אצבעותיהם הקרבוליות), או הלפותים בידי אחים בריונים עד שזרועותיהם נעקרות ממפרקיהן במקרה שהם מנסים להשתמט מן הזריקות הננעצות בבשרם.
ברגעים של התפרצות לא נמנע קפקא מלחרף ולגדף את היהודים תוך הפעלה מלאה, מזעזעת, של הדמיון הכרוך בדינמיקה של השנאה העצמית: "לעתים מתחשק לי לתחוב אותם כולם, דווקא כיהודים! אל תוך מגירת הלבנים שבשידה, ואז להמתין, למשוך מעט את המגירה החוצה ולבדוק אם כולם כבר נחנקו שם, ולא — לטרוק את המגירה פנימה, וכך להמשיך עד הסוף!" אפילו הסיפורים שכותבים היהודים (ביניהם סיפוריו של קפקא עצמו) שרויים ב"תבשיל" הקולקטיבי־היהודי, "המאכל המשותף, המחליא והמורעל, אבל גם הישן־נושן וביסודו — נצחי" .
מכאן ההשלכות הברורות של שנאת העצמי הזאת על מערכת היחסים המורכבת הנרקמת בין גבר יהודי חולה ואישה נוצרייה צעירה וחיונית. כתגובה מיידית על העלאת השאלה (מצד מילנה) "האם אתה יהודי", מספר לה קפקא על ההתנגדות הנמרצת של משפחת גיסו הנוצרי, יוזף דויד, לנישואיו עם אוטלה, אחותו הצעירה. הגיס, משאך הודיע על כוונתו לשאת לאישה יהודייה, הוזהר מיד: "רק לא זה, רק אל תקשור את גורלך ביהודים!" והרושם הוא שהחזרה במכתבו של קפקא על אזהרה חריפה זו נעשית ללא טינה, ואולי אף ללא התנגדות. קפקא עצמו מזהיר את מילנה, שיש לה "דעה חיובית מדי על יהודים"; מדי פעם, כשהיא מתפתה לחשוב על עתיד משותף עם קפקא, הוא מעיר לה: "האם אינך שוכחת לפעמים, כשאת מדברת על אודות העתיד, שאני יהודי? Jasne nezaplente! [כלומר, יהודי ממש, פשוטו כמשמעו!; ד"מ]. היהדות לעולם היא מסוכנת, אפילו כשהיא מתפלשת לרגליך!" הקשר של היהודי למיניות הוא בעייתי מעצם טבעו. מחד גיסא, הוא סובל מרוב תשוקה "לתועבה קטנה, מסוימת מאוד", כלומר להרפתקת זנות קטנה.
מאידך גיסא, הוא רגיש לצחנה, לריח הגופרית ("שביב של גיהינום") הכרוך ביצר זה, אשר יש דמיון מסוים בינו לבין היהודי הנצחי, השרוי בנדודי נצח מתמשכים ונמתחים "ללא תכלית" ב"עולם מזוהם" וחסר פשר . אכן, דימוי העצמי ודימוי היהודי של קפקא היו כרוכים לאין התר בתחושת זוהמה, שכמו הפחד היתה מעצם המהות או ההוויה של הסובייקט היהודי ולא דבר שנספח אליהן בעטיו של גורל קשה. הוא שואל: "מה ששייך לזוהמה, שהיא רכושי היחיד (רכושו היחיד של כל אדם; אלא שדבר זה אינו ידוע לי בבירור), מדוע שלא אציג אותה שוב ושוב לראווה? שמא מתוך ענוותנות כלשהי?!" אבל אם הזוהמה היא המאפיין המגדיר את קפקא, בייחוד את הזהות הארוטית שלו, כיצד יתיר לעצמו להטיל זהות זו על מילנה? "הן לא אהין להושיט אלייך את ידי, נערה, ידי המרטטת, חדת הטפרים, המרפרפת, הבלתי בוטחת, החמה־צוננת!" וכן: "אני חי ברפש שלי, וזה ענייני בלבד, אבל לגרור אותך לתוכו — זה כבר דבר אחר לגמרי! ולא רק משום שיש בכך עוון כלפייך. זה הצד הפחות חשוב שבדבר. אינני סבור שעוון כלפי הזולת, במידה שהוא פוגע בזולת ובו בלבד, היה מדיר שינה מעיני. ובכן לא זה העניין. הרבה יותר מחריד הוא זה, שלצדך אני נעשה מודע הרבה יותר לזוהמה שלי עצמי".
"החיה בבית הכנסת: היבטים ביהודיות של פרנץ קפקא" מאת דן מירון רואה אור בימים אלה בהוצאת "אפיק"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו