לזכור כדי לספר

לפני הפגישה עם ערן כץ, מצאתי עצמי לחוצה מעטה. אם בכל ראיון אחר אני מצטיידת במינימום שני מכשירי הקלטה מפחד שאחד מהם לא יקליט או שאשכח משהו חשוב, הפעם הנחתי שהקפדנות שלי תזכה לנזיפה. בכל זאת, לא בכל יום את מראיינת את שיאן גינס בקטגוריה של זיכרון מצוין (כץ הצליח לזכור מספר בן 500 ספרות, ובהזדמנות אחרת, למנות שמות של מאה צבעים שונים), מנחה ועורך סדנאות בתחום פיתוח הזיכרון והאינטלגנציה, ובאופן כללי אדם שמנהל עם הזיכרון – או היעדרו – רומן ארוך שנים.

לשמחתי, שום נזיפה ושום פליאה נרשמה על הצטיידותי המוגזמת. כץ כבר שמע על הכל. מאחוריו כבר שישה ספרים, ביניהם "סוד הזיכרון המצוין", "סוד המוח היהודי" ו"חמש מתנות למוח" (שלושתם ראו אור בהוצאת "מודן") שתורגמו לשפות רבות, ביניהן תאית, קוריאנית וסינית. 

כעת, הסופר בן ה-51 החליט שגם לילדים מגיע לחוות ממשנתו, שלפיה אף שהדור הצעיר חי בעידן של מסכים ועודף אינפורמציה, הזיכרון שלו דווקא לא גרוע, הוא רק זקוק לאימון.

"אני אוהב מתח, והספרים הקודמים שלי למבוגרים שילבו אותו יחד עם טכניקות יישומיות, כלומר עלילה ועיון", מספר כץ, בשיחה בבית קפה בתל אביב. "אני טוען שרוב האנשים קוראים ספרי עיון בשביל הכיף ולא עושים איתם כלום בסיום הקריאה. אחד המשפטים שאני אוהב במיוחד הוא 'אף אחד עוד לא רזה מזה שהוא קרא ספר על דיאטה'. אפשר להחיל את זה גם על זיכרון; החלטתי שאכתוב ספר שהוא כיפי, מצחיק, לא חינוכי מדי, שמכיל בתוכו שיטות לשפר את הזיכרון עבור ילדים ונוער. אתם רוצים ליישם? נהדר. לא בא לכם? לפחות תהנו מהעלילה".

כך נולד "תעלומת גלידת הבמבוק" (מודן), ספר ראשון מתוך סידרת "אלופי הזיכרון", שרואה אור בימים אלה, ומשלב פרודיה עדינה על הרצינות התהומית של סידרה ספרים אחרת, אולי שמעתם עליה - "משחקי הרעב" – תוך שיבוש חינני של מילים תקניות, מה שיוצר אפקט קומי מתבקש.

אלפא חורש הוא יקום שמחולק לקהילות. אחת מהן היא קהילת השמנדריקים – 80 אחוז בני אנוש, 10 אחוז אריות ים, 33 אחוז טרול ו-7 אחוז שומן, עדינים, טובי לב, אך לא מבריקים במיוחד – כבר לא מנסים להשתתף באליפות העולם בזכירת גלידות. כבר 20 שנה שהמנטלולים (חכמים, אך מתנשאים למדי) שולטים ביד רמה בשדות הגלידה ובמכרות אגוזי הקרח, ומסרבים לחלוק אותם עם יתר האוכלוסיה. יוגור, שמנדריק חלבי נעים הליכות ואמיץ, לוקח על עצמו את המשימה: זכירת 76 טעמים מפוקפקים למדי של גלידה, ובכך לשבור את השיא של ג'ק קוביית הזיכרון, המנטלול הזחוח.

באמצעות העלילה יוצאת הדופן, כץ מסביר איך לדוגמה ילדים יכולים לזכור מידע רב כשהם מתכוננים למבחן. "ילדים יכולים לעשות זאת באמצעות מחשבה על תמונות במקום על מילים", הוא מסביר, "זה מבוצע על ידי קישור התמונות זו לזו, ובעיקר על ידי דימיון והומור. בעצם, כדי לזכור משהו אנחנו נקשר אותו עם דבר אחר שאנחנו כבר מכירים, וניצור ביניהם קשר אסוציאטיבי, נחבר לו סיפור".

כריכת הספר

כץ, מתגורר בירושלים, נשוי ואב לשתי בנות, מעיד על עצמו שחרף חריצותו בתחום הזיכרון, המתבטאת בעיקר בהרצאות שהוא מעביר בארץ ובחו"ל, את הרומן המחקרי והמעשי שלו עם התחום הוא החל כי היה תלמיד גרוע למדי. "הייתי עצלן, וחיפשתי דרכים להשתפר בלימודים ולזכור כמויות גדולות של אינפורמציה, בלי שזה יפגע בבילויים שלי. התחלתי לקרוא ספרים בנושא והצלחתי לאמן את עצמי. מאז המשימה שלי היא להראות גם לילדים ולבני נוער שהם יכולים לזכור כמות כפולה של חומר בחצי מהזמן שלוקח להם ללמוד למבחן".

כץ מאמין גדול בטכניקה העתיקה של בניית סיפור. כשהוא נשאל על הטכנולוגיה של ימינו, שמייתרת חלק גדול מהשינון ומהרשימות שאנחנו מבצעים במוחנו, הוא משיב: "אין תחליף לזיכרון האנושי, בייחוד של מוחות צעירים, שמסונוורים מכל המידע הסותר שנמצא סביבם. כל ילד שני סובל היום מהפרעת קשב וריכוז, והיד קלה על ההדק עם התרופות שנותנים להם. בדרך כלל מאבחנים אותם, ואז בעצם מעניקים להם מעין מעקף לבעיה, מנציחים אותה ואז התלמיד לא מנסה אפילו להשקיע או לטפל בבעיה. ברור לי שילדים תזזיתיים אבל זה לא אומר שהם סובלים מנכות".

אתה מומחה לזיכרון, אבל מה בנוגע לשיכחה המנחמת? מי לא היה רוצה לשכוח משברונות לב, טראומות או כישלונות מקצועיים?

"גם על זה כתבתי ב'חמש מתנות למוח', שהצליח יותר מכל ספריי, הוא מתקרב ל-40 אלף עותקים. קיבלתי כמות אי-מיליים מטורפת, בעיקר מנשים, שכנראה היכולת לשכוח מכשלונות רומנטיים מצאה חן בעיניהן. זיכרון טוב הוא כלי יעיל, אבל שיכחה היא מתנה טובה לבריאות הנפש. העבר והטראומות מפריעים לנו להתקדם, לכן היינו מעדיפים לשכוח אותם".

כץ מרחיק לכת ואומר שלשכוח זכרונות רעים, גם כאלה שנכפו עלינו, מחייב למצוא בהם גם משהו חיובי. "אחרי שהספר על השיכחה יצא, קיבלתי מייל מפסיכולוג שעובד עם ניצולי שואה. הוא אמר לי שהספר שלי העניק לו השראה והוא ביקש מהמטופלים שלו להגיד דבר אחד טוב שהם זוכרים ממחנה הריכוז. אמנם קיצוני, אבל הם מצאו גם מצאו. מטופלת אחת סיפרה שקצינה נאצית חיבבה אותה והיתה נוהגת להגניב לה אוכל, ואחד סיפר שבצעדת המוות, כשהוא הגיע לאפיסת כוחות ונפל, אחד החיילים זירז את החברים שלו להרים אותו כדי שהוא לא יצטרך להרוג אותו, מה שהציל את חייו".

 

 

 

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו