גיבור "בשבחי הבדידות", אורי וקסלר, נראה כמי שחי חיים נוחים, שבעים אפילו. כחוקר תנ"ך הוא נמנה עם בני המזל באקדמיה שמחזיקים במשרה קבועה ובטוחה. כפרוד ואב לתאומים שבגרו, הוא חופשי מכל מחויבות וטס לעיתים תכופות לכנסים ולהשתלמויות ברחבי העולם, שלא על מנת לעבוד בהם קשה מדי.
באחת הנסיעות הללו, הפעם לניו יורק, טעות שנעשית בהיסח הדעת תגרום לאורי להחמיץ את הטיסה ארצה. מפגש אקראי יוביל אותו להתעורר מבולבל, ללא כספו ורכושו, בדירה זרה, מה שיתברר בדיעבד כיריית הפתיחה ברצף מסחרר של מאורעות מהירים, אלימים, בלתי צפויים, מן הסוג שעל פניו אמור לגרום לגיבור (ולקוראים בעקבותיו) להעריך את חייו ולהיאחז בהם בחוזקה.
ואולם "בשבחי הבדידות", רומן הביכורים של ערן ויזל, משורר וחוקר מקרא בעצמו, עושה שימוש במבנים מוכרים תוך שהוא חותר תחתם ומערער את יסודותיהם. מה שעשוי להיראות כניסיון לכתוב גירסה כחול־לבן למותחן תזזיתי ואלים, מהסוג שרווח באחרונה בספרות האירופית - והסקנדינבית בפרט - מתחוור לא פעם כהזיה פרטית, פיוטית, שנעה בהילוך איטי.
הגורם החתרני הוא בראש ובראשונה אורי עצמו. ספרות או קולנוע שמציבים במרכז העלילה את האיש הלא נכון, בזמן ובמקום הלא נכון, נוטים להוביל אותו תהליך של הפיכת האנטי־גיבור לגיבור; מאבקו במכשלות שנערמות בדרכו וחשבון הנפש שהוא עורך עם עצמו מתוך אותה התמודדות מובילים לתיקון עם עצמו וסביבתו.
ההגדרה של אורי כאנטי־גיבור היא בגדר אנדרסטייטמנט: הוא נמנה עם אותן דמויות שוליים שבימים כתיקונם מגיחות לתוך העלילה לדקות מספר ונעלמות לתוך האפלה שממנה צצו: השכן המטורלל עם הניצוץ המוטרף בעיניים, שמחוץ לבית מגייס, או לא, איזו מראית עין של מהוגנות; המרצה המוזר, הבודד, שקשה להבין כיצד התברג עמוק לתוך המערכת. שילוב משונה בין דמות אפרורית לשערורייתית, כזו שמרבית בני האדם מרשים להביע בקול את סלידתם ממנה.
יותר מכך: כאשר האנטי־גיבור חושף את פגמיו, אותו חשבון נפש שהוא עורך עם עצמו מאפשר גם לקוראים לאמץ אותו אל ליבם. אורי, לעומת זאת, כלל לא עורך חשבון נפש מסוג זה. את פגמיו הרבים - יחסו לאשתו ולילדיו, שקרים לא חכמים שפיזר באקדמיה, תקריות אלימות במרחב הציבורי - הוא מציין בלקוניות; "לנבלויות שבי יש צדדים שונים. התעלמות מהמרחב הפרטי של הזולת הוא אחד מהם", הוא מציין כלאחר יד, למשל. העובדה שאורי גם מחזיק בעמדת המספר רק מעצימה את הסתירה שבין היותו טיפוס אינטליגנטי ובעל עין חדה ורגישה, ובין אותן תימהונות ואטימות מרובות צדדים. יותר מכל, אורי אינו מבקש את חיבתו של הקורא, ובכך אותם פגמים שלו הופכים פחות סליחים לעומת אלו של דמויות בעלות קסם אישי.
מנגד, הצבתו של אורי בעמדת המספר מכריחה את הקורא לפתח כלפיו מידה רבה של אמפתיה, בלי יכולת לוותר על ההסתייגות והספקנות שהוא מעורר. אורי מגדיר את עצמו דרך הבדידות, שעבורו, אפשר שהיא שריון שהתקשה והפך לחלק אינהרנטי מההוויה. אורי כה בודד עד כי נדמה שהוא עשוי לשאוב נחמה מטיפול שיניים. הבדידות עבורו היא בית, ובה בעת גם זרות אינסופית, מדבר צחיח ורחב ידיים. הרגעים המעטים שהוא חווה הפוגה מהמועקה הקיומית שכבר נאטם כלפיה ואפילו תחושת סיפוק ואופטימיות הן רגעים שבהם צצה בו מעין משאלת מוות, שאיפה להרחיק ולהגביה.
העלילה האינטנסיבית ורבת התהפוכות שאליה הוא נקלע פוערת סדק בשריון שעוטף את אורי, כמו מפשירה אותו מקיפאונו ובכך כופה עליו להתעמת עם הבדידות והתלישות שבעומק הווייתו. כאשר הוא כבר לכוד בעומק העלילה נזכר אורי בספר שכתב עמיתו מהאוניברסיטה, אולי האיש היחיד שעימו הוא נמצא בסוג של שיח, ושמו "בשבחי הבדידות", כשם הרומן. הספר שבתוך הספר מוצג כמעין כתב חידה מפותל; צופן שאורי נרפה מדי או חושש מדי להתאמץ ולפענח. "לא תמיד אני יודע לעקוב אחר הדיון... יש ספרים שהם מעבר לכוחותיי".
אחד האמצעים המתוחכמים המשמשים את ויזל בבניית דמותו של אורי הוא שפתו הייחודית של הגיבור. אורי נמצא בניו יורק והוא מתאר את שעיניו רואות ושאוזניו שומעות, כאשר לא פעם הוא מתרגם משפטים לאנגלית אך שומר בתוכם את היסוד האמריקני: "מידטאון איסט זה לא סולט לייק סיטי המחורבנת. כאן זה מנהטן, זה ניו יורק. אנשים מכל ארצות הברית נושאים אלינו עיניים", הוא מוסר בקור את עיקרי נאומו של דובר משולהב בהפגנה נגד סניף של סטארבקס. האנגלית המתורגמת לכדי עברית מקרטעת בפיה של דמות רהוטה, מעבירה יותר מכל את בידודה ובדידותה של הדמות במרחב. את הניסיון הקלוש למצוא נקודה להיאחז בה, ואת כישלונו.
האם מדובר בספר מתח ופעולה שמתאר מציאות אבסורדית, מחוספסת ופיוטית כאחת, בחלום, ממשי מאין כמוהו, או שניהם גם יחד? אין לדעת. כך או כך, ההתרחשות החיצונית, לופתת וקצבית ככל שתהיה, לא מבקשת לכסות על הגרעין שבלב הרומן - הרהור על היותנו זרים לעצמנו, אטומים בודדים המתנגשים זה בזה. השריון עשוי להיסדק לרגע, אך האמת שנגלית מבעדו קשה אף יותר. סגנונו הלירי, המדוד והמאופק של ויזל רק מעצים את אותה תחושה שעולה מבין השורות.
"כל ימיו ביקש אבי לשוב אל הגוף שהותיר מאחור/ (...) והרי יכול היה לרדת שלם / לקו המים / לרכון אל גופו המוטל בין חבריו הירויים / להסיט את שערותיו השרופות ולטלטלו בעדינות / עד שיפקח את עיניו", כותב ויזל בספר שיריו "הלכנו הרחק עד הנה". גם גיבור "בשבחי הבדידות" מבקש לשוב לעצמו המוטל, להסיט את שערו ולטלטל בעדינות, אך אולי בסופו של דבר זה לא מן האפשר.
בשבחי הבדידות / ערן ויזל
ידיעות ספרים, 207 עמ'
