מתחת לכותרת "שטוקהולם", ספרה השלישי של נעה ידלין, מצוין בהבלטה כי הסופרת היא "כלת פרס ספיר". גם אלמלא זה היה המצב, קשה לכתוב על "שטוקהולם" בלי להתייחס ל"בעלת הבית", ספרה הקודם (שזיכה אותה בפרס), כיוון שמדובר בשתי יצירות שמתקיים ביניהן דיאלוג מהותי. אם "בעלת הבית" עוסק בעונש - משפחה שמתערערת בעקבות הסתבכותה בפלילים של האם, אישה מקושרת, מכובדת וידועה - "שטוקהולם" מתמקד בשכר, וליתר דיוק בפרס.
אבישי שר־שלום הוא כלכלן בעל שם עולמי, חוקר נערץ ששמו מוזכר לא פעם כבעל סיכוי של ממש לזכות בפרס נובל. שבוע לפני ההכרזה חבריו הקרובים מוצאים אותו מת במיטתו, קרוב לוודאי לאחר שלקה בליבו. אך מה עם הנובל הנכסף, לכאורה במרחק נגיעה? היות שהזוכה חייב להיות בין החיים, לפחות עד לרגע ההכרזה, מחליטים חבריו, חבורה ותיקה ומלוכדת, להסתיר עד עובדת מותו עד שיתברר אם אכן זכה.
כריכת הספר
אם "בעלת הבית" בחן דמות המתקרבת לגיל 70 בעיקר דרך הפרספקטיבה של בנה בן ה־40, "שטוקהולם" צועד צעד אחד קדימה ומציב במרכז העלילה חמש דמויות בשלהי שנות ה־60 לחייהן. כמעט אין צורך לציין כמה מעטים הספרים, בספרות הישראלית בפרט, שבמרכזם דמויות בגיל הזהב; וכמעט אין צורך לציין את האופן שבו מצטיירות אותן דמויות כשהן סוף־סוף משיגות דריסת רגל תשושה בשדה הספרותי. ידלין, לעומת זאת, מציבה חמש דמויות עגולות ותפורות לעילא, שונות זו מזו בתכלית, שהמשותף להן הוא תשוקה גדולה ודחופה - להספיק כאן ועכשיו להרוויח את הכסף שטרם הרוויחו, למצוא אהבה שטרם מצאו, לזכות בהערכה מצד החברים שהרשו לעצמם לזלזל בהן במשך השנים. אלה אנשים שמדברים בלהט, שמפנטזים על העתיד, שעושים סקס, שלהפתעתם מוצאים את עצמם מתפרעים באופנים בלתי צפויים, וכל זאת בלי להתכחש לגיל, לגוף, לחרדות ולכישלונות, למה שכבר אין להשיב. דומני שמזמן לא יצא ספר בעברית שמציג את הגיל השלישי באופן מלא חיים כל כך ומאידך גיסא נונשלנטי כל כך, בבחינת "מה חשבתם לעצמכם?"
"בעלת הבית" ביקש להתחקות אחר ההתפוררות של האליטה השבעה ומעוזיה; "שטוקהולם" מבקש להמשיך ואף להעצים את הפרויקט: רחוב אלחריזי בירושלים מוחלף בהילדסהיימר בתל אביב - אותה שכבה דקה, שבעה, משכילה, פריבילגית, שצופה כלא מאמינה בפער המתרחב והולך בין האופן שבו היא תופסת את עצמה ואת ששייך לה או לפחות שמגיע לה, לדעתה, לבין מה שזכה לכינוי האירוני החיים עצמם. גם "שטוקהולם" עוסק בדרכו בכסף, כלומר ביחסי כוח. האם ההרפתקה המשונה שלתוכה נקלעה החבורה המיושבת והמכובדת הזו - רופאה, פרופסור, מיליונר וכותבת ספרי זיכרונות - בדמות היומרה להסתיר את גופתו של חברם, על שלל המופעים המקאבריים שהיא גוררת, היא מעין ניסיון לנקוט פעולת נגד במקום לעוות את הפנים בייאוש? האין זה ביטוי נוסף, מוקצן ופארודי, לעמדה הנפשית שאליה נקלעה אותה שכבה, קרועה בין תחושה "בעלבתית" לא מודעת לעצמה לבין תחושת הקורבנות המכרסמת מבפנים, בין אלו שידם על העליונה והתחתונה גם יחד, בינתיים?
העיסוק במתח בין הפנים והחוץ לא נגמר כאן: הסיבים העבים שמחזיקים את הספר לכל אורכו הם מערכות היחסים המורכבות ועתירות ההקשרים בין הדמויות.
ידלין בחרה לחלק את הספר לפרקים שבכל אחד מהם ניצב במרכז אחת או אחד מחברי הרביעייה קושרת הקשר, ובוחן את השתלשלות העניינים מנקודת מבטו. כך לא רק מתאפשר לנו לחזות בדמויות מבפנים ומהצד, אלא גם להיחשף למערכת היחסים שלהם עם המת מנקודת מבטם ושוב - מנקודת המבט של השאר.
ההישג המשמעותי מבחינה זו הוא התחושה שחוזרת על עצמה מדי פרק בפרק - בכל פעם שהזרקור מוטל על דמות אחת מסוימת, שמערכת היחסים בינה לבין אבישי היא־היא הקונפליקט המרכזי ששוכן בעומק העלילה ומניע אותה. כל זאת כמובן עד לפרק הבא, שבו אותה מערכת יחסים נבחנת באור מחודש ואירוני בעיני יתר החברים בקבוצה, וחושפת את הפער - בין האלטרואיזם הנלהב, המניע כל אחד ואחת מהם לצאת מגדרם למען החבר המת ולעשות צדק כביכול, לבין הרצון לרווח האישי, הקטנוני, שהם מסתירים מעצמם או מחבריהם במידה מועטה של הצלחה.
דווקא מבנה הרומן וסגנונו מייצר דיאלוגיות שונה עם הספר שקדם לו. "שטוקהולם" הוא מהיר יותר, פרוע יותר, שנון יותר, מסועף יותר. אך משהו מהאיזון שהשתמר יפה ב"בעלת הבית" (בין העלילה שדחפה קדימה לבין המאורעות והפרטים המרובים על הנפשות הפועלות) התערער מעט ברומן הנוכחי. קרוב לוודאי שהדבר נובע מההחלטה לתחום את העלילה עד ההכרזה בזוכה לפרקים על פי ימים, שמטעינים את העלילה בדחיפות, ולעומת זאת הנטייה להרבות בתיאורי ההרהורים, באסוציאציות, בדימויים שגוררים אחריהם כשלושה דימויים נרדפים־אלטרנטיביים. כאילו לא הצליחה המחברת להחליט מה הווריאציה העדיפה ביותר (למעשה כולן מוצלחות למדי) ולבסוף שתלה את כולן גם יחד - כל אלה מייצרים במצטבר רושם מעט סכמתי ולפרקים אף צפוי.
גם הביקורת הארסית כביכול, הטמונה במבט של הגיבורים על העולם המשתנה סביבם, היא ברובה צפויה למדי: פייסבוק, ווטסאפ, הדסטארט, טבעונות, "הורי הליקופטר" שמוותרים על עצמם - בשורה מרעישה לא תימצא כאן. מה שמרעיש ב"שטוקהולם" הוא הגוף: האופן שבו רותמת ידלין את ההומור המחודד, את יכולתה הייחודית לחתום כל מקטע באירוניה דקה, את היכולת לשלוט בעלילה המסועפת עד לרמת השמות המדויקים לדמות הצדדית ביותר, ולחלץ מופעים לעיתים נלעגים, לעיתים גרוטסקיים, לעיתים נוגעים ללב של הגוף המתבגר, המבוגר ואף המת, באופן מעורר השתוממות ועם זאת טבעי מאין כמוהו. ¬
שטוקהולם / נעה ידלין, כנרת זמורה ביתן, 415 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו