"ילדות היא דבר קדוש"

נכבשנו על ידי ה"נורדיק נואר" - סגנון הטלוויזיה האפל והמלנכולי שמאפיין סדרות בלש סקנדינביות דוגמת "הגשר", "דה קילינג" ו"לכודים". משהו במושיעים החברתיים האלה, כשבראשם עומד בגיזרת הספרות הגיבור קורט וולנדר של הנינג מנקל, שפועלים בעגמומיות שרק נדמית כתבוסתנות - מדבר לישראלים. זו הנורמליות הבורגנית שקיימת על פני השטח ומסתירה חוליים רבים, או הנופים שמדברים את המרחבים הנפשיים של הגיבורים.

מה שבטוח הוא שהאיכות החמקמקה הזאת קיימת גם בספרות הסקנדינבית לילדים ולנוער. המלכה האם היא כמובן אסטריד לינדגרן בשבדיה, טובה ינסון, שנחשבת לאלוהים בפינלנד, והנס כריסטיאן אנדרסן הקלאסי מדנמרק. אבל גם רוסה לגרקרנץ - שפוסעת במשעולים התמטיים והרגשיים של לינדגרן וינסון, בעיקר בהבנה לנפש הילד ולדרמה המתחוללת בה. אין בספריה של לגרקרנץ חנופה או טון מתיילד. 

כריכת הספר (טל-מאי וידיעות ספרים)

ראשית ראה אור ספרה "החיים המאושרים שלי" (משבדית: דנה כספי, טל־מאי וידיעות ספרים, 2015), שבמרכזו תיאור חייה של דוּני (דניאלה) בת ה־6, שחוששת שלא תמצא חברים בכיתה א' ותהיה בודדה, אך במהרה היא מכירה את אלה־פרידה. השתיים מתחברות באופן שמתואר בספר כפלא של ממש, עד שאלה־פרידה נאלצת לעבור לעיר אחרת, ומותירה את דוני שבורה.

בספר השני בסידרה, שראה אור לאחרונה, "הלב שלי קופץ וצוחק", מתמודדת דוני עם המרחק שנכפה עליה מחברתה האהובה ומסתבכת עם שתי בנות שמאשימות אותה בכך שהילד שהן אוהבות אוהב דווקא אותה. 

בראיון שנערך עם לגרקרנץ באי־מייל, בהחלט אפשר להבחין שחרף גילה המתקדם (70) תשובותיה ניחנות במעין חינניות ילדית שובת לב, בדומה לגיבורה שלה, ש"לא סובלת אסונות. הם שוברים אותה לרסיסים. בגלל זה היא ממציאה סופים חדשים לכל הסיפורים העצובים".

"אין לי מושג למה הספרים בסידרה של דוני מצליחים כל כך", היא פותחת, "אבל זה משמח אותי. אולי זה קשור לעובדה שאני לא ממציאה הרבה אלא מקשיבה למה שילדים מספרים. למשל, דברים פשוטים בנוגע לאושר - לקבל צפרדע מהדוד שלך! דברים אותנטיים חודרים את כל השכבות. בנוסף, אני בטוחה שהפופולריות קשורה גם לאיורים של אווה אריקסון. הם נהדרים".

ואכן, שיתוף הפעולה בין השתיים, שמפתה להתייחס אליהן כדגם מציאותי לחברות בין דוני לאלה־פרידה, מתקיים כבר 30 שנה. "לא תיכננו שזאת תהיה סידרה, אבל יש כבר חמישה ספרים, ואני עובדת על השישי. אווה היא המוציאה לפועל שגורמת למילים שלי להישמע". האיורים בשחור־לבן של אריקסון מעניקים מימד נוסף של שובבות ועומק למינימליזם של לגרקרנץ; דוני מאוירת כשפלומת שיערה קשורה גבוה בקוקייה, ואלה־פרידה מתולתלת.

לשרוד מכשולים בחברוּת

לגרקרנץ, שזכתה בפרס ע"ש אסטריד לינדגרן ובמדליית נילס הולגרסון, מתגוררת כל חייה בשטוקהולם עם בעלה הוגו. לזוג שישה ילדים ושישה נכדים. בכנות הנונשלנטית שמאפיינת גם את דוני הקטנה, לגרקרנץ מודה שאין לה תחביבים, "ומעולם לא היו לי. אני רק כותבת וקוראת ויוצאת להליכות עם הכלבה המתוקה שלי, נירה. בשאר הזמן אני נחה וחושבת. מבחינתי, כתיבה היא צורה קונקרטית יותר של חשיבה. היו שנים שאני ובעלי טיילנו כמו משוגעים, אבל בחמש השנים האחרונות הכלבה היא העוגן שלי, אני לא עוזבת אותה".

את יהדותה היא חושפת באגביות, ומספרת שלפני שלוש שנים ביקרה בתל אביב ובים המלח, אבל מכיוון שאין לה כאן "משפוחה" (כך בלשונה) היא לא מרבה לעשות זאת. 

היא מעידה כי שניים מהספרים שהיא אוהבת במיוחד הם "כשהמזל מגיע, צריך להזמין אותו לשבת" של מרים פרסלר ו"מכתבי אהבה מאפס עד עשר" של סוזי מורגנשטרן. זה לא מפתיע - שתיהן סופרות שבדומה ללגרקרנץ, היטיבו לתאר משבר אצל ילדים באופן שמכיל גם אושר, אופטימיות ולמידה. 

הספרים שלך עוסקים בחברות עזה בין שתי ילדות בנות 6. חברות בגילים האלה היא דבר לא יציב. לא היה תמים לבחור בקו עלילה מרכזי שכזה?

"זה בא לי במקרה, התשוקה לכתוב משהו ללא עלילה, כשברקע נושא העל - נאמנות. אני חושבת שיש חברויות רבות ששורדות את כל המכשולים".

על ההשוואה ללינדגרן היא אומרת: "עבור שתינו, הילדוּת היא דבר קדוש. אני חושבת שאצל לינדגרן העולם פחות קודר לבני נוער מאשר אצלי. כשאני כותבת לילדים בוגרים, אני צריכה להילחם בשדים שלי ולא לכתוב ספרות אפלה מדי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו