בקרוב אצלנו

"כאן חיים יחד", ספרו החמישי של העיתונאי והפובליציסט אלישיב רייכנר, הוא ספר חובה לכל מי שמשוכנע - ויש רבים כאלה - שה"יחד" הדתי־חילוני בישראל הוא חזון אחרית הימים, חלום באספמיה או סיסמה יפה - אך בלתי מעשי לחלוטין. רייכנר עוסק בעשרות מסגרות חיים משותפות לדתיים ולחילונים, למסורתיים ולבעלי זהויות יהודיות מגוונות, שהוקמו בישראל ב־40 השנים האחרונות. המסע שלו בין הקהילות, בתי הספר, המכינות והיישובים הללו - ארך כשנה. הוא שובר סטיגמות, פוקח עיניים ובעיקר מספק משב רוח רענן שמשרטט מחדש את גבולות ה"יחד" האפשריים בין הדתי והחילוני, 21 שנה אחרי רצח רבין.

מתברר שהגבולות הללו רחבים. בתקופה של וכחנות, קיצוניות וצעקנות; בימים שבהם הגדרת האני הפוליטי, האישי, הדתי והרוחני מתקיימת לא פעם באמצעות שלילה מודגשת של האני הפוליטי של האחר, המסע של רייכנר מוכיח שקיימת גם דרך של שיתוף, הבנה, דיאלוג ופשרות. אלה מאפשרים לדתיים ולחילונים לחיות יחדיו בטוב, בשום שכל וטעם, ובעיקר בהכלה גדולה.

רייכנר כותב בספרו על הקהילות הכפריות הוותיקות המשותפות בכפר אדומים ובתקוע, על יישובים חדשים משותפים דוגמת אליאב שבמזרח חבל לכיש (חלקם הוקמו לאחר רצח רבין כתשובה ותגובת נגד לרצח), על הקהילות המשותפות העירוניות במודיעין ובמזכרת בתיה, וגם על המדרשות והמכינות המשותפות.

אבל הפרקים המרתקים במיוחד בספר הם אלה שעוסקים בסודות החינוך המשותף. כזה הוא הפרק העוסק ברותי להבי, שהקימה את בית הספר המשותף קשת בירושלים, וגם זה שמציג את מויש ונילי לוי, ממקימי בית הספר יחד במודיעין, ואת נורברט אידר, שמגדיר עצמו כמסורתי ושולח את ילדיו לבית הספר המשלב נטעים בבאר שבע. כך גם חילי טרופר, ששולח את ילדיו מסיבות חברתיות לבית הספר המשלב קרוב שבצור הדסה.

הדסה פרומן, רעייתו של הרב מנחם פרומן, שהלך לעולמו לפני שנים אחדות, מספרת לרייכנר שכאחת המייסדות של בית הספר בתקוע, הנחת היסוד שעמדה לפניה מתחילת דרכה היתה שהיא אינה מבדילה בין דתיים לבין חילונים. "כל הילדים נמצאים על הציר הדתי, ולא מעניינת אותי מה הזהות של הוריהם", אומרת פרומן. כשהמפקחת על החינוך הדתי הגיעה לגן שפרומן ניהלה וראתה שרוב הילדים, כולל אלה עם הפאות, אינם חובשים כיפה - היא מחתה וניסתה להרחיק את פרומן מהחינוך הדתי. 

למרבית המזל, המפקחת ההיא נכשלה. פרומן, עם ותק של 40 שנה במערכת החינוך, מגדירה את עצמה כ"מחנכת לא אחראית" ורואה את ערך החופש כמרכזי בעולם הדתי. לא לכל אחד זה מתאים, אבל פרומן ודומיה מעניקים בחירה והזדמנות למי שמחפש זאת, ובשנים האחרונות מספרם גדל.

אחת מהן, שגם עליה רייכנר כותב עליה בספרו, היא מרים גוטליב, רכזת שכבה ומחנכת בבית הספר יחד במודיעין. הביוגרפיה של גוטליב לא היתה אמורה לכאורה להוביל אותה אל המקום הזה: היא גדלה ביישוב התורני בית אל, חינכה בתיכון דתי לבנות בירושלים והתגוררה עם משפחתה ביישוב הדתי דולב. אחד האירועים ששינו את תפיסותיה על הציבור החילוני היה ערב שירה בציבור, שהתקיים ביער בן־שמן ביום העצמאות. גוטליב גילתה לתדהמתה ש"לא רק דתיים מתנחלים מכירים על בוריים שירים עבריים, אלא גם חילונים". היום היא מבינה את ההתנשאות שהיתה טמונה ב"גילוי", אבל כך החל התהליך שבסופו מצאה עצמה גוטליב בתיכון יחד. גם שם נדרשה שבירת סטיגמות. "המורכבות הרגה אותי", היא מספרת לרייכנר בגילוי לב, "לא יכולתי להכיל את זה שאני לא יכולה לתייג כאן כל אדם. התיוג עושה לנו נחת ומסדר לנו את העולם. נוח לנו לדעת מי דתי ומי חילוני, ואני התקשיתי לתייג גבר עם כיפה שהבת שלו הולכת לים בתשעה באב, ומישהי שהולכת עם סרט בשיער ככיסוי ראש, ובגופייה ומכנסיים קצרים..."

מה שהביא בסופו של דבר לשינוי יחסה של גוטליב לבית הספר היה היחשפותה לקהילה שסביבו, "אנשים מאוד אידיאולוגיים שהקימו מערכת חינוכית שנותנת מענה לאנשים שנמצאים על הסקאלה שבין דתי לחילוני ולא מתאימים למערכות חינוך אחרות בגלל התיוג שקיים באותן מערכות".

כריכת הספר (ידיעות ספרים)

היתרון של רייכנר ככותב־חוקר הוא ניסיונו בכתיבה בנושאים החברתיים. הוא עיתונאי ב"מקור ראשון", פעיל חברתי דתי־לאומי, תושב ירוחם שעבד כרכז חברתי במדרשת "ביחד" בירוחם; גם ספרו הקודם, "דווקא שם", שמגולל את פעילותם של קבוצות וגרעינים שבאו לפריפריה כדי לתרום ולהיתרם ממנה, חשף עולם שאינו מוכר לרבים מהישראלים העירונים. "כאן חיים יחד" מפענח פלח נוסף של ציבורים וקהילות. לעיתים מדובר בדמות כרב גבי גולדמן, רבה של כפר אדומים, ולעיתים דווקא בפעיל חברתי ואיש חינוך דתי, דוגמת חילי טרופר, שמתעקש על כך שילדיו ילמדו עם כלל החברה.

 טרופר "מוכן לשלם את המחירים שקיימים בחינוך המעורב", לדבריו, כי הם "נראים לו קטנים לעומת הרווחים הרבים"; "הילדים שלי", הוא אומר, "מבינים לעומק את המושגים אחדות ישראל וכלל ישראל, כי הם לומדים בפועל עם כלל ישראל באותה כיתה". הרב גולדמן מזהה בתוך הציבור הדתי שעימו הוא חי "פחות מחויבות להלכה ויותר רצון ללימוד תורה. אנשים אוהבים ללמוד, אבל לא אוהבים להתחייב". הוא גם מסביר שהתופעה "קשורה יותר לתהליכים שמתרחשים בציבור הדתי, שנובעים מההעצמה של הפרט, ופחות קשורים לתהליכים בציבור החילוני".

"כאן חיים יחד" מציג דילמות ובעיות לרוב, הן בקרב החילונים והן בקרב הדתיים. עשרות מרואייניו של רייכנר מדברים עליהן עימו בגילוי לב. בעיקר משקפים המרואיינים הרבים בספר מעין "ישראליות חדשה", אם כי עדיין מצומצמת בהיקפה; זו ישראליות בעלת סממנים דתיים וחילוניים ששזורים אלה באלה, וגם זהות מורכבת ופחות קוטבית. ¬

כאן חיים יחד / אלישיב רייכנר

ידיעות ספרים, 308 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו