נגן קונטרבס ובתו בת הארבע מתגוררים בדירה קטנטנה ברחוב הצלב. אין זה מקום לילדים; השכנים מרעישים ואינם ידידותיים, הדירה קרה ואין בה אוכל, למעט יין ומלפפונים חמוצים. הילדה מלאת חיים, סקרנית, שרה שירים לעצמה, אוספת עלים יבשים ומדביקה במחברת.
האב, לעומתה, הוא מעין מת-חי, שקוע בתוך חדלונו וחסר יכולת לשלוף עצמו מתוך חידלון זה. בעבר ניגן בתזמורת, אך משזו נסגרה מצא עצמו מנגן ברחוב. בשאר הזמן הוא נוהג לשבת בדירתו ולהאזין לרעב המכרסם בבשרם. מביט בבתו ומדמיין אותה מתרחקת ממנו, בזה לו, מתבגרת לתוך עתיד קודר שאין לו הכוחות להסיט ממסלולו. מדי פעם מרים את מבטו לתמונה של לאזרוס הקם לתחייה, אולי בתקווה שנס יקרה גם לו.
כריכת הספר (אבן חושן)
האב שתקן, אך לפעמים נראה שמאבק אדירים מתחולל בתוכו. פעם לא יכול היה לשאת יותר את הרעש שנחבט בקירות הדקים ועמד לכרות את אוזנו. נוכחות השיגעון, או שמא נוכחותה של האמנות, עולה ומתחדדת בדירה הדלה מתוך נוכחותו השותקת של הקונטרבס הניצב בפינה. נגינתו של האב ברחוב, מול פרצופם האטום של יושבי בתי הקפה, כולה התכוונות לבואה של התגלות, התכוננות לומר הנני; אך זה שאומר הנני הוא אף זה שמשאיר את ילדיו מאחור. כך קרוע האב בין האמנות המושכת אותו מעלה, בין העוני, המצוקה והיגון המושכים אותו מטה ובין אהבתו ודאגתו לבתו הממסמרת אותו אל הקרקע. בכל רגע צד אחר מושך ומותח וקורע את בשרו ורוחו חזק יותר.
ל"ילדה וכלי קשת", ספרו השני של עילי ראונר, קדם "עריק", רומן שסימן בבירור את כניסתו של קול חדש ושונה בשדה הספרותי. ב"עריק" היה אלמנט מהפנט – הקצב שלו, שניכר בנימת הקול, בחיתוך המשפט, בעיצוב הדמויות, ביחסים ביניהן, אפף את העלילה כולה. זו היתה קריאה שלכל אורכה ניתן היה לשמוע את הלמות הלב, את ההתנשפות של אדם במנוסה.
ל"ילדה וכלי קשת", עם זאת, מקצב שונה לחלוטין, אך בדרכו בולט לא פחות; זוהי יצירה מוזיקלית לא פחות מספרותית וכפי שמחד היא מסגירה את העובדה שלה ול"עריק", על אינסוף ההבדלים בין השתיים, יש אב משותף, כך היא מרמזת לוורסטיליות של ראונר ולחשיבות הרבה שיש לצליליות ולמקצב ביצירתו, בולטת כל כך בספרות העברית, שרבים מכותביה כלל לא טורחים להתייחס ליסודות המכריעים האלו.
את "ילדה וכלי קשת" אפשר לקרוא כמעין קנטטה בזעיר אנפין; תחילתה קצבית ומדודה, ואז הולכת ומאפילה: התמונה הראשונה מציגה את האב ובתו ניצבים בחלון דירתם, צופים את בעוברים ושבים כשעלי עץ הצפצפה מתנחשלים סביבם, ועוד לא ידוע אם התמונה הממסגרת את דמותם טומנת בתוכה אידיליה שלווה או אסון הולך ומתקרב. לאחר מכן מתרחבת התמונה ומתכהה, אל הבית, אל מגרש המשחקים, אל הרחובות, תעלות המטרו, הקולנוע ובית החולים. כל מקום והרעשים והקולות הייחודיים לו. אל כל מקום נושא אתו האב את נוכחותה השקטה של בתו ואת צלילי הקונטרבס המתנגנים בתוכו.
בתמונה הבאה מתבהרים השמים. האב ובתו חורגים מתוך השגרה האפורה ויוצאים לטייל בגן הבוטני. פניה של הבת מופזות באור השמש, אך האב לא מצליח לצאת מתוך הצללים ולהיחלץ מקיפאונו. אך עוד רגע לא תהיה לו ברירה: השמים מתקדרים וצמרות העצים חוזרות להשתולל מעליהם. גשם זלעפות מתחיל לרדת. הם נלכדים תחתיו ללא מוצא. הילדה נפלה על ברכיה והיא ספוגת מים ושותתת דם. האב מרים ונושא אותה כפי שהיה מגלגל לפניו ברחוב את כלי הנגינה – לפתע החיים, על המצוקה והתובענות שבהם כבר אינם מתנגשים עם האמנות אלא הופכים לאחד. אלא שהרגע הזה הוא רגע טרגי וטמונים בו עצב לאין קץ ואי ודאות מחרידה.
"ילדה וכלי קשת" הוא סיפור שנקרא בכל פעם אחרת. בפעם השלישית שקראתיו לא יכולתי להתעלם מהרמזים שטמונים בעמודים הראשונים. בימים של מצוקה רבה, נהג האב לקחת את בתו לעמדת חלוקת מזון לנזקקים. אך הילדה, שחמדה את העוגות המוצגות בחלונות הראווה של המעדניות הסמוכות, היתה נחרדת ומסרבת לאכול. הזמנים האלה עברו, אומר לה האב, ומבטיח שמעתה והלאה יישארו בבית.
האב כושל פעמיים בהבטחה זו. הזמנים האלה אינם עוברים, ודווקא כשהשניים נמצאים מחוץ לביתם – בגן אפוף שמש שלפתע הופך גשום וזר, לא מצליח האב להגן על בתו, שמאז אותה תקרית בן הבוטני, כך נודע לנו, "לא חזרה ממנו". כלומר, רישומיו נותרו בה וכעת הם מכרסמים בגופה יחד עם הרעב. הורות, כמו אומר לנו ראונר, היא הבטחה שמופרת שוב ושוב. השאיפה למצוא את הגאולה באמנות, השאיפה לחוות התגלות, היא ספק נחלתם של בודדים ספק חזון שמקומו לא במציאות.
יש טעם בתהייה על זרותו של הסיפור, לא רק לספרות המקור הישראלית אלא גם לזו שבוחרים לתרגם לעברית – צנום כל כך ביחס לגודל הסטנדרטי של הספרים המתפרסמים כאן; מתרחש בפאריס שלאחר מלחמת העולם השנייה וזרוע ברמזים לברית החדשה. למעשה, היסודות המרכיבים את הספר הזה מוכרים לכל אחד מאתנו – החרדה, בת לוויה עקשנית לחוויית ההורות; המשאלה להיגאל מתוך המציאות האפורה; כוחה של המוזיקה – הם רק נרקחים יחדיו לתמהיל רב עוצמה אך בולט באיפוק ובעדינות שלו, שבקריאה אחת יכול להיחוות כמובן מאליו ובאחרת כבלתי נתפס.
"ילדה וכלי קשת" מלווה ברישומי פחם עדינים ויפיפיים של האמן גלעד אפרת, ואלו מוסיפים ממד נוסף לתמונה הבלתי נשכחת הסוגרת ספר זה, שסופו אינו חתום. ¬
ילדה וכלי קשת / עילי ראונר; רישומים: גלעד אפרת; אבן חושן, 55 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו