"אני יודעת ששמנות אמורות להיות אנטי־בריכות וזה, אבל אני ממש אוהבת לשחות. אני יודעת שאנשים מסתכלים, אבל אי אפשר לבוא אלי בטענות על זה שאני רוצה להתקרר קצת. למה אם יש לי ירכיים ענקיות וגבשושיות אני כאילו צריכה להתנצל?" (מתוך "סופגנית")
אנחנו מכירים אותן מסרטי וספרי ההתבגרות הקיטשיים או מה"צ'יק פליקס" הסכריניים. לרוב הן דמויות נלעגות, לא יפות או זוהרות מדי, שתפקידן הוא אחד: להאיר את הדמות הראשית הזוהרת, על שלל הקונפליקטים המתוסרטים לעילא, עד לקבלה העצמית המיוחלת, וכמובן השגת הגבר הנחשק. דמות "החברה הטובה" היא מצרך ספרותי כמעט אוטומטי גם בספרי הנעורים (Young Adults) הפופולריים, אך מתי לאחרונה נחשפנו לדמות משנית צעירה שמדלגת למרכז הסיפור כגיבורה ראשית? ועוד אחת שמנה, שלא נדע, שאינה מתנצלת על מידותיה?
תחושה חמימה מורגשת בזמן קריאת הספר "סופגנית" מאת ג'ולי מרפי, שראה אור לאחרונה בתרגום לעברית (הוצאת "כתר", מאנגלית: נעה שביט). במרכזו ניצבת דמותה של וילודין (וויל) דיקסון, נערה שמנה בת 16 שמתגוררת עם אמה בעיירה הדמיונית והקטנה קלובר סיטי, טקסס, ששמה נישא לפניה בשני דברים: בפוטבול ובתחרות היופי המקומית, פרויקט החיים של אמא של וילודין, זוכת עבר גאה. את משבצת "החברה הטובה מהילדות" תופסת הפעם אלן, רזה, יפה, בלונדינית ומצוידת בחבר צייתן. וילודין עובדת כקופאית במזללת "הארפי'ז", שם היא מפנטזת בבערה המוכרת על בו החתיך עם העבר הכאוב, שממעט במילים.
.jpeg)
דולי פרטון משמשת קמע ומודל השראה. כריכת הספר (כתר)
אך כאן בערך נגמרים הסטריאוטיפים, שכן וילודין היא לא השמנה הייצוגית והמסוגרת שמחביאה ממתקים מתחת למיטה; לא נמצא בספר גילום של שנאה עצמית מפוארת שסופה כניעה למודל הרזון ה"נכון", ירידה במשקל וזכייה בבחור. וילודין, לפחות בתחילת הספר, משדרת בריאות מחשבתית, מודעות עצמית והייתם מאמינים, שכל ישר. "היות וילודין שמנה כמובן מובלט ומורגש בספר, אבל הוא לא מכתיב את חייה", אומרת מרפי בראיון עימה, "היא מודעת לזה שהיא שמנה ולאיך שהחברה תופסת אותה, אבל היא מנסה לא להתייחס לשומן שלה בצורה שיפוטית, הוא פשוט שם, קיים".
לפרק את המודל
הסיוט השנתי של וילודין הוא תחרות היופי שאמא שלה מארגנת, שההכנות אליו משתלטות על העיירה ועל ביתה שלה. עבורה הטקס שטחי, צעקני, ארכאי ומיותר. חצי שנה לאחר שדודתה האהובה, מעריצה מושבעת של דולי פרטון, מתה מהתקף לב כתוצאה מהשמנת יתר (אוביסיטי), היא מחליטה לפרק את מודל היופי הקבוע והצפוי שקיים בתחרויות מהסוג הזה ולהירשם בעצמה לאירוע המוגזם, בבחינת "אם אינך יכולה לנצח אותן, תצטרפי אליהן". ואם זה לא מספיק, אנחנו מגלים מהר מאוד שחרף משקלה, בו החטוב והמסתורי מעוניין בה בדיוק כמו שהיא. כשהיא מבינה את זה, עולמה מתהפך והחזות מלאת הביטחון שלה מתחילה להיסדק.
"תמיד הייתי הילדה הכי שמנה, הכי גבוהה והכי קולנית בחדר", מצהירה מרפי, בת 31, כשהיא מתייחסת להשראה לכתיבת הספר, "אלו שלושה דברים שלא מצופה מאישה להיות. כשהתבגרתי, למדתי שהעולם תופס את המאפיינים והתכונות האלה כחולשות, ואילו אני החלטתי להתייחס אליהם כחוזקות".
"כמו ילדים אחרים", ממשיכה מרפי, "חוויתי לא מעט בריונות, אבל לא סבלתי את זה לאורך זמן. העולם מצפה מאנשים כמוני להיכשל אבל במקום זה, אני בלטתי. מבחינתי, אם כולם ממילא ימשיכו להסתכל עלי וישפטו אותי לפי המראה שלי, לפחות אנצל את תשומת הלב לטובה".
"הגומי במותניים של מכנסי המדים הסינתטיים לא היה גמיש מספיק לעלות על האגן שלי. אני מאשימה את המכנסיים. אני לא אוהבת לחשוב על האגן שלי בתור מטרד, אלא יותר כעל נכס. אם היינו בשנת 1642, האגן הפורה שלי היה שווה הרבה פרות או משהו בסגנון" (מתוך "סופגנית").
מרפי מתגוררת בפורט וורת' שבצפון מדינת טקסס, עם "בעלה שאוהב אותה, כלב שמעריץ אותה וחתולים שמצליחים לסבול אותה", כך לפי האתר שלה. זהו ספרה השני, שראה אור בארה"ב לפני כשנה. קשה שלא למצוא בקלות קווי דמיון בינה לבין וילודין הסרקסטית, הריאליסטית, ויש שיגידו ההמונית, בשל חיבתה לזמרת דולי פרטון ולתוכניות ריאליטי טראשיות.
כשהיא נשאלת על פרטון, שמשמשת לה בספר מעין קמע ומודל השראה מחויך, מרפי משיבה: "תמיד נהניתי מהמוסיקה של דולי פרטון, אך העניין שלי בה הלך וגבר כשנכנסתי לעומק של כתיבת הספר. הסיבה שבחרתי בה היא שהיא חכמה ואשת עסקים ממולחת. יש לה גם מראה מאוד מובחן, שרבים תופסים כמעין בדיחה, אבל הוא עושה אותה שמחה ונראה לי שזה כל מה שמשנה. הספר נפתח בציטוט של פרטון: 'גלי מי את ולכי על זה בכוונה'. פרטון היא אישה שעשתה רק מה שבא לה. המשפט הזה הוא לגמרי מהות הרומן".
האם נשפטת שלא בצדק בגלל המשקל שלך?
"כן, אבל כולם נשפטים שלא בצדק בגלל המראה שלהם. להיות שמן משמעו שאנשים מניחים שאתה עצל וקצת טיפש. במשך זמן רב הייתי בטוחה שהתפקיד שלי בעולם הוא להראות לאנשים שהם טועים, אבל בשנים האחרונות אני בעיקר עסוקה בלא לשפוט אחרים".
לברוח מהקיום השגרתי
העוצמה שעוטפת את סיפורה של וילודין ומערכות היחסים שהיא מנהלת עם אלן ועם בו קשורות במידה לא מבוטלת לאווירה המובחנת, הנוסטלגית והדחוסה שמספקת העיירה הקטנה והמנומנמת, על שלל המזללות והמרכזים המסחריים שכמו שתולים בה.
מרפי בונה בחוכמה את תחושת החנק והרצון לברוח מהקיום הקטן והשגרתי שהוא מנת חלקן של דמויות הספר. "תמיד גרתי בערים מרכזיות, כך שאין לי ניסיון במגורים בעיירות קטנות ונשכחות, אבל פיתחתי אובססיה לעיירות מהסוג הזה. חקרתי את התרבות הספציפית שלהן בצפון טקסס, שהיא למעשה די דומה למה שאנשים חושבים על טקסס הסטריאוטיפית".
בשנים האחרונות אנחנו חוות את טרנד "האישה האמיתית", שבבסיסו קריאה של כוכבות ועורכות מגזינים להתוות דימוי פחות "עשוי", נטול מייקאפ, ולתת מקום לאישה "רגילה" ובעלת קימורים. האם זה מספיק? הרי מדובר בתעשייה של דימויים, וככזאת מדובר בסך הכל בעוד דימוי לאוסף, בעוד מילוי משבצת ומכירת עיתון.
"אני דווקא חושבת שאנחנו רואים שינוי אמיתי כאן ועכשיו. שינוי תמיד נחווה כחזק יותר כשחושבים עליו רטרוספקטיבית. אנשים, ונשים רבות, עבדו קשה כדי שנחשוב שמה שקורה עכשיו, גם בתרבות הפופולרית, הוא בגדר טרנד ותו לא. למשל, עד לפני חמש שנים לא הייתי מוצאת מה ללבוש בחנויות הרגילות, כך שאני מקבלת את זה כדבר טוב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו