מבין אלפי הכותרים החדשים שמתפרסמים מדי שנה וגודשים את חנויות הספרים, מתפרסמות גם לא מעט קלאסיקות. הוצאת הספריה החדשה פרסמה לאחרונה תרגום מחודש של "גלות ומלכות" מאת אלבר קאמי; הוצאת פן הוציאה תרגום מחודש ל"הקונפורמיסט" של אלברטו מורביה ובימים אלה ראה בהוצאת עליית הגג תרגום חדש ל"פרפר" מאת אנרי שארייר. אבל אלו הן דוגמאות ספורות כמובן. היצירות הללו ואחרות, הגם שמקומן בקנון הספרותי העולמי מובטח, ולמרות תילי תילים של מחקרים שנכתבו אודותיהן או יצירות אמנות שנוצרו בהשראתן, תמיד כפופות לחשש – שלא פעם אף מתגשם – שיאבדו בתוך הבליל הכאוטי שמכונה שוק הספרים הישראלי.
השאלה כיצד להנחיל קלאסיקות לקהל רחב של קוראים מעסיקה כמעט כל מו"ל. סדרת "מפרשים" היא דוגמה טובה לכך. הפרויקט, המשותף למפעל לתרגום ספרי מופת, היושב בתוך מרכז הספר והספריות ולמספר הוצאות ספרים שם לו למטרה להחזיר לתשומת הלב הציבורית ספרים שראו אור וכמעט אי אפשר להשיג בחנויות.
"אנחנו מכירים את שוק הספרים הישראלי, ובאופן טבעי ספרים שיצאו לאור לפני עשרים או שלושים שנה, מקומם קצת נדחק הצדה ולא תמיד מוצאים אותם בחנויות", מסביר הסופר משה סקאל, עורך סדרת מפרשים, שעמד בשמונה השנים האחרונות בראש המפעל לתרגום ספרי מופת יחד עם פרופסור ניצה בן-ארי. "ההוצאות לא תמיד מדפיסות אותם מחדש, למעט יצירות כגון 'אנה קרנינה', 'מדאם בובארי' או 'הר הקסמים', שתמיד ידפיסו ותמיד יימכרו".
מטרת הפרויקט, מספר סקאל, היתה "לבחור ספרים שלא קיימים בחנויות, שלא נחשבו לכוכבים הגדולים של המפעל לתרגום ספרי מופת אך כן יש להם פוטנציאל לעניין את הקהל הרחב יחסית של אוהבי ספרות". לשם כך ביקשו ואף קיבלו בן-ארי וסקאל את אישור המו"לים שבהוצאותיהם ראו היצירות אור. אלו, הוא מספר, נעתרו בשמחה.
"בית בקהיר" (כרך א') מאת נגיב מחפוז, "פרנסואה העזובי" מאת ז'ורז' סאנד, "המהמר" מאת דוסטוייבסקי, ""מחייו של לא יוצלח" מאת יוזף פון אייכנדורף, "הזיות של מטייל בודד" מאת ז'אן ז'אק רוסו ו"מכתבי אבלר ואלואיז" מאכלסים את סדרת מפרשים; קלאסיקות, אך אכן מהסוג שגם מיטיבי לכת יודו שטרם קראו. התרגומים שויפו ועודכנו, כולם ארוזים בעיצוב אחיד ומזמין (על האיורים היפיפיים אחראית שרית עברני).
.jpg)
דיון מחודש בעקבות טראמפ. ז'אן ז'אק רוסו
"חשבנו שאם נפיץ את הספרים כמו שהם הם פשוט יישבו על המדף; לא יכתבו עליהם בעיתונות, כי זה מה שקורה עם הדפסות חוזרות, הן נתפסות כמשהו ישן ולא מעניין", אומר סקאל, "בעיניי, התפיסה של קלאסיקה כמשהו שצריך לרכוש לו יראת כבוד אבל אין לו קשר ממשי לחיי מפספסת בעיני את כל הממד המסעיר והעדכני שקלאסיקה יכולה להביא לחיינו".
תוכל להדגים זאת מתוך הסדרה?
"'הזיות של מטייל בודד' מאת רוסו, ספר צנום למדי, לא נחשב לאחד מספריו המוכרים. הוא התפרסם בעבר בהוצאת כרמל ודי נשכח. לאחרונה מתעניינים בו מחדש; לא מזמן, לפני הבחירות לנשיאות בארצות הברית התפרסם מאמר בניו יורקר, שטען שבספר זה ניבא רוסו את עידן טראמפ. כך שפתאום ניצת דיון מחודש בעניינו".
את "מכתבי אבלר ואלואיז" מכנה סקאל "אחד מסיפורי האהבה היפים של כל הזמנים", ומרחיב כי "אלואיז כותבת בו על מוסד הנישואים באופן שעשוי להיחשב חתרני אפילו כיום. אגב ייתכן שכשראה אור לראשונה בעברית בתרגומה הנפלא של שולמית השחר עוד היה פחות רלוונטי לחיינו מבחינת התקדמות השיח הפמיניסטי מאשר בימינו. זה טבעה הנצחי של קלאסיקה".
סקאל מעיד כי הוא מופתע וגם לא מופתע מהתגובות החמות להן זוכה הסדרה. "נהוג לקטר על שוק הספרים ולומר שפוחת הדור אך דברים טובים מוצאים לא פעם את דרכם", הוא אומר. "לצד זאת יצירות זוכות לחשיפה כשיש משהו באופן שבו הן מוצגות שמושך ומעורר סקרנות. זה צריך להיות מרגש".
כריכת ספרה של ז'ורז' סאנד בסדרת "מפרשים"
היוצא מן הכלל מעיד על הכלל: לרוב מתקבלת הוצאה מחודשת של יצירת מופת בהתפעלות אנינה, אך לא פעם בפועל זוכה לתשומת לב מועטה. "יש לנו קלאסיקות שאנחנו מוכרים מזה שנים בהצלחה רבה, כמו 'מלכוד 22' של ג'וזף הלר", אומר יהודה מלצר, מו"ל הוצאת ספרי עליית הגג, "מאידך אני גם מכיר את החוויה המעליבה שהוצאת ספר שהוא קלאסיקה נפלאה, ואתה יודע את זה, ומגיע חודש דצמבר, והספר במחסן, ואתה מקבל טלפון, 'לגרוס את זה?' כי נמכרו רק שניים-שלושה עותקים מהספר הנפלא הזה. כמה לא נעים".
כי לעולם אי אפשר לדעת כמה אכן ירכשו אותו.
"אנחנו פוסעים על גשר צר כל כך. אל תשכחי שאנחנו מדינה קטנה, ויש כמות מסוימת של אנשים שאתה אומר עבורם מן הראוי שאתרגם מחדש את הספר, מלטינית או ערבית או יוונית וכולי. חלק גדול מהאנשים, כשהם כבר מתפנים לקרוא אחרי שהוציאו את הראש מהסמארטפון, אם מלכתחילה יש להם נטייה לספרים האלה הם בכלל יקראו אותם באנגלית. בחגים, למשל, נוציא תרגום מחודש ל'הרהורים בשאלה היהודית' של סארטר, חגיגה גדולה, אבל אין לי מושג אם יצליח או לא, פשוט אי אפשר לדעת".
בין שנות ה-30 ל-50 של המאה הקודמת - טוען העורך, המתרגם והמבקר חיים פסח - היה קיים הבדל עצום מבחינת התהודה שזכו לה קלאסיקות מתורגמות לעברית. "וכך גם מבחינת ההשפעה על כותבים מקומיים; העניין שכך בהדרגה", הוא אומר, "תרגום מופת שמופיע היום, בתוך כל הרעש הלבן של התקשורת ההמונית, כמעט ולא מורגש. למשל, יצירת המופת הצרפתית גרגטואה ופנטגרואל של פרנסואה רבלה תורגמה לאחרונה ולא רבים קראו או אפילו שמעו עליה".
כיצד היחס לקלאסיקות עבר משפיע על יצירות שנכתבות כיום בעברית לדעתך?
פסח: "כפטריוט של הספרות העברית, כבר למעלה משלושים שנה, אני לא מאמין בהתפתחות של ספרות ראויה ללא דו-שיח עם יצירות זרות. לא ייתכן שהמודל העומד בפני המספרת או המספר המתחילים תהיה רק ספר שהקדים אותם בכמה שנים ורק בספרות העברית. ממילא זה מצמצם את רגיוס ההתייחסות הספרותית שלהם ומרדד את הכתיבה. תרגום יצירות גדולות משפות שונות הוא תרגום של תרבויות אחרות. אני לא מאמין שספרות כלשהי, והספרות העברית יותר מכולן, תתפתח ללא מודלים מפותחים יותר".
כמובן שקיים גם השיקול הלשוני. "תמיד אומרים, הרי זה כבר תורגם, אז למה לתרגם שוב את אותו הספר? הסיבה העיקרית ולא היחידה היא שהעברית המדוברת שנאלמה כמעט אלפי שנים, כמו מישהו שהתאפק יותר מדי - מתפתחת ומשתנה במהירות יוצאת דופן", מציין פסח. "עברית של שנות השמונים כבר לא מעודכנת. אם המודל הוא שפת הדיבור, ולא השפה הכתובה כפי שהיה במאות האחרונות - כי אז חיוני לחדש תרגומים. אין זה אומר שצריך לפסול את הישן. שיחיו אלה בצד אלה. כמו שאמר מאו טסה טונג: יפרחו מאה הפרחים!"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
