המכתב שרשל טמנה בבשרה, מתחת לחזייתה, היה בן שתי שורות.
בקצהו הזדקר עוקץ של עקרב.
על כתפיה הטילה מישהי סוודר קל, כדי שיכסה את הקרע העמוק בחולצתה, שחשף את החריץ בין שדיה.
בזרועות שלובות היא התנודדה על המזרן קדימה ואחורה, חובצת את הכאב. אם עצר אותה מישהו, נעתרה כמהופנטת, אך כשנעזבה לנפשה, חזרה לנוע, עד שלבסוף הניחו לה להמשיך בכך באין מפריע.
המציאות הייתה בעבורה שלל הבזקים.
תמונות מרצדות ושברי קולות חדרו באקראי לעולמה.
"קחי, תשתי," טיפות זלגו על סנטרה ומשם אל חולצתה הקרועה, והיא מיהרה לנגב את צווארה בשולי הסוודר מחשש שהטיפות יגיעו אל המעטפה.
השמש הסתננה דרך תריסי העץ וחרצה על הקירות פסי אש אחרונים של קיץ. ראש השנה עמד בפתח וקיצר את ימי השבעה לארבעה בלבד.
הסלון הרחב היה מלא מפה לפה, ועמד בו רחש עדין ולכאורה גם נעים, אך למעשה היה החלל עשוי מסה דחוסה כל כך עד שגלי הקול התקשו לנוע בו.
מבקרים נדחקו וכרעו לרגליה, לחצו את ידה ונאנחו עמוקות: "שלא תדעי עוד צער." הם הרכינו ראש בקבלת הדין, "בבניין ציון ננוחם," והיא הנהנה מבלי לראות איש מהם ומבלי לשמוע מילה מדבריהם.
וכל אותו הזמן פעמו מעל לבה שתי השורות שמצאה מוצפנות במעטפה מתחת לכרית שלה.
איש מלבדה לא ידע על קיומן.
פרק 1
מוזר. באמת מוזר. אישה בגילה רצה ככה, ועוד בחום הזה, בחליפת שני חלקים עשויה צמר גס משובץ. אילו ראתה אותה אמה ככה, הייתה סופקת כפיה בייאוש. "מה יש לה לאישה? רק הכבוד שלה! והיא צריכה לשמור עליו. במיוחד עם האנשים, שלא ידברו." אבל אמה כבר התפוררה ומתה בדונולו ב', מול הים.
אם לא תספיק, תיאלץ להמתין. יש עוד שעה פחות עשרים עד שיבוא עוד אחד. היא כבר קרובה. קרובה מאוד. הלמות צעדיה עלתה מעקביה עד לקודקודה, וכך, קמעה–קמעה, נפרעה פקעת השיער הקטנה שליפפה בתשומת לב דקות אחדות קודם לכן מול המראה שבהוֹל, ממש ליד המעילים שלו התלויים שם. ובשעה שמשכה ואיגדה את פלומת שערה הדליל, חשבה לעצמה שאולי באמת הגיע הזמן שתיתן את המעילים לעניים.
"רגע! רגע!" צעקה, ידה השמאלית התרוממה וחבטה על דופן הפח הצהוב. צליל המכה לווה בכוויית כאב בכף ידה, שהותירה טביעה על שכבת האבק והפיח שכיסתה את מודעת "סינטבון לכול נכון, נקה לי, נקי לי". האוטובוס סגר את דלתותיו בקול תסיסת נחש. רגינה המשיכה לרוץ עוד כמה צעדים, וכבר הייתה קצרת נשימה. היא חבטה שוב על דופן האוטובוס, אך זה יצא מהתחנה באיטיות מלכותית של לווייתן, התרחק בגאוותנות והפנה לה את אחוריו המפייחים.
היא רצה עוד כמה צעדים בטרם הצליחה להאט ולעצור, ואז סבה על עקבותיה והלכה אל התחנה הריקה, התיישבה על ספסל העץ הירוק וניסתה להסדיר את נשימתה.
מה שעה? שלחה מבט אל מפרק כף ידה והתאמצה לראות את זווית המחוגים הקטנים מבעד לזכוכית העכורה. אם תחכה לאוטובוס הבא, תאחר לפגישה. אין לה ברירה אלא לקחת מונית.
היא התמלאה כעס על עצמה. לו רק יצאה כמה דקות קודם לכן, כבר הייתה בדרכה אל התופרת. אבל לא, נזפה בעצמה, את חייבת למזמז את הזמן, הא?! אז הנה לך. עכשיו תשלמי סתם. אח, מטומטמת.
הזיעה המעקצצת בבתי השחי ושכבת השמן והפיח שעל כף ידה הציקו לה. היא ניגבה את כף היד בקפידה על זווית הספסל הגס.
רגע, אולי אני יחכה כמה רגעים במקרה יבוא עוד אוטובוס. לא חבל לקחת טקסי, לא חבל?
היא המתינה דקות ארוכות ולבסוף נאנחה, אספה את עצמותיה וקמה לעצור מונית.
כריכת הספר
רשל כבר חיכתה לה על המדרכה, לבושה שמלת מידי חסרת שרוולים, משובצת בשחור-לבן. שערה האדמוני והנפוח הוברש לאחור והבליט את מצחה הלבן ואת גבותיה המשורטטות דק-דק. רגינה שילמה לנהג וגררה את עצמה על המושב לעבר הדלת.
שתי לירות ושבעים בשביל שני מטר? למה כה כך הרבה כסף?! היא הרגישה כבדה ומסורבלת לעומת רשל הדקיקה והנערית כמעט. רק ארבע שנים הבדל מני!
"תראו-תראו," רשל התכופפה ושלחה אליה את שתי ידיה, "אפשר לחשוב שהתחתנת לך עם רוטשילד."
רגינה אחזה בידיים שהושטו אליה ומשכה את גופה קדימה מתון–מתון. היא הרגישה שרשל כלל אינה מסייעת לה, ואפילו מקשה עליה במתכוון כדי שתחוש את כל כובד משקלה. במאמץ הצליחה לבסוף להיחלץ ממושב המונית החורק ונעמדה.
"מה זה באת במונית?" התבוננה בה רשל במבט בוחן, כשהיא אוחזת בשתי ידיה ומרחיקה את עצמה ממנה קלות, כמו כדי לאפשר לה התבוננות מעמיקה.
לרגע רצתה רגינה לספר לה מה אירע, אלא שאז חשבה שרשל בעצמה הגיעה במונית או שפליקס בעלה הביא אותה במכוניתו בדרך למפעל, ושמעה את עצמה אומרת: "היה חם, אז החלטתי לפנק את עצמי." והשתיים החליפו נשיקות.
רגינה שמה לב שרשל אינה נושקת לה על הלחי, אלא רק מצמידה את לחייה ונושקת באוויר. ושוב עלה בה כעס על אחותה הצעירה שמוצאת תמיד לכל מחווה פשוטה איזו גרסה מתוחכמת, אירופית, וכל כוונתה להדגיש בכך את חספוסה שלה.
"מה זה, לא עשית שיער?! ולא ציפורניים? ככה את באה לי, ועוד עם החליפה הזאתי?" נתנה בה אחותה מבט מיואש. "אמרתי לה שאני מביאה את אחותי היום, וככה את באה? עושה לי בושות? ואמרתי לך שאת צריכה להתחיל להוריד במשקל, עוד מעט החתונה, ותראי את עצמך! טוב," נאנחה, "בואי נעלה, היא מחכה לנו כבר איזה חמש-עשרה רגעים."
אחותי רשל צודקת. עד החתונה צריך להוריד את הבטן, חשבה רגינה והחליקה ביד נזופה את שערה שהתפרע. מעולם לא הייתה יפת תואר. ודאי לא כמו רשל. שערה היה דק, מצחה גבוה, אפה תפוח, שפתיה הדקות שידרו חומרה נזירית וסנטרה הנסוג שיווה לפניה מראה שטרם הבשיל. בנעוריה היה גופה נחמתה היחידה. היא הייתה רזה, בעלת מותניים צרים וחזה זקוף, וכשאספה את שערה נראתה מושכת, אם הביטו בה מגבה. אך עם השנים התבלתה והעלתה במשקל ונדרשה למחוך כדי להידחק אך בקושי לבגדיה.
רצפת חדר המדרגות הייתה עשויה מרצפות צבעוניות שיצרו דוגמאות פרחים וציפורים. המעקה היה מקולף, מדרגות הבטון היצוקות נשחקו במרכזן ממאות אלפי הנעליים ששפשפו אותן בדרכן מעלה ומטה, ודרך החלונות נטולי התריסים נכנסו הפיח ורעש האוטובוסים שחלפו בנהמות עצבניות באלנבי.
רשל נקשה על הדלת.
"כן!" נשמע קולה של התופרת חנוק ועמום ממעמקי הדירה.
השתיים פסעו במסדרון שגלילי בד ארוכים היו שעונים על קירותיו לכל אורכו. קשתות-קשתות של אבק הצטברו כצללים על הקירות המחוספסים והוסיפו לתחושת האי-נחת של רגינה. "זאת תופרת סוג אל"ף-אל"ף," הרגיעה אותה רשל שחשה ברתיעתה, "אחרת הייתי מביאה אותך לפה?"
רגינה המשיכה לצעוד בהסתייגות מרחק חצי צעד מאחותה, שהידסה כמו דוגמנית על מסלול.
כשראתה את התופרת, הבינה מדוע קולה נשמע מוזר: פיה היה מלא בסיכות, והיא חילצה אותן אחת-אחת בזריזות וסימנה מכפלת בשמלת אישה שעמדה ללא ניע על בימה מוגבהת עטופה בד שחור.
"זהו," התופרת שלפה את יתרת הסיכות מפיה ותקעה אותן בכרית ספוגית שענדה על מפרק כף ידה. "תבואי מחר. יהיה מוכן, בעזרת השם."
האישה ירדה מהבימה, החליפה עמן הנהוני שלום ונעלמה מאחורי פרגוד מאובק.
"רשל! טוב לראות אותך," התופרת התבוננה בה וסובבה אותה סחור-סחור. "מיום ויום את נהיית צעירה יותר ויותר."
רשל נרתעה, והתופרת מיהרה להוסיף: "בלי עין הרע, בלי עין הרע," ואז העבירה את מבטה אל רגינה.
"אז מה, באת לי עם אחותך היום?"
רגינה, שעמדה שותקת, נבהלה מתשומת הלב הפתאומית ואחזה במרפקיה בהצלבה בתנועה מגושמת. "בואי, תתקרבי, נראה אותך, אני לא נושכת."
למשמע הדברים האלה פרצה רשל בצחוק, והתופרת החליפה איתה חיוך של שותפות.
רגינה התקרבה ושחררה את ידיה.
"הבת שלי, כן? מתחתנת. אז באתי להזמין אצלך שמלה. משהו פשוט, לא לוקסוס, כן? רגילה כזאת. שגם אפשר ללבוש אותה חר כך."
"זאת הקטנה שלה," התערבה רשל, "סוף-סוף מתחתנת. כבר בת 23."
"22," התרעמה רגינה.
"בסדר, סוגרת 22 נכנסת ל-23," העמידה אותה רשל במקומה ופנתה שוב אל התופרת. "ברוך השם מצאה בחור טוב. אפילו ששלעכט. אז אחותי צריכה שמלה. אמרתי לה, שמלה לחתונה? רק אצל אדלה. הבטחתי שגם תעשי לה שמלה הכי טובה וגם תעשי לה מחיר טוב, שאת שומעת שבעלה מת לא מזמן, אז תתחשבי בה. אלמנה, המסכנה."
התופרת הקיפה את רגינה בהילוך איטי ואמדה אותה בשתיקה ארוכה ובמבט בוחן. ואז נעמדה, החזיקה מרפק ביד אחת והשעינה את סנטרה על ידה השנייה.
"חתונה את אומרת?" ושוב הקיפה אותה, הפעם בצעד זריז יותר.
"בשביל אמא של כלה הייתי אומרת מקסי בצבע כחול. נעשה לך צווארון מרובע קטן, שיחזיק יפה את החזה, מסביב דנטל לבן, נעשה שרוולים ככה נשפכים עם דנטל לבן בקצה, תשימי שרשרת פנינים או שרשרת זהב, פודרה, צבע בפנים, על השפתיים, תרימי השיער למעלה ופיניטו לה קומדיה. ואני גם יעשה לך מחיר שתצאי מפה מרוצה."
"לא זהב, לא זהב," התערבה רשל בשיחה, "נשים לה פנינים. הרבה יותר אלגנט."
האישה יצאה מפינת המדידה ואספה את תיקה. "אז אני אבוא כבר מחר, אדלה, כן?"
התופרת הנהנה בפיזור נפש, ואפילו לא ליוותה אותה במבט בלכתה.
"אז כמה?" זקפה רגינה גבה חשדנית.
התופרת שלחה מבט לרשל, "כמו תשאלי אותי כמה עולה חליפה ליתום. תלוי. קודם כול היום ניקח מידה, תבחרי איזה בד, נראה איזה גזרה, נעשה בסיס ואז נהיה חכמים. את עוד תגידי לי תודה."
התופרת סימנה לה בתנועת יד עיוורת לעלות על הבימה הקטנה. היא משכה את סרט המדידה שהיה מונח על עורפה, והסרט שרק בהתחככו בצווארון שמלתה. רשל אחזה במרפקה של רגינה ועזרה לה לעלות בתנועה כבדה ואיטית. ללא מילים מדדה התופרת את גופה של רגינה, לאורך ולרוחב, ורשמה בבדל עיפרון את מידותיה.
"ואם אני מורידה את הבטן, כמה זה במידה?" שאלה רגינה.
"קודם תורידי את הבטן ואז נראה," ענתה אדלה מבלי להרים את מבטה מהפנקס הקטן ומצצה את קצה העיפרון כדי להחיותו.
כשהסתיימו המדידות, ירדה רגינה בכבדות מהבימה הקטנה, כשהיא נשענת על כתפה של רשל. התופרת הניחה את סרט המדידה שוב על עורפה, ורשל נותרה לעמוד על מקומה בעיניים מושפלות. אף אחת לא אמרה דבר, והתופרת משכה את הסרט וגלגלה אותו במתינות. רגינה חזרה לעמוד בידיים שלובות ולא הבינה את פשר השתיקה.
"תני לה משהו על החשבון!" התיזה רשל לעברה בלחש.
ידיה של רגינה הסתבכו זו בזו כששלפה את ארנקה וחילצה מתוכו קצה שטר חום של חמש לירות, אבל למראה פניה של רשל החזירה אותו למקומו ומסרה בצער לידי התופרת שטר של ביאליק. התופרת נטלה אותו בעקימת שפתיים.
"תבואי שבוע הבא אותו שעה, נבחור את הבד והגזרה," ויצאה מהחדר מבלי לומר דבר לרשל ואפילו מבלי ששלחה אליה מבט.
"איזה בושות שאת עשית לי!" הטיחה בה רשל לאחר שירדו אל הרחוב. "את יודעת כמה עולה אצלה שמלה? את יודעת שבגללי היא תעשה לך מחיר ואת נותנת לה רק עשר לירות על החשבון?"
רגינה עמדה מולה נזופה. כל כך הרבה כסף בזבזה מתחילת היום, הוצאה שלא תכננה כלל. היא חשבה שעוד תספיק לעבור בכרמל ותקנה קצת ירקות הביתה. עכשיו נשאר לה כסף בקושי לנסיעה הביתה.
"טוב, די, מספיק," התעשתה רשל, הצמידה לחי ללחי אחותה ונשקה באוויר. "תסעי, אני יש לי פה סידורים וגם אני חוזרת הביתה. תבואי אלינו שבת?"
ההמתנה לאוטובוס הייתה קשה לה. עמוד התחנה היה אכול בבסיסו משתן כלבים. השמש קפחה על ראשה, ולא נמצא ספסל לשבת עליו. כשכבר הגיע האוטובוס, התיישבה רגינה במקום שפינתה למענה בחורה צעירה. למזלה היה המושב בצד המוצל והיא נרדמה. כשהתעוררה, לרגע לא ידעה היכן היא, וכמו לאט התלכדו חלקיקי הנוף לכדי הכרה מוצקה. קרקע שעליה יכלה לעמוד כדי לרדת מהאוטובוס בתחנה.
במעלה המדרגות לקומה השנייה נעצרה למנוחה קצרה והביטה בנורת חדר המדרגות שהג"א צבעו בכחול בתחילת המלחמה. היא נאנחה והמשיכה לטפס מעלה, עוקבת אחר כפות רגליה עד לדלת הכניסה.
בבית התיישבה בכורסה שבסלון, דרכה בחרטום נעל אחת על עקבה של האחרת וחילצה את כפות רגליה באנחת רווחה.
"כמה כבר יכול לעלות שמלה?" אמרה פתאום בקול. "שיהיה כפרה, לחתונה של הילדה."
הרעיון שתהיה לה שמלה חדשה מצא חן בעיניה. היא התרגשה כשדמיינה איך תיראה בשמלה הכחולה עם מחרוזת הפנינים שרשל תשאיל לה. והיא גם תלך למספרה, תסתפר, תצבע את השיער ותתאפר, בדיוק כמו שהתופרת אמרה. היא תפנק את עצמה טוב-טוב. אפילו שבקושי עברה קצת יותר משנה.
"אז מה?" אמרה בקול, כאילו ענתה למישהו שבא איתה חשבון. "מה טוב היה בו?!" קראה אל חלל הבית, כאילו באחד החדרים יושב שופט ומאזין לה, "רק אכל לי את הלב עם כל הבחורות שלו." אבל ידעה שלמרות זאת, מעולם לא חשבה לוותר עליו.
"הן משגעות אותי, אני כמו חולה, כמו אחד מכור לקלפים, ככה אני. חולה. מה כבר יש לדבר יותר מדי? אבל רק אותך הלב שלי באמת אוהב. הן, זה סתם," כך היה לוחש לה בלילה, במיטה, אל גבה המופנה אליו בעלבון. וידו מלטפת בהיסוס את קו גופה, והיא מסלקת אותה בכעס ובקוצר רוח, ובאותו קוצר רוח רוצה שישוב וילטף אותה, שלא ייכנע.
אבל הוא היה נאנח, מפנה אליה את גבו, מותיר אותה ערה וכועסת, מתקשה לישון. אז הייתה קמה מהמיטה והולכת למטבח, שותה כוס מים או מרתיחה לעצמה כוס תה, וכל העת הרגישה בתנועתו הרכה של בד הכותנה הקריר כנגד בטנה. היא העלתה בזיכרונה כיצד החליקו כריות כפות ידיו ברוך על גופה כמו מים עד שלעתים, כשנגע בה, לא ידעה אם אלה ידיו או משב רוח. פעמים רבות אילצה את עצמה לפקוח עיניים וראתה אותו עוקב אחר הבעותיה במבטו החולמני, מסיע את ידיו על גופה בערגת זר, וכבר נשכח ממנה כעסה עליו. כשחזרה משיטוטיה בדירה והזדחלה למיטה, מפויסת, שמעה אותו: "זה בגללי שאת לא מצליחה לישון?" והיא, שרצתה לפשוט מעליה את כותונתה ולהידחק כנגד גופו הרזה והשרירי, לא העזה להודות בתשוקתה ונשארה מכווצת בצד שלה במיטה, ממתינה בדריכות למגעו, ולו גם יבוא באקראי, או אז תקדם את פניו בברכה.
"מכל הנשים שהיו לו, בסוף את תפסת את הוולנטינו?" הביעה רשל בקול את תמיהתן של נשים רבות, שראו עצמן ראויות מרגינה להיות אשת חיקו. "מה יש בך? איזה כישוף עשית עליו?" שמעה את סקרנותה של מי שהחליפה בעלים וגברים בין הבעלים, והתמלאה שמחה שהצליחה לעורר את קנאתה.
אבל עכשיו, אחרי שמת, מה נשאר לה? רק שני המעילים שלו שעוד תלויים בפינה בכניסה, ליד המראה.
"אמא, תיתני למישהו, סתם זה מתמלא אבק," אמרה אתי, בתה הצעירה.
לתת? חשבה לעצמה, מה פתאום לתת? לתת למי?! ולא לראות את זה יותר? כלומר לסכים שמת, לוותר? ועכשיו שמת, הגיע תורי?
בהלה אחזה בה, והיא סילקה את המחשבה מראשה.
מה את מבלבלת במוח?! יותר טוב בשבילך שתקומי, תעשי צהריים, בטח אחת הבנות תכף תבוא.
קולות חיתוך הירקות על הקרש נמסכו בקול בעבוע המים בסיר, שבו התבשלו גרגירי החומוס שהשרתה כל הלילה. היא הוסיפה לתבשיל את הירקות החתוכים ופיזרה לפי תחושת העין: מעט צהוב כורכומי, ירוק-צהוב חולי של כמון, מלח צח ופלפל גרוס אפור-שחור. הצבעים ריחפו לרגע על פני המים, ועם בחישת הכף צללו למעמקים והתפזרו עם מחשבותיה.
לאחר שסיימה את הכנת המרק, כיבתה את הלהבה והתיישבה בסלון. עייפות מתוקה צנחה עליה, והתרגשות מהמחשבה שבשבוע הבא תיסע שוב לתל אביב, תבחר בד, תבחר גזרה, ותהיה לה שמלה חדשה. שנים שלא תפרה לעצמה שמלה. בחתונה של אתי היא תלבש אותה ותענוד שרשרת פנינים וכולם ייגשו ללחוץ לה את היד, והיא תחייך בשפתיה המשוחות אודם ותאמר שוב ושוב: "תודה, באמת תודה שבאתם." וכשיגישו לה את המעטפה תיקח ותאמר: "באמת לא הייתם צריכים," ותפקיד בתיק הקטן שתחת זרועה.
רגע, תיק אין לי. וגם נעליים עוד אני צריכה, שיהיו נוחות בשביל לעמוד על הרגליים. נעליים סוג טוב. ואלי גם משקפיים שאני יקנה? שלי כבר ישנות, בקושי אפשר לראות בהם משו.
"אוי," רגינה נשמה עמוקות והניחה לאוויר הכבד להשתחרר מגופה בקול שריקה.
כה כך הרבה הוצאות! אבל כמה יפה אני יהיה! ובעוד שנה יהיה תינוק בבית! וצריך לקנות לו לול! כמה יכול כבר לעלות לול סוג טוב?
עייפה מחישובים וממחשבות מרגְשות, עצמה רגינה את עיניה ונרדמה, ולמרבה הזוועה שוב חלמה אותו החלום.
פרק 2
רופאת המשפחה הרימה את מבטה מהניירת המונחת לפניה, ולמראה רגינה הנכנסת בדלת כיסתה ארשת חמוצה את פניה. היא הסירה את משקפיה התלויים על חוט חרוזים צבעוניים, ואלה צנחו היישר אל סדק חזהּ האימתני, זרוע אחת שלהם התקפלה אך השנייה נותרה תלויה על קצה החוט, מרחפת ממש מעל לתהום האפלולית, נאחזת בשארית כוחותיה שלא לצנוח מטה.
"נו, רגינה, מה קרה היום?"
רגינה התקרבה בדחילו ורחימו אל הכיסא המוצב מול הרופאה, התיישבה באיטיות, על הקצה, דרוכה, שמא תנועה מיותרת שלה תגביר את כעסה של הרופאה. היא הניעה את האגן זהיר-זהיר, וכמו בהילוך איטי הרחיבה את משטח הישיבה תחתיה.
"דוקטור, עוד פם כשישנתי בא לי החלום והתעוררתי, באו לי דפיקות לב, והגוף כמו מים יורד לי, וחם-חם. בטח היה לי התקף לב כמעט."
"נו, שטויות את מדברת," הרופאה זזה בכיסאה בקוצר רוח, והמשקפיים צנחו אל התהום. "לפני שלוש ימים אמרתי לך שבדיקות שלך מצוינות, הלוואי אני יהיה לי ככה בגיל 52."
"אבל דוקטור," הגבירה רגינה את קולה, בתקווה שכך תבין הרופאה את גודל מצוקתה, "זה נורמלי ככה כל לילה, כל לילה? אני חולמת ומתעוררת וכל הגוף כמו עוד רגע מת, גמר. את יודעת את החלום? שאני לבד בחוצה לארץ, במקום אני בכלל לא מכירה שמה. גם מדברים שפה שלא מכירה. אין כזה שפה בעולם. ואני לא יודעת איך לחזור לבית מלון. וכבר חושך, ואין לי כסף, והאנשים, מלא אנשים רצים לכל מיני מקומות. ואיך אני אגיד להם שהלכתי לאיבוד? לאיפה בכלל אני צריכה ללכת? ככה דוקטור, כל לילה, כל לילה."
הרופאה שלפה את המשקפיים מהמעמקים והרכיבה אותם על אפה. "תראי, גברת רגינה, כבר אמרתי לך מיליון פעם, אני לא למדתי פסיכולוגיה ולא פסיכו-נליזה. אבל אני מבינה שהחלום אומר שאו שאת מפחדת ליתגרש או שאת מפחדת מלמות. עכשיו, אין כבר יותר מה לפחד מליתגרש, כן? אז בואי נגיד ככה, אני אתן לך טיפות ולריאן. בערב תשימי כמה טיפות במים רותחים עד שיהיו קרים ושאת הולכת לישון, תשתי את הכוס הזאתי."
"אבל דוקטור, זה לא מסוכן?"
"לא, חלומות זה לא מסוכן," ענתה הרופאה בעודה רושמת את המרשם במהירות ובאותיות גדולות ומסולסלות שהסתבכו זו בזו.
"לא, אני מתכוונת—"
"אני יודעת מה מתכוונת. אל תדאגי. לב שלך חזק, ולא היה התקף של לב, הכול בסדר, קחי זה מהבית מרקחת, תשתי ותראי שתישני יותר טוב," אמרה והושיטה לה למלוא אורך זרועה את המרשם, כאילו ניסתה לדחוק אותה לעבר הדלת.
רגינה התרוממה אך לא ויתרה על ניסיון אחרון, אולי בכל זאת תצליח לשכנע את הרופאה שהיא סובלת מבעיה רפואית קריטית. אבל הרופאה לא הניחה לה לומר דבר. "זהו, עכשיו גמרנו. ולא צריך לבוא כל יום, כל יום, כן, רגינה? תיקחי את התרופה. ועוד שבועיים תבואי ותגידי איך מרגישה, טוב?"
יימח שמה של ההונגרייה הזאתי, חשבה רגינה כשעמדה בתור בבית המרקחת, לא מבינה שהמצב שלי לא טוב?! נותנת לי ולריאן. טפו, נטלה את הבקבוקון מידיו של הרוקח. מהצד השני, חשבה בדרך הביתה, אולי באמת פחדתי מגירושין? כל החיים שלי פחדתי? ויקי אמרה לי שאני צריכה ליתגרש ממנו. אבל הוא, שהסתובב בקלוב שלו של הקלפים עם בחורות, לחש לי פעם: "Amore, אפילו אם כל הנשים שבעולם יגידו לי כן, תדעי שרק את, רק את האישה של החיים שלי. הם באות והולכות, אבל רק את אף פם לא תעזבי אותי עם מישו אחר." נו, אז איך הייתי מתגרשת ממנו?!
והמבט החצי רדום שלו, שהמס את לבה כבר ביום שראתה אותו לראשונה, גרם לה לשאול בלחישה: "אבל למה? אני לא מספיק טובה בשבילך? לא מבשלת לך, לא מנקה לך את הבית? מכבסת, מגהצת?"
והוא שתק דקות אחדות ואז אמר כמו מתוך הרהור רחוק: "אבל איך אני אגיד להן לא? אפשר כזה דבר בכלל, לחיות ככה בלי קצת מזה?!"
רשל אמרה: "כל הגברים אותו חרא. תגידי תודה שלקח אותך. מה את רוצה? עשה לך ילדים? עשה. לא עולה עלייך בלילה? לא עולה. מפרנס אותך? מפרנס. לא מהמר, לא שותה, לא מרביץ, קנה לך בית. מה עוד את רוצה? ליתגרש? מי ייקח אותך, מי?! תהיי זרוקה כמו כלבה ברחובות."
ורגינה תהתה מניין יודעת רשל מה עושה איתה איזידור בלילה.
"הלוא את אמרת לי בעצמך!" התפלאה רשל על שאלתה. ורגינה, שלא זכרה שאמרה כדבר הזה למישהו, לא העזה להתווכח איתה, כי אולי אמרה ואינה זוכרת?
בכלל, הראש שלי בזמן האחרון לא משהו.
היא נשארה איתו לא בגלל אף אחת מהסיבות שמנתה אחותה, אלא משום שפשוט אהבה אותו. ואולי אפילו אהבה אותו יותר דווקא מפני שחזר אליה שוב ושוב, מריח מנשים אחרות, ביקש ממנה שתעסה את כתפיו, נשק לידיה ברכוּת וביקש את סליחתה. "אני חולה, תביני אותי, חולה, כמו משוגע. אבל רק אותך אני אוהב."
וככה חיו כמעט 30 שנה, ופתאום — מת. והמעילים שלו, שני מעילי הצמר השחורים והכבדים, נותרו תלויים בכניסה לבית, ליד הראי. המעילים — שנשים רבות ליטפו, הניחו את ראשן על צווארוניהם, השירו עליהם שערות תועות, כרכו סביבם את זרועותיהן — נותרו בחזקתה. הוכחה נוספת לכך שבסופו של דבר דווקא היא זכתה בו.
"בשביל מי את שומרת אותם?" תהתה ויקי במשיכת כתף, "הוא הרי כבר לא יחזור. את יכולה לתרום את זה לבחורות מהמועדון שלו."
רגינה נרתעה מהחיוך הזדוני שעלה על פני בתה. "איך את מדברת על אבא שלך?" ניסתה להגן על כבודו.
"אבא שלי ובטח של עוד כמה."
זה נכון, חשבה רגינה, פם אלגרה השכנה אמרה לי: "תפתחי את העיניים שלך. כל העולם מדבר על זה שבחוצה לארץ עשה ילד לאישה אחרת. שולח לה כסף כל חודש, אבל היא לא ממש צריכה, למה יש לה אבא עשיר. את כזאתי עיוורת."
והיא רצתה לומר לה: "אז מה?! פה זה לא חוצה לארץ. בסוף–בסוף הוא בא אלי. רק לי הוא אומר Amore," אבל לא אמרה מילה.
ובסוף איך מת?! כמו כלב.
הדלת נפתחה והעירה אותה ממחשבותיה.
"נו, היית היום אצל התופרת?" שאלה אתי, שחלפה על פניה כאילו היו יחד שעות ונכנסה למטבח. "מה יש לאכול?"
"תראי בסיר, עשיתי מרק." רגינה הביטה בה, בשמלת מיני שחשפה ירכיים וברכיים חלקות, בלי ורידים, בלי קמטים.
פם גם אני הייתי ככה, חשבה לעצמה ונאנחה בקול.
"מה קרה?"
רגינה נבהלה, לא ידעה שנאנחה בקול, כאילו עם האנחה נשמעו גם מחשבותיה. "סתם, כלום, עיוּני, חם."
הן ישבו בשתיקה ליד השולחן הקטן במטבח. מצחה של אתי היה מיוזע, והיא גמעה את מרק החומוס בשקיקה.
"בשבוע הבא אני הולכת לבחור את הבד," רצתה רגינה לחלוק עם בתה מעט מההתרגשות שלה, "היא אומרת תיקחי כחול, אבל אולי אני אקח משו אחר."
"איזה משהו?"
"משו, לא יודעת. קודם אני אלך ואראה בעיניים."
"ואיך היה עם דודה רשל?" אתי משכה את המרק בקולניות.
"היה רגיל. מה איך היה. מה כבר יכול להיות?"
"לא יודעת, דיברתן? שתיתן קפה, הסתובבתן, הלכתן לדיזנגוף?"
"איזה דיזנגוף בראש שלך?!"
אתי סיימה לאכול את המרק ונשענה באנחת שובע לאחור. "וואי, הייתי רעבה. אבל אני חייבת להוריד כמה קילו עד החתונה. תראי איך השמנתי," והיא טפחה לעצמה על בטן קטנה וכמעט בלתי נראית.
"מה השמנת?! לא השמנת בכלל, ככה זה יפה לך, בריא."
"את לא מבינה כלום."
"את רוצה שאני יעשה לך שניצל? כבר הפשרתי את החזה," ניסתה רגינה להחזיר את האווירה הטובה ביניהן.
"מה פתאום שניצל? את יודעת כמה שמן יש בזה?"
לאתי היה שיער חלק ובהיר. "תראו אותה, כמו אילנית ממש!" הייתה רשל אומרת עליה בהתפעלות. אגן ירכיה היה רחב ומעט כבד, וחזהּ מוצק וזקוף. עיניה הכחולות היו פלא במשפחה. "כמו של ניסימו!" ציינה רשל לפעמים, כרומזת מאיזה צד של המשפחה באה הירושה היוקרתית הזאת. בכל פעם שאתי הייתה במצוקה רגשית כיסו פצעונים קטנים את פניה, וגם בחודשיים האחרונים בער מצחה.
"תמרחי שום, זה ייבש לך אותם," אמרה רגינה כשראתה את בתה ממששת את הפצעונים.
"מה פתאום שום?" אתי משכה את הכיסא שלצדה והניחה את זרועה על המשענת. "יש לי תור לרופא עור עוד יומיים. גידי אומר שזה הכול נפשי."
רגינה המהמה מדי פעם בפעם כדי לאותת לאתי שהיא מקשיבה לה, אך כל העת הרהרה בחתונתה שלה: בשמלה שלבשה, באולם בית הכנסת "אליהו חזן" וברב אנג'ל, עם כובע המשי השחור והעגול שבקצהו פונפון. הרב זימר את הברכות, והיא כלל לא הקשיבה לו אלא הייתה עסוקה במחשבות, שהיו עשויות תערובת של בהלה ותשוקה, על הרגע שבו תישאר לבדה עם איזידור בחדר השינה.
"את לא עושה כלום! שלא יגיד שאת כבר יודעת כאלה דברים!" הורתה לה אמה אחרי שחזרו מהמקווה. "את שוכבת על הגב. תפשקי את הרגליים. תעצמי את העיניים שלך. וזהו. תיתני לו שיעשה מה שיעשה. כשיגמור, תחליפי סדין חדש ותשמרי את הראשון. שאם המשפחה שלו יגידו משהו, יימח שמם, תהיה הוכחה."
אבל היא השתוקקה למגעו. רצתה לחוש את כפות ידיו על חזהּ, את בטנו על בטנה, את משקלו, את ירכיו על ירכיה. רצתה שינוע עליה בעוצמה, שזיפיו ישרטו את צווארה.
מבוישת עד אימה בשל מחשבות טומאה אלה שעלו בדעתה, ועוד בבית הכנסת, באמצע טקס חופתה, השפילה רגינה את מבטה ושמחה שהיא מוסתרת מאחורי בד ההינומה. אבל אז משך פתאום מישהו את המסך וחשף בפני כל באי האולם הענק את פניה. סומק עז עלה בלחייה והתפשט במהירות לצווארה ולחזה, כאילו ראה הקהל את מחשבותיה. במהירות אחזה בהינומה ומשכה אותה מטה.
הרב חייך ואמר לאיזידור: "אישה צנועה יש לך, אישה צנועה, צדיקה. אשריך." ואליה פנה ואמר ברוך: "עכשיו כבר מותר, בתי, הרי עוד רגע ואת אשת איש, והוא יארס לו אותך לעולם, בחסד ובשמחה, בצדק וברחמים," ואז הכריז בקול: "החתן ישקה את הכלה," ושוב הוסט הבד מעל פניה וכוס יין הוגשה לשפתיה, והיא לגמה וטעמה בו את טעם אצבעותיו.
אבל באותו ערב, כשנשכב לצדה, מבוהלת מעוצמת תאוותה, הצטנפה והתכדררה. מה אם יגלה את גלי תשוקתה, ששרטה וחבטה בתוכה?
"עיב!" נפערו עיני אמה בתדהמה, בושה! "רק חיות מתנהגות ככה." אולם היא לא הצליחה להשקיט את רעד העונג החריף שפעם בחלציה.
"קר לך?" שאל, והעלה שמיכה קלה על כתפיה, והיא שמחה שכך זה מתפרש. היא הנהנה בלי קול, הפנתה לו את גבה ונשארה מכורבלת כעובר. והוא אמר אל גבה: "אל תדאגי. לא חייבים היום," והיא הודתה לו על כך בלבה, אך גם כעסה עליו שאינו תובע ממנה את מה ששייך לו בזכות. אולי אינו משתוקק אליה ולכן מיהר לוותר.
בערב היום שאחרי לא עמדו לה כוחותיה. ריחו וחום גופו מתחת לשמיכה אחזו בה ומשכו אותה אליו. והוא, שחש שהתפרקדה בצמוד אליו, נשם תחילה קרוב לאוזנה, ואז נשק לעיניה. את זה תזכור עד יום מותה. לא על פיה, אלא על עיניה נשק. אז ידעה שהוא אוהב אותה. אחר כך גילה לה את גופה בפיו ובלשונו, הבל נשימתו החמה–הקרה חליפות עבר על בשרה. וכשחדר אליה סוף–סוף, בהק אור גדול תחת עפעפיה העצומים, והכאב שנקב את גופה ננשך גם בשפתיה לבל תצעק, והיא נעצה את אנקולי אצבעותיה בבשרו, שהרעיד את בשרה שוב ושוב ושוב עד שלפתע קפא, עצום עיניים, נאנק בקול חייתי שמעודה לא שמעה כמותו, ואז נשר אל הסדין.
שעה ארוכה המשיכה רגינה לשכב על גבה, ודעתה נתונה לשבילי המלח החמים שהותירו דמעותיה, שגלשו מזוויות עיניה דרך שורשי שערות רקותיה הדקיקות אל אוזניה, משם לצווארה ולבסוף נספגו בסדין.
היא לא שמרה אותו.
"אמא! למה את לא עונה? שאלתי אם את רוצה שאבוא איתך למדידות?"
רגינה, שהייתה מוטלת במיטת כלולותיה, עירומה, ספוגה בריחו ובזרעו של איזידור, התעוררה לפתע במטבחה אל מול פני בתה.
היא בחנה מיד את גופה בבהלה, ובהקלה גילתה שהיא לבושה, ואף על פי כן משכה מטה את שולי שמלתה. לאחר שהתעשתה הציף אותה כעס על אתי, שתבעה אותה בגסות אל תוך המציאות. כדי שתניח לה, אמרה בחמיצות: "לא, בשביל מה? יותר טוב תתעסקי בעבודה שלך, חבל תפסידי יום חופש."
היא רצתה לפגוש שוב את התופרת. לבדה. ללא נוכחותן של רשל או של בתה. הכבוד שרשל רחשה לתופרת עורר בה סקרנות. מעולם לא ראתה את אחותה נוהגת כך במישהו. יופייה, שערה ועורה הבהיר העניקו לה מילדות את אהבת אמה, שהציגה אותה בציבור כהוכחה ניצחת לטיב רחמה.
",Comme une Française" הייתה אומרת, ועמדה על כך שתלמד ב"אקול מנש" היוקרתי. ובכל שנה, בחודש טבת, כשאנשי הקהילה עלו לקברו של רבי יעקב אבוחצירא בדמנהור, הניחה את כפות ידיה על לוח המצבה, ושפתיה האילמות ביקשו שיישמרו למענה בריאותה ושלמותה של בתה.
לימים, כשרשל נישאה לאדון רובר סמאגה, עמדה אמה על כך שטקס הנישואים יתקיים אך ורק בבית הכנסת הגדול והמפואר "אליהו הנביא" ברחוב נבי דניאל. רגינה מעולם לא ראתה את פני אמה כה מזוככות ומסופקות כבימים שלאחר החתונה ההיא.
"תעצמי עיניים" מאת איתן חנן רואה אור בימים אלה בהוצאת "כנפיים"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
