הקרב על הבית

"גיבור" הוא ספר חשוב. הוא מסמל נקודת מפנה בכתיבה העברית העכשווית, משום שהוא הראשון שמשקף נאמנה את התקופה שבפתחה אנחנו עומדים: תקופה של פוסט־אמת, של שחרור המעצורים ובעיטה בכל העקרונות; זהו זמן שבו קו גבול חד חוצה בין שחור ולבן ובו האנשים נחלקים לשתי קבוצות: לנו או לצרינו; ואבוי למי שמוגדר צרינו. אם תרצו, זהו הטראמפ־רומן הראשון (וספר הביכורים הטוב ביותר שקראתי זה שנים). 

נאמן לקו הזה, "גיבור" הוא ספר ישיר עד כדי אכזריות, שלא חוסך מאומה מקוראיו. אחדים מהתיאורים המופיעים בו מכריחים את הקורא להניח אותו מהיד כדי לקחת כמה נשימות עמוקות. לא מדובר בתיאורים פלסטיים מדממים (למרות שהם קיימים, במינון סביר); מדובר בהתאכזרות אנושית שאנחנו (עדיין) לא מסוגלים להעלות על הדעת. 

אחד התיאורים המזעזעים, כבר בתחילת הספר, הוא זה של אמו של הגיבור, טייס F-16 ששמו נועם גיבור, המנסָה לחצות את פינת הרחובות ויצמן ושאול המלך בתל אביב. האם נתקלת בשני מג"בניקים שחוסמים את הדרך, והאירוע המתגלגל הופך מחריד. דווקא הרקע הבנאלי של המקום והנסיבות הופכים אותו לכה מאיים. איש לא מתרגש מחילופי הדברים הגסים ומהאלימות הקשה שנוקטים המג"בניקים כלפי האישה המבוגרת, שרק מבקשת לחצות את הכביש. חוסר האונים שלה הוא בבואה נאמנה לחוסר האונים של כל בני האדם שהקרקע נשמטה מתחת לרגליהם, והם מוצאים את עצמם מתמודדים עם מציאות שאין להם שום כלים להתמודד עימה. 

"גיבור" מתאר דיסטופיה הנובעת מהתגשמות כל הסיוטים הגרועים ביותר של מדינת ישראל: בהפצצה על ביתו של בכיר חמאס בעזה (שהוא כמובן ניצל ממנה) נפגע אוטובוס מלא בילדים. במקביל, מחתרת יהודית מנסה לפוצץ את כיפת הסלע. התוצאה היא משבר שמאיים על עצם קיומה של מדינת ישראל. התקוממות פלשתינית כללית פורצת וסוחפת איתה גם את ערביי ישראל; זו אינתיפאדה מסוג חדש, המכונה אינפיג'ירה. סוריה פולשת מרמת הגולן ונמצאת במרחק שעות ספורות מטבריה. חיזבאללה שועט דרומה ומצליח לקרוע נתחים מהגליל. המצרים מגייסים כוחות ומתקדמים בסיני בכוח של שלוש דיביזיות, בהפרה מוחלטת של הסכם השלום. 

והדובדבן שבעוגת הרעל הזו - סופת חול עזה ביותר מונעת ממטוסי חיל האוויר להמריא. טבע ואויבים מרים חברו יחד כדי לחסל את ישראל, שאינה מצליחה לממש את עליונותה הצבאית. צ'רניאק נוקט מעין דאוס־אקס־מכינה הפוך, קצת כמו רעידת האדמה בספרו של ג'ונתן ספרן פויר, "הנני": אירוע טבעי בעל השפעה הרסנית. 

הטקסט החכם והמתוחקר של צ'רניאק, טייס קרב בעצמו, מרפרר לכל המרכיבים של הזהות הישראלית והיהודית. חלק מתיאורי הקרבות נלקחו מהניסיון המר של מלחמת יום כיפור, חלקם האחר - ממלחמות לבנון. טראומת השואה מובאת בכל חריפותה. בסצנה שנראית כלקוחה ישירות מנפילת סייגון במלחמת וייטנאם, מחולצים אזרחים אמריקנים מגג השגרירות ברחוב הירקון על ידי מסוקים. האמריקנים, אגב, לא רק שאינם מסייעים לישראל בשעת המשבר, אלא אף מביאים אותה קרוב לחורבן - וזאת מידי נשיא שזה עתה חגגנו את כניסתו לבית הלבן.

וכשהטילים מתפוצצים בתל אביב, נפרם מיתוס נוסף החביב על הישראלים: הסולידריות החברתית. איחוד השורות והעזרה ההדדית - כל אלה נעלמים ואינם. צ'רניאק לא חס עלינו. מלחמה ניטשת על כיכר הלחם האחרונה בסופר; נחילים־נחילים נוהרים הישראלים לעבר המרינה כדי לעלות על סירה שתוציא אותם מכאן. צ'רניאק מקצין בכוונה ואינו מתיימר להיות ריאלי - מדינת ישראל של ימינו איתנה ויציבה - אך הוא בהחלט שולף כל תמרור אזהרה אפשרי.  

כריכת הספר

בהשוואה לגוון הפוליטי של ספרי דיסטופיה ישראליים קודמים, דוגמת "השלישי" של ישי שריד או "הדרך לעין חרוד" הוותיק של עמוס קינן, דווקא האספקט הפוליטי פחות מודגש ב"גיבור". אין אלטרנטיבה פוליטית ואין ימין ושמאל. כמו בציבור שבחוץ, יש רק כאלה שנאבקים להיאחז בשרידי שפיותם וכאלה שאיבדו אותה לגמרי. נכון שהמחתרת שמתכוונת לפוצץ את הר הבית היא ימנית קיצונית, אבל הממשלה אינה עומדת מאחוריה. הממשלה בספר דומה לממשלת ישראל כיום, וראש הממשלה, שאינו מוזכר בשמו אך אין ספק בזהותו - מזעיק את שר הביטחון לשעבר, חובב הנגינה בפסנתר, לנסות להציל את המצב. התיאור של צ'רניאק מבריק ונוגע בכל מרכיבי האישיות רבת הפנים של שר הביטחון, אך הדמיון לאהוד ברק הוא על אחריות הקורא. כך המצב גם עם שר החינוך, הקופצני עם הכיפה, שהמחבר מגחיך את דמותו כאילו היה מדובר בקריקטורה. 

הדמויות הן נקודת החוזק של "גיבור". הן תלת־מימדיות, וצ'רניאק אינו חושש לחשוף את חולשותיהן. דמותה של נעמה הנווטת: פייטרית עם סכין בין השיניים המשוחררת מכל עכבות ג'נדריות, היא מרהיבה ומלאת חיוניות. ואמו של נועם גיבור היא ההפך שלה: היא מנסה לשמור על אנושיותה ועקרונותיה למרות חולשתה הפיזית האיומה. היא נחושה למצוא את בנה בתוך התופת, ומזכירה את "אישה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן. שתי הדמויות הללו, ענת ונעמה, עומדות בקצות הקשת של הסיפור - העבר החלש, חסר הסיכוי אבל הנחוש שלא לוותר, המגולם על ידי ענת; וההווה הבטוח בעצמו, המלא עזוז - המגולם על ידי נעמה.

בין הדמויות הגבריות בולט פיזית והרואית עוזרד, רמבו מקומי שיוצא למסע נקמה פרטי על גב המלחמה. מול אוזלת היד שמגלה הדרג הצבאי, הוא מנצח לבדו כמה קרבות מפתח ובדרך אינו חס על חייו של איש - לא על חייליו ובוודאי לא על חיילי האויב. הפסיכולוגיה שלו ראויה לכנס מקצועי מיוחד. 

ולבסוף - גיבור, שעל שמו הדו־משמעי קרוי הספר. למרות שהוא זה שמטיל את הפצצה שפותחת את שטף האירועים - הוא מטיל אותה בעיקר בגלל לחץ חיצוני. לאורך העלילה הוא נגרר יותר מאשר יוזם, ומנסה לחשוב בהיגיון ולפעול לפי עקרונותיו. אין מקום לשפיות בעולם הכאוטי של "גיבור", אבל איכשהו, הוא מצליח לשמר שביב של תקווה. 

גיבור / אריק צ'רניאק;

לוקוס/ידיעות ספרים, 327 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו