בבוקר שאחרי טקס סיום התיכון של ילד הפלא הנודע קולין סינגלטון, אחרי הפעם התשע־עשרה שנערה בשם קתרין זרקה אותו, הוא עשה אמבטיה. קולין תמיד העדיף אמבטיות; אחד מקווי המדיניות הכלליים שלו בחיים היה לא לעשות בעמידה שום דבר שאפשר לעשות בשכיבה. הוא נכנס לאמבט ברגע שהמים נעשו חמים, וישב והסתכל בארשת אטומה משונה איך המים מציפים אותו. המים זחלו אט־אט במעלה רגליו, שהיו משוכלות ומקופלות בתוך האמבט. הוא הבין, גם אם במעורפל, שהוא ארוך מדי, וגדול מדי, בשביל האמבט הזה — הוא נראה כמו מישהו כמעט מבוגר שמשחק בלהיות ילד.
כשהמים התחילו להתיז על בטנו הרזה אך חסרת השרירים, הוא חשב על ארכימדס. כשקולין היה בן ארבע בערך הוא קרא ספר על ארכימדס, הפילוסוף היווני שכאשר התיישב באמבטיה גילה שאפשר למדוד נפח לפי כמות המים שגוף דוחה. לפי הסיפור, בגלל הגילוי הזה צעק ארכימדס "אֵאוּרֵקָה!" ורץ עירום ברחובות. בספר היה כתוב שבגילויים חשובים רבים יש "רגע של אֵאוּרֵקָה". כבר אז קולין רצה מאוד שיהיו לו תגליות חשובות, והוא הציג לאימא שלו שאלה כשחזרה הביתה בערב.
"אימא, יהיה לי פעם רגע של אאורקה?"
"מתוק שלי," היא אמרה ואחזה בידו. "מה קרה?"
"אני רוצה רגע של אאורקה," הוא אמר, כמו שילד אחר אולי היה מבטא רצון עז בצב נינג'ה.
היא הצמידה את גב כף ידה ללֶחיוֹ וחייכה. פניה היו קרובות מאוד אליו, הוא הריח ריח של קפה ושל איפור. "בטח, קולין קטן שלי. בטח שכן."
אבל אימהות משקרות. זה כלול בדרישות התפקיד.
קולין נשם נשימה עמוקה, החליק כלפי מטה והכניס את הראש מתחת למים. אני בוכה, חשב ופקח את העיניים כדי לבהות דרך מי הסבון הצורבים. אני מרגיש שאני בוכה, אז אני בטח בוכה, אבל אי אפשר לדעת כי אני מתחת למים. אבל הוא לא בכה. משום־מה הוא הרגיש מדוכדך מכדי לבכות. פגוע מדי. הוא הרגיש כאילו היא לקחה את החלק שלו שבוכה.
הוא שלף את הפקק באמבטיה, נעמד, התנגב והתלבש. כשיצא מחדר האמבטיה, מצא את הוריו יושבים יחד על המיטה שלו. זה אף פעם לא היה סימן טוב, שני הוריו בחדר שלו יחד. במהלך השנים הסיבה לכך שהם היו שם יחד הייתה אחת מאלה:
1. מישהו מת — סבתא/סבא/דודה סוזי־שבחיים־לא־פגשת־אבל־תאמין־לי־היא־הייתה־נחמדה־וחבל־נורא.
2. אתה נותן לקתרין כלשהי להפריע לך בלימודים.
3. תינוקות באים לעולם בדרך שתחילתה במעשה שבשלב כלשהו יעניין אותך מאוד, אבל לעת עתה רק יישמע לך מגעיל, וחוץ מזה לפעמים אנשים עושים דברים שמעורבים בהם איברים שעושים תינוקות אבל לא יוצאים מהם תינוקות, דברים כמו לתת זה לזה נשיקות במקומות שהם לא הפנים.
הם אף פעם לא היו שם יחד כי:
4. קתרין כלשהי צלצלה כשהיית באמבטיה. היא מצטערת. היא עדיין אוהבת אותך והיא עשתה טעות איומה והיא מחכה לך למטה.
ובכל זאת, קולין עדיין קיווה שהוריו יושבים בחדר שלו כדי למסור לו חדשות מהסוג של מספר 4. באופן כללי הוא היה אדם די פסימי, אבל בענייני קתרינות הוא חרג ממנהגו משום־מה: הוא תמיד חשב שהן יחזרו אליו. ההרגשה שהוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו גאתה בו, והוא הרגיש את טעם האדרנלין בחלק האחורי של הגרון: אולי זה לא נגמר, ואולי הוא יוכל להרגיש שוב את ידה בידו ולשמוע את קולה הרם והגס מתעוות ללחישה כדי לומר אני־אוהבת־אותך בדרך השקטה והמהירה מאוד שבה היא תמיד אמרה את זה. היא אמרה אני אוהבת אותך כאילו זה סוד, סוד ענקי.
אבא שלו קם וניגש אליו. "קתרין צלצלה לנייד שלי," אמר. "היא דואגת לך." קולין הרגיש את ידו של אבא שלו על כתפו, ואז שניהם התקרבו זה אל זה, ואז התחבקו.
"אנחנו מודאגים," אמרה אימא שלו. היא הייתה אישה קטנת גוף, ובשיער החום המתולתל שלה הייתה קווצה אחת לבנה מלפנים. "והמומים," הוסיפה. "מה קרה?"
"אני לא יודע," אמר קולין חרישית לתוך הכתף של אבא שלו. "היא פשוט — פשוט נמאס לה ממני. הספיק לה. זה מה שהיא אמרה." ואז אימא שלו קמה והיו הרבה חיבוקים, ידיים מכל הכיוונים, ואימא שלו בכתה. קולין חילץ את עצמו מהחיבוקים והתיישב על המיטה. הוא הרגיש צורך עז לסלק אותם מהחדר שלו מיד, כאילו אם לא יֵצאו הוא יתפוצץ. פשוטו כמשמעו. מעיים על הקירות; מוחו המבריק שפוך על כיסוי המיטה.
"טוב, בשלב כלשהו אנחנו צריכים לשבת ולבחון את האפשרויות הפתוחות בפניך," אמר אבא שלו. אבא שלו אהב לבחון אפשרויות. "לא חייבים דווקא לחפש את הטוב בכל מצב, אבל נראה שיהיה לך זמן פנוי בקיץ הזה. מה דעתך על לימודי קיץ בנורתווסטרן?"
"אני ממש צריך להיות לבד, רק היום," ענה קולין וניסה להביע רוגע, כדי שהם ילכו והוא לא יתפוצץ. "אפשר לבחון אפשרויות מחר?"
"כן, בטח, מותק," אמרה אימא שלו. "אנחנו נהיה פה כל היום. רד מתי שתרצה, אנחנו אוהבים אותך ואתה כל כך מיוחד, קולין, אתה לא יכול בשום פנים ואופן לתת לקתרין הזאת לשכנע אותך שזה לא נכון כי אתה הבחור הכי נפלא ומבריק —" וברגע הזה הבחור הכי מיוחד, נפלא ומבריק רץ לחדר האמבטיה שלו והקיא את נשמתו. מין פיצוץ.
"אוי, קולין!" צעקה אימא שלו.
"אני פשוט צריך להיות לבד," התעקש קולין מהאמבטיה. "בבקשה."
כשהוא יצא הם כבר לא היו שם.
בארבע־עשרה השעות הבאות, בלי להפסיק כדי לאכול או לשתות או להקיא שוב, קרא קולין שוב ושוב ושוב את ספר המחזור שלו, שקיבל ארבעה ימים קודם לכן. מלבד השטויות הרגילות של ספרי מחזור, היו בו שבעים ושתיים חתימות של חבריו ללימודים. שתים־עשרה היו רק שמות, חמישים ושישה מהכותבים ציינו את האינטליגנציה שלו, עשרים וחמישה כתבו שחבל שלא הכירו אותו יותר, אחד־עשר ציינו שהיה כיף להיות אתו בשיעורי ספרות, שבעה כללו בדבריהם את המילים "השריר הטבעתי של האישון" ושבעה־עשר שרבוטים, לא פחות, הסתיימו במילים "תמשיך להיות קוּל!" קולין סינגלטון לא יכול להמשיך להיות קוּל יותר מכפי שהלווייתן הכחול יכול להמשיך להיות רזה או שבנגלדש יכלה להמשיך להיות עשירה. הוא היה חייב להניח ששבעה־עשר האנשים האלה מתלוצצים. הוא הפך והפך בדברים — ותהה איך ייתכן שעשרים וחמישה מבני המחזור שלו, שעם כמה מהם הוא למד שתים־עשרה שנה, רוצים "להכיר אותו טוב יותר". כאילו לא הייתה להם הזדמנות.
כריכת הספר (הכורסא הוצאה לאור)
אבל מה שהוא עשה בעיקר בארבע־עשרה השעות האלה היה לקרוא שוב ושוב את מה שקתרין–19 כתבה:
קולין,
זוכרת את כל המקומות שהיינו בהם. חולמת על כל המקומות שעוד נהיה בהם. לוחשת לך שוב ושוב ושוב ושוב: אניאוהבתאותך.
תמיד שלך, ק־ת־ר־י־ן
בסופו של דבר, המיטה הייתה נוחה מדי בשביל הלך הרוח שהוא היה בו, והוא נשכב פרקדן על השטיח ברגליים פשוטות. הוא ערבב במוחו את האותיות של "תמיד שלך", עד שהגיע לאנגרמה שמצאה חן בעיניו: מידת כשל. ואז שכב שם בכשל העצב שלו וחזר בראש על הפִּסקה שכבר זכר בעל פה ורצה לבכות, אבל לא בכה אלא רק הרגיש מין כאב מאחורי מקלעת השמש שלו. בכי מוסיף משהו: בכי הוא אתה ועוד דמעות. אבל ההרגשה של קולין הייתה מין ניגוד נורא לבכי. אתה, פחות משהו. הוא כל הזמן חשב על מילה אחת — תמיד — והרגיש את הכאב הצורב בתוך בית החזה.
כָּאַב לו כמו כְּאֵב המכות הכי נוראות שהוא קיבל. והוא קיבל הרבה בחייו.
2
כאב לו ככה עד כמה דקות לפני עשר בלילה. אז התפרץ לחדרו, בלי לדפוק על הדלת, צעיר שעיר ודי שמן ממוצא לבנוני. קולין הפנה את הראש והרים אליו מבט בעיניים מצומצמות.
"מה זה צריך להיות?" שאל חסן כמעט בצעקה.
"היא זרקה אותי," ענה קולין.
"שמעתי. שמע, זִיצְפִּינְקְלֶר, הייתי שמח לנחם אותך, אבל שלפוחית השתן שלי כל כך מלאה שהיה אפשר לכבות בה שרֵפה של בית שלם." חסן חלף במהירות על פני המיטה ופתח את הדלת לחדר האמבטיה. "אלוהים, סינגלטון, מה אכלת? יש פה ריח של — אהההה! קיא! קיא! אייי!" ובזמן שחסן צרח, קולין חשב, אה. כן. השירותים. הייתי צריך להוריד את המים.
"תסלח לי אם פספסתי," אמר חסן כשחזר. הוא התיישב על קצה המיטה ובעט קלות בגופו השרוע של קולין. "הייתי צריך להחזיק את האף בשתי הידיים, חתיכת חֶרבּוֹן, אז מקל הרעם זז חופשי. והוא חתיכת מטוטלת, הזין שלי." קולין לא צחק. "אלוהים, אתה כנראה במצב חמור במיוחד, כי (א) בדיחות מקל הרעם הן החומר הכי טוב שלי ו־(ב) מי שוכח להוריד את המים על הקיא של עצמו?"
"אני רוצה לזחול לתוך בור ולמות." קולין דיבר לתוך השטיח הבז' ובקולו לא נשמע שום רגש.
"אוי ואבוי," אמר חסן ונשף לאט.
"כל מה שרציתי היה שהיא תאהב אותי ולעשות משהו שיש לו משמעות בחיים שלי. תראה. כלומר, תסתכל," אמר.
"אני מסתכל. ואני חייב לומר לך, כּאפר, שלא מוצא חן בעיני מה שאני רואה. וגם לא מה שאני מריח." חסן נשכב על המיטה והניח לאומללות של קולין להיתלות באוויר לרגע.
"אני פשוט — אני פשוט כישלון. אולי זה הכול? אולי בעוד עשר שנים אני אשב בעמדת עבודה חֶרבּוֹנית, אזיז מספרים מפה לשם ואלמד בעל פה סטטיסטיקות בייסבול כדי לקרוע לאחרים את התחת בליגת החלומות שלי, והיא לא תהיה שלי ואני לא אעשה אף פעם שום דבר חשוב ואהיה פשוט בזבוז גמור?"
חסן התיישב והניח את הידיים על הברכיים. "אתה מבין, בגלל זה אתה צריך להאמין באלוהים. כי אני אפילו לא מצפה שתהיה לי עמדת עבודה, ואני מרוצה יותר מחזיר בערֵמת חרא."
קולין נאנח. חסן עצמו לא היה דתי במיוחד, אבל לעתים קרובות הוא ניסה בבדיחות הדעת להמיר את דתו של קולין. "כן. אמונה באלוהים. זה רעיון טוב. הייתי רוצה להאמין גם שאני יכול לטוס לחלל החיצון על גבם של פינגוויני ענק פרוותיים ולזיין את קתרין–19 באפס כבידה."
"סינגלטון, אתה צריך אמונה באלוהים יותר מכל אדם אחר שפגשתי בחיים."
"ואתה צריך ללכת לקולג'," מלמל קולין. חסן נאנק. הוא היה גדול מקולין בשנה ואחרי התיכון לקח "שנת חופשה מהלימודים", למרות שכבר התקבל לאוניברסיטת לוֹיוֹלה בשיקגו. מאחר שלא נרשם לקורסים לסתיו הקרוב, נראה שהשנה האחת הזאת תהפוך בקרוב לשנתיים.
"אנחנו לא מדברים עלי," אמר חסן מבעד לחיוך. "אני לא זה שדפוק כל כך שהוא אפילו לא קם מהשטיח בשביל להוריד את המים על הקיא של עצמו, אחי. ואתה יודע למה? כי יש לי אלוהים."
"תפסיק לנסות לאסלם אותי," נאנח קולין בעגמומיות.
חסן זינק מהמיטה והתיישב על קולין, הצמיד את זרועותיו לרצפה והתחיל לצעוק, "אין אלוהים מלבד אללה, ומוחמד הוא שליחו! תגיד את זה אתי, זיצפינקלר! לַא אִלַאהאִלַּא אַלְלְַּה!" קולין התחיל לצחוק, נחנק מתחת למשקלו של חסן, וגם חסן צחק. "אני מנסה להציל את התחת העלוב שלך מהגיהינום!"
"רד ממני, אחרת אני תכף מגיע לשם," השתנק קולין.
חסן קם ועבר בבת אחת למצב רוח רציני. "אז מה הבעיה בדיוק?"
"הבעיה בדיוק היא שהיא זרקה אותי. שאני לבד. אוי, אלוהים, אני שוב לבד. ולא רק זה, אני כישלון מוחלט, אם במקרה לא שמת לב. אני גמור, אני לשעבר. החבר לשעבר של קתרין–19. ילד הפלא לשעבר. מלא פוטנציאל לשעבר. נכון לעכשיו, חתיכת חרא." כפי שקולין הסביר לחסן פעמים אינספור, יש הבדל גדול בין המילים ילד פלא לגאון.
ילדי פלא יכולים ללמוד במהירות רבה את מה שאנשים אחרים כבר הבינו; גאונים מגלים את מה שאף אחד לא גילה לפניהם. ילדי פלא לומדים; גאונים עושים. רוב מי שמוגדרים כילדי הפלא בצעירותם לא נעשים גאונים בבגרותם. קולין היה כמעט בטוח שהוא שייך לָרוב ביש המזל הזה.
חסן התיישב על המיטה ומשך בסנטרו הכפול המכוסה זיפים. "מה הבעיה האמיתית, עניין הגאון או עניין הקתרין?"
"אני פשוט אוהב אותה כל כך," הייתה תשובתו של קולין. אבל האמת הייתה שבעיניו של קולין הבעיות היו קשורות זו לזו. הבעיה הייתה שהבחור המיוחד, הנפלא, המבריק הזה היה — לא כזה. הבעיה עצמה היא שהוא חסר משמעות. קולין סינגלטון, ילד הפלא הנודע, הניצוֹל הנודע של קרבות קתרינות, החנון הנודע, הזיצפינקלר, חסר משמעות לקתרין–19 וחסר משמעות לעולם. לפתע פתאום הוא כבר לא החבר של אף אחת או הגאון של אף אחד. וזה — אם לנסח את זה במילה מורכבת כפי שמצפים לשמוע מפי ילד פלא — דפוק.
"כי העניין של הגאון," המשיך חסן כאילו קולין לא התוודה עכשיו על אהבתו, "הוא שום דבר. זה רק רצון להיות מפורסם."
"לא נכון. אני רוצה להיות משמעותי," אמר.
"כן. כמו שאמרתי, אתה רוצה תהילה. תהילה היא הפופולריות החדשה. ואתה, חרבון אחד, לא תהיה הטופ–מודל הבא של אמריקה, בזה אתה בהחלט יכול להיות בטוח. אז אתה רוצה להיות הגאון הבא של אמריקה, ועכשיו — אל תיקח את זה אישית — אתה מתבכיין שזה עוד לא קרה."
"אתה לא עוזר לי," מלמל קולין אל תוך השטיח. הוא סובב את פניו והרים את מבטו אל חסן.
"קום," אמר חסן והושיט יד. קולין תפס אותה, משך את עצמו כלפי מעלה, ואז ניסה לעזוב את היד של חסן. אבל חסן לפת חזק יותר. "כאפר, יש לך בעיה מסובכת מאוד, שהפתרון שלה פשוט מאוד."
שפע של קתרינות מאת ג'ון גרין רואה אור בימים אלה (מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימון) בהוצאת "הכורסא"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו