האש - והאיש

הארמדה המורכבת מארבע ספינות יצאה לדרך. תריסר לוחמים עייפים ומתוחים עד לקצה גבול הסבלנות, נפלו שדודים על דרגשי האונייה ללא שמץ ידיעה מי מהם ישתתף במבצע ומתי בכלל הוא יתחיל. פקודת מבצע טרם ניתנה, וההוראה היחידה שנשמעה בקשר הייתה: "להפליג לכיוון עזה ולחפש אוניות אויב". יוחאי בן נון, מפקד המבצע בן ה-24, לא הספיק אפילו להיפגש עם מפקד השייטת, פול שולמן, כדי לדון בפרטיו, וכעת כל אחד מהם נמצא בספינה אחרת.

שולמן, יהודי-אמריקני נעים הליכות, רק בן 26 אבל כבר מנוסה למדי בקרבות ימיים, התמנה לראש מטה חיל הים ימים ספורים לפני המבצע ובקושי הספיק ללמוד את הזירה. גם את הלוחמים בקושי הכיר. יוחאי ראה בו "בחור טוב", אך חסר מושג בכל הנוגע למנטליות הישראלית ולאופן שבו הדברים עובדים בשטח.

מעל שולמן, במדרג הפיקודי, ניצב גרשון ז"ק, איש חינוך ותיק ומוערך, שאמנם לא היה בקיא ברזי הים, אך מונה זמן קצר אחר כך על ידי בן-גוריון להקים את החיל. בימים אלה, דמדומי מלחמת השחרור, שימש עדיין ז"ק "ראש מִנהל הים", התפקיד הבכיר ביותר בכוחות הימיים הישראליים, והיה כפוף ישירות לשר הביטחון, ולא לרמטכ"ל. דווקא הוא, ז"ק, שהכיר את הים בעיקר דרך חלון דירתו התל אביבית, קלט בחושיו המחודדים את המצב לאשורו והתעקש לצאת לפעולה, אף על פי שהפסקת האש עמדה להיכנס לתוקף בכל רגע. 

להלכה, לכוחות הישראליים כבר נאסר בשלב הזה לבצע פעולה התקפית – בים, באוויר או ביבשה. אולם, לאחר שמטוס קל של חיל האוויר זיהה שתי אוניות מצריות עוגנות מול חופי עזה, פקודיו של ז"ק במטה שכנעו אותו בצורך לצאת לפעולה, ומיד. 

בהיעדר יוזמה כלשהי, טענו, מורל הלוחמים בגזרות השונות יצנח לגובה הרצפה.

ז"ק הקשיב, הפנים ופנה מיד ליגאל ידין, ראש אגף המבצעים, בדרישה לצאת למשימה. ידין השיב שהרמטכ"ל יעקב דורי אינו מאשר. ז"ק הפטיר בזעם: "אני הולך לבן-גוריון!" 

"זו זכותך," ענה ידין. 

ביקור קצינים בדרגתו של ז"ק, ואף נמוכות ממנה, בביתו של בן-גוריון בשדרות קרן קיימת בתל אביב, לא היה מחזה נדיר, לא כל שכן קצינים שמינה באופן אישי. כשהגיע לשם ז"ק בשעת צהריים מאוחרת, הזקן עדיין ישן שנת ישרים במצוות פולה אשתו. לילה לפני כן הוא בקושי עצם עין. פולה רמזה לז"ק שלא יפריע, אך הוא התעקש. המצב חִייב נחישות ומהירות החלטה, וממילא היה עקשן גדול. 

"אתה בטוח בהצלחת הפעולה," הִקשה עליו כעבור דקות מספר בן-גוריון, בעודו מסלק קורי שינה מעיניו. 

"ביטחון מלא אין," השיב ז"ק, "אבל יש סיכויים גדולים שהפעולה תצליח." 

בן-גוריון אישר את הפעולה וחזר למלא את מכסת שעות השינה שהקציבה לו פולה.

וכך מפליגות להן ארבע ספינות ישראליות דרומה, משחרות לטרף מצרי. על סיפונהּ של אחת מהן, "בן-הכט" שמה, שקועים בשינה כבדה ומיוזעת 12 אנשי קומנדו ישראלים, שגם בחלומם ספק אם דמיינו מה הם עומדים לעשות.

ערב ההפוגה השנייה של מלחמת השחרור, שנועדה להיכנס לתוקפה ב-22 באוקטובר, התכונן הצי המצרי המפואר למהלך ערמומי שנועד להכריע את המערכה. אוניותיו עשו את דרכן באין מפריע מנמל אלכסנדריה עד עזה בכוננות קרבית מלאה. יתרה מזאת, הן היו עמוסות לעייפה בתגבורת של לוחמים ואספקה לכוחות צבא מצריים באזורי הלחימה שבנגב. המשלוח נועד להקנות לכוחות המצריים יתרון מוחץ ומפתיע בסבב הלחימה הבא. ואולם ספק אם מי מבין לוחמי הים המצרים שאיישו את האוניות האלה העלה על דעתו שבאותם רגעים ממש 12 ישראלים מתאמנים בקדחתנות למשימת הטבעתן והשמדתן.

לאחר שלוש יממות ללא שינה, בליל 21 באוקטובר, הסתיימו ההכנות של חוליית סירות הנפץ הישראלית. כלי נשק זה פותח על ידי הצבא האיטלקי, ואף שימש אותו במלחמת העולם השנייה: סירה זעירה המכילה חבית חומר נפץ במשקל 300 קילוגרם, שמפעיל אותה לוחם היושב בירכתיה ומכוון אותה לעבר המטרה. בהגיעו למרחק משוער של כמאה מטרים ממנה, אמור החבלן להפעיל מנגנון מיוחד להפעלת חומר הנפץ, בד בבד עם שחרור מצוף העץ הקטן שעל גבי הסירה, לקפוץ מיד אחר כך למים ולעלות עליו. מרגע זה הסירה ממשיכה במלוא המהירות לכיוון המטרה, וברגע ה"פגישה" עמה מופעל מנגנון מיוחד המבקע אותה לשניים ומפוצץ את חומר הנפץ בעומק שכויל מראש. 

לפי התוכנית המוקדמת, באותו הלילה חוליית סירות הנפץ הייתה אמורה להפליג בעקבות האוניות המצריות. אלא שהספינות לא היו מוכנות וההפלגה נדחתה. תריסר הלוחמים – "חוליית יוחאי" – קרסו על רצפת ההאנגר בנמל יפו באפיסת כוחות. 

למחרת, בבוקר ה-22 באוקטובר, על אף ההפוגה שעמדה להיכנס לתוקף בתוך שעות אחדות, הוזנקו סוף-סוף יוחאי ואנשיו להעמיס את סירות הנפץ על ה"מעוז" – שמהּ ה"מעוּברת" של ה"בן-הכט" – והאות ניתן. 

המשימה יצאה לדרך.

בשעה 13:19 הפליגה לדרכה ה"מעוז", שעליה פיקד מילה ברנר. היא לוּותה בארמדה – שלוש ספינות שהיו שייכות עד לא מכבר ל"צי הצללים", ספינות המעפילים שנתפסו על ידי הבריטים ואשר שופצו לאחר עזיבתם והפכו לכוח הימי הצבאי היחיד של ישראל. הראשונה שבהן היא הקורבטה "ווג'ווד" הקנדית בפיקודו של אריה קפלן (קיפי), שנת ייצור 1944, שהעלתה לארץ מספר רב של מעפילים ואף הספיקה להשתתף בכמה קרבות במלחמת השחרור לפני שהפכה לספינת הדגל בארמדה. השנייה היא "הגנה", אחותה הקנדית של "ווג'ווד", בפיקודו של דוד מיימון. והשלישית היא "נוגה" בפיקודו של אליקים אפשטיין – שולת מוקשים אמריקנית ישנה שהייתה הספינה היחידה המצוידת במכ"ם. 

בשעה 16:00 מתקבל במפקדה מברק בזאת הלשון: "לפי פקודת מטכ"ל, מפסיקים את הקרבות היום בשעה 15:00. פעלו רק במקרה שיתקיפו אתכם, המשיכו בסיור לפי התוכנית". כעבור עשר דקות בלבד מתגלות לשטים ב"בן-הכט" צלליות שתי האוניות המצריות, שעליהן דיווח מטוס חיל האוויר. האחת היא לא פחות מ"האמיר פארוק", אוניית הדגל של הצי המצרי שעליה שירתו רבים מבני האליטה המקומית, והשנייה, שולת המוקשים מדגם B.Y.M.S מתוצרת ארצות הברית; שתיהן חמושות בתותחים כבדים וקלים. 

לנוכח המראה הזה משתנה מיד כיוון ההפלגה כדי לחסום את נתיב הנסיגה של האוניות המצריות.

על סיפון ה"בן-הכט" מתחילה התרוצצות. 

כריכת הספר

כיסויי הברזנט מוסרים באחת מסירות הנפץ, מנגנוני הפיצוץ נבדקים בזריזות, והחבלים הקושרים את הסירות לספינה מותרים כדי שיהיה אפשר להורידן מעל לדופן הספינה. רק מפקד המבצע עומד בלב ההמולה בדממה, אוחז במברק שזה עתה הגיע, ושקוע במחשבות. תוכנו של המברק היה בהיר כשמי אותו היום באוקטובר, אך ההזדמנות שנקרתה לפניהם לטפל בכוח המצרי יכולה לשנות את פני המערכה כולה.

לעת עתה מתקבלת מעין החלטת פשרה. "נוגה", המהירה באוניות השייטת הישראלית הקטנה, תישלח קדימה, לקראת אוניות האויב, כדי ליצור פרובוקציה ברורה שאולי תניע את המצרים לפתוח באש. כך, מקווים הוגי הפעולה, ימולאו בדייקנות הוראות המברק ככתבן וכלשונן. 

הספינה הישראלית מתחילה אפוא לשוט בסמוך לאוניות המצריות, מרחק של פחות מקילומטר, כשהיא עולה ויורדת, יורדת ועולה כמעט כנדנדה. הלוחמים באוניות המצריות שניצבו בעמדות הקרב עוקבים אחריה עם תותחיהם, מניעים את ראשיהם עם כל עלייה וירידה – אולם אף כדור לא נורה. חיילי האויב אינם מתפתים לפרובוקציה השקופה. 

זמן לא רב אחר כך, בשעה 17:30, מגיע מברק בהול נוסף מהמפקדה: "אל תתקיפו."

במבט לאחור, גם יוחאי היה מוכן להודות שהתוכנית המקורית, לגרור את המצרים לקרב באור יום מלא, הייתה בגדר טירוף מוחלט. הארמדה הכבדה הוכנה לתקיפה בחסות החשכה ובתנאים של הפתעה גמורה. לו נענו המצרים, שנמצאו בכוננות קרב מלאה, לפרובוקציה והיו יורים – התוצאות, קרוב לוודאי, היו הרסניות. ספק אם מישהו מהלוחמים היה חוזר הביתה בחיים. אבל בזמן אמת, אם היו למי מהלוחמים ספקות מן הסוג הזה, הוא לא העז להעלות אותם על דל שפתיו. כל אחד מהם שמר את מחשבותיו לעצמו. למזלם, המברק הגיע בדיוק בזמן. 

הסירות מכוסות בברזנטים, מנגנוני החבלה מפורקים, והלוחמים בארמדה שוקעים פעם נוספת בתנומה. הצי מתחיל להתרחק מהחוף לכיוון צפון-מערב, בואכה לב הים.

פחות מ-40 דקות לאחר תחילת התנועה חש יוחאי שמישהו מטלטל אותו בחוזקה ומנסה להעירו משנתו. זה האלחוטאי מגשר הפיקוד, שנעמד מעליו. "יש לך מברק, המפקד," אמר. יוחאי, הלום שינה, הדליק את האור. 

המברק כלל שלוש מילים בלבד: "פעל בכל הכוח." על החתום – דוד בן-גוריון. 

יוחאי יוצא אל הסיפון ומנסה לשווא להתחקות בראשו אחר ההיגיון שהוביל להחלטה – שהרי ההפוגה אמורה להיכנס לתוקפה בכל רגע. הוא ניגש למילה ברנר, קפטן הספינה, ומבקש לדעת את מיקומם המדויק.

ברנר, ימאי ותיק ועתיר ניסיון, עונה לו בישירות אופיינית: "איך לאלף עזאזל אני יכול לדעת?! נסענו צפונה, דרומה, ימה ונגבה. אין לי פוֹזישֶן [מיקום]." 

"עלה על הגשר," מבקש יוחאי מהקפטן, "תעשה תצפית שמימית ותקבע את מקומך." 

ברנר עולה על הגשר, מביט ימינה, מביט שמאלה, מביט למעלה ולמטה, ולבסוף מרים את ידיו בחוסר אונים: "אין לי מושג איפה אנחנו." 

אבל אז הבליחה אלת המזל – זו ששבה והופיעה פעמים אחדות בשעות הקרובות, ותמיד, משום מה, ניצבה לצדם של יוחאי וחייליו. הפעם היא לובשת את דמותו של אליהו לוי, המכונה "מַשְתַחֵלָה"' דייג וסקיפֶּר ותיק של ספינות דיג, שניחן בחושים של חתול. האיש הנכון במקום הנכון. יוחאי מבקש מלוי לזרוק מד-עומק למים ולנסות להעריך על פי התוצאה את מיקום הספינה. "משתחלה" זורק למים כמה משקולות, ובאותה הזדמנות מוצא גם את הבורות של דגי הלוקוס המקומיים, וחוזר ליוחאי עם תוצאה משוערת: "אנחנו נמצאים בערך 10–15 מייל מהחוף, מול עזה, קצת דרומה או קצת צפונה ממנה."

בעבור יוחאי, ההבדל בין "קצת צפונה" ל"קצת דרומה" הוא עולם ומלואו כמובן, ומשמעות הבחירה באפשרות הלא נכונה מבין השתיים עלולה להיות ההבדל בין חיים למוות. הוא מתלבט רגעים ארוכים ואז מכריז: "לוקחים כיוון צפוני ביותר, מוגזם אפילו." כך יֵדע שכאשר יגיע לחוף, יצטרך בכל מקרה לפנות דרומה.

הארמדה כולה מתחילה לנוע לעבר החוף בשקט מתוח, המופר לפתע על ידי ויכוח עז שהתגלע בין יוחאי למפקד השייטת שולמן. המפקד דורש שכל שלוש הספינות ילוו את ה"בן-הכט" בדרך לפעולה כדי להעניק לה סיוע אש במקרה הצורך. יוחאי דורש בתגובה להתנתק מהן בטענה שהדבר יסרבל את הפעולה. בשיאו של העימות הוא מודיע לשולמן בתקיפות: "אתם נשארים כאן, בעומק הים, ואני מתקדם לבד עם ה'בן-הכט' לחוף. אנחנו צריכים לפעול לבד ובשקט, ולא להסתכן בגילוי מוקדם." 

"וֶול, גוּד לַאק," מאחל שולמן ליוחאי באמריקנית מדודה ופנה עם ספינותיו ללב ים. 

בשעה 18:40, במרחק של עשרה מייל מאוניות האויב, נפרדת "בן-הכט" מהשייטת של שולמן ומשנה "קורס" (מסלול) לעבר החוף העזתי. יוחאי מתכנן "ליפול" על החוף מצפון לעזה. כלומר לנסות להבטיח מצב שבו הפלגתו לאורך החוף בכיוון דרום – לאחר סטייה גדולה צפונה – תגרום בסופו של דבר להיתקלות בספינות המצריות. 

שיקול נוסף בבחירת הכיוון הוא הירח, העומד להפציע בשמים העזתיים בערך בשעה 21:00. כשהוא גבוה, הירח מאיר את הים כולו, ולכן עלול לחשוף את "בן-הכט". לעומת זאת, כשהוא נמוך הוא יוצר פס אור – כמות התאורה המדויקת הדרושה ליוחאי על מנת לגלות את המטרות. פס האור הדקיק עתיד ללוות את הכוח לאורך כל ההפלגה דרומה, כאשר ברגע מסוים צלליות האוניות המצריות צפויות לחדור אליו. 

מלאי הדלק בסירות מספיק כדי להגיע עד תל אביב. עוד לפני היציאה לדרך קצין המודיעין אליעזר טל מתדרך את הלוחמים ואומר כי קיימת אפשרות שיצטרכו לחזור במקרה חירום בכוחות עצמם לנמל יפו, בסירת האיסוף הקטנה. לשם כך הם צוידו במפות, במרשמים של צירי התנועה ובכסף מצרי.

בחדר האוכל הקטן של ה"בן-הכט" יוחאי מכנס את הלוחמים לתדריך. עד לרגע זה, סמוך מאוד ל"שעת השי"ן", אף אחד מ-12 הבחורים אינו ידע מה תפקידו, ואם בכלל יצא לים על גבי אחת מסירות הנפץ או אולי יישאר בספינת האם. יוחאי מביא מהמטבח שישה גזרים – שניים שמנים וארוכים שישמשו דגמים לאוניות המצריות, וארבעה קטנים שייצגו את סירות הנפץ – ופותח בתדריך. 

 מיד עם סיום התדריך היה על יוחאי להודיע סוף-סוף ללוחמים מי מהם נבחר לצאת לפעולה, ולהסיר באחת את מסך הערפל ואת המתח הנורא שליווה אותם מרגע תחילת ההכנות למבצע. זלמן אברמוב היה בוודאי בחירה טבעית, ולאף אחד לא היה ספק שיהיה בין חמשת הנבחרים. הוא היה אמיץ, זריז כשד, קר רוח ומוערך מאוד על ידי יוחאי. והוא אמנם נבחר להיות הראשון שישוט באחת מסירות הנפץ. אליו יצטרף יעקב ורדי על סירת נפץ נוספת. בסירת האיסוף ינהג איציק ברוקמן ויחד אתו יפליג יענקל'ה ריטוב, כאחראי לאיסוף האנשים וחיפושם במשקפת לאחר הפיגוע. יוחאי מחליט שהוא עצמו יישאר בסירת הנפץ השלישית. ההיגיון המנחה אותו הוא שיש לחכות ולראות את טיב המכות שינחיתו סירות הנפץ על הספינות המצריות, ורק אז לתת מכה נוספת – היכן שתידרש. אירוניה זעירה טמונה בעובדה שכל החמישה שנבחרו היו אנשי הפלי"ם, הזרוע הצבאית הימית של הפלמ"ח, אותו גוף שבן-גוריון מיאן לשתף בהקמת חיל הים ואף כינה את לוחמיו בשמינית לגלוג "עובדי הים". 

לאחר השיבוץ יוחאי מזכיר כמתחייב את הוראות הנפילה בשבי: "למסור רק שם, דרגה ומספר אישי, ואת דסקית הזיהוי שלכם. ואסור בתכלית האיסור, בשום פנים ואופן, שלאויב תתגלה שיטת התקיפה." 

קשה לדעת אם הרחש הקל שנשמע בספינה לאחר אמירת המילים הללו הוא רחש של הקלה גדולה מצד שבעת הנותרים על הסיפון או שמא של אכזבה עמוקה. לוחמים המתכוננים לפעולה, כמעט תמיד רוצים להשתתף בה, אבל לעולם אף מקנן בלבם חשש – הפחד מפני המוות. וכך, האכזבה העצומה מאי-הבחירה בהם מהולה באופן טבעי גם בהקלה הטמונה בשחרור מסכנת החיים הכל כך מוחשית. אלא שהקלה זו, אסור שתיראה כלפי חוץ, בעוד האכזבה, דינה שתופיע מיד על פניהם ואף תוגזם ככל האפשר. ליוחאי עצמו, אגב, לא היה ספק בשלב זה: רבים מהאנשים לא יחזרו מן הים.

בשעה 21:10 סירות הנפץ מורדות למים בשקט גמור. ה"בן-הכט" נותרת במרחק של כחמישה מייל מהחוף, ומתבקשת שלא לזוז ממקומה כדי שהלוחמים יוכלו למצוא אותה בקלות יחסית בדרכם חזרה, למרות האפלה המלאה שהם מחויבים להקפיד עליה. נוסף על כך, נאמר לקברניט ספינת האֵם להפעיל כעבור שעה את זרקור האינפרה-אדום שהוצב על התורן, כך שהלוחמים יוכלו לאתר את מיקומהּ בעזרת המשקפת המיוחדת המצויה בסירת האיסוף. אם הלוחמים לא יחזרו כעבור שעתיים, יאיר הקברניט קצרות בזרקור לבן. 

הירח החל אט-אט לעלות, כמבקש להשקיף על הדרמה העומדת להתחולל תחתיו. בשלב הזה נדמה שלא רק חמשת הלוחמים של יוחאי סרים למרותו, אלא שכל איתני הטבע משתפים פעולה עמו כאילו היו חייליו: הים שקט, הרוח הצפונית חלשה מאוד, השמים בהירים לחלוטין והראות טובה למדי. תנאים אידיאליים כאלה מוסיפים, מן הסתם, לתחושת הביטחון של הלוחמים, שהיא תנאי ראשון לביצוע מוצלח. 

ארבע הסירות יוצאות לדרך במבנה מכונס: שלוש סירות הנפץ מלפנים, וסירת האיסוף מאחור. כ-40 דקות אחר כך חודרות לפס האור הדקיק שיצר הירח צלליות אוניות האויב, מכיוון דרום, כשהן עומדות זו אחר זו בניצב לחוף. מתברר שבחירת הנתיב של יוחאי הייתה מדויקת. הצללית הצפונית יותר היא זאת של ה"אמיר פארוק", שגם ממרחק מייל נראית ענקית ומלאת הוד, כיאה לספינת הדגל של הצי המצרי. כ-400 מטר מדרום לה עוגנת שולת המוקשים. 

משהתגלו המטרות, הודממו מיד המנועים ומסע ההתגנבות התחיל. 

למעשה, רק עכשיו יוחאי מתחיל לגבש את תוכנית התקיפה הסופית: התגנבות שקטה לכיוון הרווח שבין שתי הספינות, ובהינתן האות, הסתערות על שתיהן, בו-בזמן, באמצעות הסירות של זלמן ושל ורדי, בעוד יוחאי עצמו ממתין בעתודה. כך יקשה על הספינות המצריות לירות על הכוח, בשל החשש שיפגעו זו בזו, וכך יקל על הכוח של יוחאי לאסוף את אנשיו אחרי הביצוע, בשל שטח המים המצומצם יחסית שעל פניו הם משתרעים.

ואולם לפתע שתי הספינות המצריות מתחילות להתקדם, כאילו קראו את מחשבותיו של יוחאי. הכוח בסירות הישראליות מבין מיד: המצרים הבחינו שמשהו אינו כשורה והרימו עוגנים. חוליית יוחאי נעצרת, וכעבור רגעים ספורים מפקדהּ מבחין ששולת המוקשים מתקדמת ישירות בכיוונו; ה"אמיר פארוק", לעומתה, מתחילה לנוע באטיות לכיוון מערב. 

הפקודה ניתנת: "יענקל'ה ורדי על שולת המוקשים, וזלמן אברמוב על ה'אמיר פארוק!'" 

מרגע זה ואילך מתפתחת דרמה רצופת טעויות, האופייניות לכל ביצוע בתנאי קרב משתנים ודינמיים, אך גם בתושייה, קור רוח כמעט בלתי נתפס ואפילו גבורה.

זלמן אברמוב מתחיל לנוע ראשון לעבר ה"אמיר פארוק". תחילה הוא מתקדם במהירות בינונית בכיוון דרום כדי להתמקם בזווית הרצויה, ושם מנצל כמה רגעים להתארגנות מחדש: מתקין את החגור, מחזק את נצנץ האינפרה-אדום, משחרר את חבל המצוף ועושה ממנו לולאה שאותה הוא מחזיק בידיו. בסיימו, הוא מגביר מהירות, משנה כיוון – הפעם לזווית חדה – ומתחיל להסתער. כאשר הוא מעריך שהמרחק בינו לבין ה"אמיר פארוק" הוא כמאה מטר, מושך זלמן את הידית שאמורה לשחרר את המצוף ולהפעיל את מנגנון הפיצוץ. 

אבל המצוף לא משתחרר.

וכך, בעוד הסירה דוהרת במהירות אל עבר המטרה, מחליט זלמן פשוט לזנק אל תוך המים ללא המצוף. במהלך הקפיצה נופל גם כובע הים שלו עם נצנץ האינפרה-אדום. כשהרים את ראשו מעל לגובה פני המים, הוא מבחין למזלו שהמצוף שט לידו. בשל החשש מגלי ההדף שעלולים להיגרם מההתפוצצות, הוא עולה עליו. 

מאחר שבמשך כל הזמן הזה זלמן לא שומע קול נפץ, הוא מניח שלא הצליח לפגוע במטרה. רק כעבור רגעים ספורים הוא משגיח ברעש של חדירת מים ושחרור קיטור. הוא מביט אחורה ורואה כי מתוך ה"אמיר פארוק" מיתמר עשן לבן סמיך, ושאש מתחילה להתפשט ממנה לכיוון הים. באותו רגע הוא מבין: ה"פארוק" נפגעה. הוא יורד מהמצוף אל מתחת לפני המים כדי לא להתגלות ונשאר תלוי בחגורת ההצלה, ממתין לסירת האם שתבוא לאספו.

עוד לפני שהספיק אפילו לשאת תפילה קטנה בלבו, שמי ייתן וסירת האיסוף תמצא אותו, מבחין זלמן בסירה נוספת של כוחותינו הנעה ממש לידו, בשקט ובמהירות נמוכה. זלמן משוכנע שזאת סירת האיסוף, ומטפס עליה בזריזות. בסירה הוא נתקל לתדהמתו בוורדי, שאמר לו כי מנגנון ההשהיה של חומר הנפץ שלו כבר הופעל. בצר לו, זלמן קופץ בחזרה למים. 

הסירה של ורדי נעלמת מטווח ראייתו. 

ורדי עצמו, שככל הנראה לא שמע את הנחיותיו של יוחאי או לא קלט אותן היטב, מסתער גם הוא על ה"פארוק" מיד אחרי זלמן – וכך נפגשים השניים בלב ים. ורדי, ממש כמו זלמן לפניו, מגלה תוך כדי הסתערות שידית המשיכה של המצוף ושל מנגנון חומר הנפץ איננה פועלת. מכיוון שכך, הוא מוציא את נצרת הביטחון ומושך בחוזקה בידית, אולם המצוף אינו נשמע למשיכה. הוא מושך מיד עוד פעמיים בחוזקה, עד שהידית מתכופפת, אך ללא הועיל. אחר כך הוא מנסה עוד שתי חבטות חזקות במצוף – ושוב, אין תגובה. 

המרחק לאונייה המצרית קטן והולך, וביחס הפוך לכך, גדל לחצו של ורדי. הוא מגיע כמעט עד לדופן האונייה המצרית ומחליט לסובב את סירתו בחזרה, להתקפה נוספת. הוא מתרחק מהמטרה, מסתובב על צירו, מתיר את החבל ומתחיל בניסיון ההתקפה המחודש. תוך כדי כך הוא שומע פיצוץ ורואה קיטור רב היוצא מאזור הירכתיים של האונייה. בד בד מתחילות גם יריות. ורדי מגביר למהירות המרבית, ולפתע מבחין כאמור בזלמן המשתכשך במים. הוא מקטין את המהירות מחשש שיפגע בו, וזלמן מצדו מתחיל לטפס על הסירה. בשלב הזה ורדי צועק לעברו שהוא בעיצומה של התקפה, וזלמן מחליק בחזרה למים. 

כעת ורדי מגביר מהירות מול המטרות וקופץ למים – גם הוא ללא המצוף. הסירה ממשיכה במסלולה לעבר המטרה, ואילו הוא עצמו עולה מעל פני המים ומבחין הפעם בלהבה שכמו ניצתה בלב האונייה. בשלב הבא הוא רואה כיצד חרטום האונייה מתרומם ונוטה לצדו, ואילו כל החלק האחורי שלה מתחיל לשקוע. קצה החרטום הוא החלק היחיד שנשאר מעל פני המים. לתדהמתו, ברגע הבא הוא מוצא את עצמו בין המוני מצרים צועקים לעזרה שהושלכו למים. 

ורדי מתרחק מהם מעט בזהירות, מסיר את הכובע כדי לבדוק אם הנצנץ שלו פועל וחובש אותו בחזרה. בשוך הקרבות התברר שהנצנץ שלו היה היחיד שפעל במהלך המבצע. הוא מבחין לידו במצוף תועה ועולה עליו. 

יוחאי, שראה להפתעתו כיצד שתי הסירות תוקפות את "פארוק" בזו אחר זו, בעוד שולת המוקשים מתקרבת באין מפריע לעבר מה שנראה כסירת האיסוף, מחליט בתוך שבריר שנייה גורלי להסתער עליה בעצמו. 

הוא מכוון את סירתו לעבר המטרה, אך לפתע נדלק זרקור על שולת המוקשים והוא נלכד באלומת האור שלו. יריות מתחילות להישגר לעברו. אף שהיה מסונוור לחלוטין ולא יכול לאמוד את המרחק ממטרתו, יוחאי ממשיך להתקדם לעברה. כאשר העריך את המרחק בכמאה מטר, הוא מוציא את הנצרה ומושך בידית שאמורה לשחרר את המצוף ואת מנגנון הנפץ. אבל גם המצוף של יוחאי לא משתחרר. הסירה, מצִדה, ממשיכה לנוע במהירות לעבר שולת המוקשים. 

יוחאי מושך ומושך עד שהידית מתקפלה לשמינית בידו. המנגנון תקוע. הוא מתקרב והולך למטרה במהירות עצומה, כשכל העת אלומת אור ואש מקלעים מכוונים אליו. הוא מחליט לנסות לתקוף שוב, וקופץ למים עם המצוף. אולם מתחוור לו להפתעתו שחבל המצוף נותר קשור לסירה והוא נגרר אחריה בעל כורחו. למזלו, אחרי כ-20 מטר, החבל נקרע והוא נזרק למים, בעוד הסירה ממשיכה בתנועתה לעבר המטרה. ואז, במרחק של כ-40 מטר בלבד משולת המוקשים, הוא עולה מעל פני המים ורואה נד מים גדול ופטריית עשן. הוא מספיק לראות בהרף עין את חרטום האונייה מתרומם לגובה ונוחת במכה אדירה. 

שולת המוקשים, אפופה בעשן לבן, מתחילה לשקוע.

בכל אותו הזמן שהה איציק ברוקמן בסירת האיסוף. הטעות של ורדי בלבלה גם אותו כהוגן: כשראה ששתי הסירות הראשונות יוצאות לכיוונה של "פארוק", הניח שהסירה השנייה יוצאת לאסוף את הראשונה, ולכן יצא בעקבותיה של הסירה השלישית, זו של יוחאי. הגיונו הורה לו שהתוכנית קרוב לוודאי שונתה, ושכעת כל צמד סירות מתקיף ספינה מצרית אחרת. וכך, בעודו מתקדם לכיוונה של שולת המוקשים – כשמולו הפיצוצים, העשן וסילוני הקיטור – הבחין לפתע באור בוקע מן המים. התברר שיוחאי, שממש כמו זלמן לפניו, איבד במהלך הקפיצה את כובע הים עם נצנץ האינפרה-אדום, שלף במקומו פנס כיס שהיה בחגורתו ואותת בו לכיוון הים. באופן בלתי נמנע סייע הדבר למצרים לאתר את יוחאי, לעקוב אחריו באמצעות הזרקור, ולטווח את הירי לעבר אלומת האור שהוא ניצב במרכזה, למרות מצבה האנוש של האונייה. אולם לברוקמן לא נדרשו אלא שניות ספורות כדי להתייצב לצדו של יוחאי עם סירת האיסוף. וכך נמשה מפקד המבצע מן המים על ידי לוחמיו, תחת האש הכבדה שהומטרה עליהם. 

עכשיו האש עוקבת אחרי סירת האיסוף, ויוחאי פוקד על ברוקמן לברוח ללב ים בזיגזגים ותוך כדי הדממת המנועים. הנחתו היא שללא הרעש והקצף הלבן יאבדו אותם המצרים. וכך אכן קרה. הזרקור ממשיך אמנם לגשש באפלה, אך אינו מצליח לכוון את האש אל סירת האיסוף. כעבור זמן קצר הסירה חוזרת בדממה לזירת האירוע כדי לנסות לאתר את שני הלוחמים הנוספים שהיו על סירות הנפץ. 

בעודה מתכוננת לצאת לדרך, נשמע פתאום קולו האדיר, הבריטוני, של זלמן, ששאג אל מרחבי הים: "חבר'ה! חבר'ה!". התברר כי בעת שקפץ למים ואיבד את הנצנץ שלו, מצא עצמו זלמן בלב מעגל אור גדול. מקור האור הזה היה פנס הכיס שלו שנדלק מעצמו בשל קצר שנוצר במים. מחשש שהמצרים יבחינו באלומת האור, שלף זלמן בבהילות את הנורית מן הפנס ונשאר ללא אמצעֵי זיהוי כלשהם, מלבד קולו – קול הבס העז של רועה הצאן ממרחביה. מיד עם הישמעו אותר גם זלמן ונמשה בבהילות פנימה לתוך סירת האיסוף.

בכל הדקות האחרונות יענקל'ה ריטוב, בן זוגו של ברוקמן על סירת האיסוף, מביט במשקפת האינפרה-אדום, מנסה לאתר איתותים מפנסו של יעקב ורדי. והנה, ממש בקרבת ה"פארוק" הטובעת, נראה לפתע נצנוץ של פנס. משהתקרבה אליו סירת האיסוף, נראה ורדי רובץ בשקט על המצוף, בינות למאות מצרים שוחים, טובעים וזועקים לעזרה. מחזה קשה לכל הדעות. ורדי ממתין כל אותה העת בסבלנות ובקור רוח, עד שספינת האיסוף המוקפת מצרים העמיסה אותו אל שורותיה.

זהו מצב לא פשוט, אולם איש מהלוחמים, אף שהיו אמונים על הרוח הפלמ"חית המכבדת את האויב, לא פסק ממלאכתו כדי להשתתף בצער גורלם של המצרים. כשניסו להיתלות בסירת החילוץ, נהדפו המצרים בחזרה למים. אנשי חוליית יוחאי ידעו שהחיילים הניצבים מולם נעו במטרה להציל את מערך הלחימה המצרי בדרום – בצד האספקה שינעו הספינות המצריות גדודי חי"ר שהובאו כתגבורת לעזה, וכן את אצולת חצר המלכות המצרי וכ-80 מבכירי קצונת הציר המצרי – והישראלים הבינו שעליהם להשלים את המשימה. רגשות החמלה נשמרו אפוא למועד אחר. 

המבצע בשלב זה היה על סף סיומו, אבל יוחאי לא היה מוכן לעזוב את שדה הקרב ללא סיור אחרון, מסכם. 

סירת האיסוף מתחילה לנוע בינות למצרים הטובעים, ולוחמיה מבחינים שרבים מיריביהם אינם נושאים על עצמם חגורות הצלה ואף אינם יודעים כלל לשחות. לימים הביע יוחאי חרטה על כך שלא משה קצין או שניים מן המים, שבויים שישמשו למסירת עדות. כך או כך, במהלך התמרון של סירת האיסוף בחזרה ללב ים, חזו יושביה בירכתיים של ה"פארוק" שוקעים, בחרטום מזדקר, ובהדרגה רק קצה התורן נראה על פני המים. 

הלוחמים נפרדו מספינת המלך בשירת ה"מארה נוסטרום" – "הים הוא שלהם".

השעה הייתה 22:25 כשסירת האיסוף עזבה את האזור וחמשת הלוחמים עליה. מחוף עזה עוד נורו לכיוונם יריות יחידות, אבל היה ברור להם שזאת תגובה אוטומטית לאירוע שזה עתה התנהל בלב ים. ירי "על עיוור" ללא שום מחשבה מוקדמת. רק שעה ורבע חלפו מאז הורדו הסירות מן ה"בן-הכט", וחמשת נוסעיהם חשו כאילו קיבלו את חייהם במתנה. ההתרגשות הייתה עצומה. רק בעיה אחת קטנה הסתמנה: ה"בן-הכט" לא נראתה באופק. היא הייתה אמורה להמתין להם במרחק של כעשרה מייל בלב ים, אך כעת הייתה רק בגדר שמועה רחוקה.

אט-אט גוועה שירת הלוחמים והתחלפה בהבנה שהפקודה שנתן יוחאי טרם הביצוע, להפעיל את זרקור האינפרה-אדום שעל ה"הבן-הכט" שעה בדיוק לאחר יציאתם, לא מוּלאה. אולם לא הייתה זו דרמה גדולה שדרשה דאגה יתרה. הלוחמים, כמצופה מהם במצבים כאלה, החלו לנווט על פי הכוכבים בניסיון לשחזר את המסלול שבו הגיעו ליעד. 

בשעה 23:10 התגלתה להם צללית ה"בן-הכט", שרויה באפלה מוחלטת. כשחברו אליה, פנים האונייה דמם – הס מוחלט – וחושך צלמוות האפיל על הלוחמים שישבו בתוכה במתח ובציפייה. למראה ההבזקים ולמשמע קולות הנפץ האדירים מרחוק, הם הריצו בראשיהם שלל תסריטים גרועים, וכשנמצאו, לא הבינו מאתריהם על מה ולמה הבריונים האלה כל כך עליזים.

שמונה דקות לאחר מכן הרימה ה"בן-הכט" עוגן והפליגה צפונה. בשעה 23:50 נשלח ממנה מברק למפקדה: "הפעולה בוצעה בהצלחה בלי אבדות בנפש. שתי האוניות טובעו." סוף טוב הכול טוב. 

לימים התברר שמשמעותה של הפעולה הייתה השבה לישראל של השליטה במערכה הימית, שהתנהלה מול צי גדול בהרבה ומצויד עשרות מונים. היו לה השלכות גם על המערכה כולה: משעה שהתגבורת והאספקה המובטחות לא הגיעו, הכוחות המצריים שכבר הגיעו לפאתי אשדוד ואשקלון (מג'דל), החלו לסגת למצרים בשיירות ארוכות ובסירות. למעשה, לאחר הפעולה כמעט שלא נראו עוד כוחות אויב במים הטריטוריאליים של ישראל עד לסיום המלחמה. השליטה בים הושלמה, וכל זאת באמצעות פעולה שבוצעה על ידי חמישה אנשים. 

בשעה 03:30 עגנה "בן-הכט" לחופי יפו, ושם הוחלט שלוחמיה ומלחיה יישארו על הסיפון עד להודעה חדשה כדי לשמור על סודיות מרבית. בחיל הים סברו שחשיפתו של אמצעי הלחימה הסודי שלהם, סירות הנפץ האיטלקיות, שזה עתה שינה ככל הנראה את פני המערכה בדרום, עלולה לגרוע מיכולתם להשתמש בו שוב. וגורם ההפתעה הרי היה מרכיב מכריע בהצלחתו. 

הלוחמים שבו לישון. 

ארבעה ימים לאחר הפעולה, ב-26 באוקטובר, הופיעה בעיתון "מעריב" כותרת גדולה: "צי ישראל טיבע אוניית סיור מצרית". מקור הידיעה היה דיון שנערך באותו היום באו"ם, שבו הוצג דין וחשבון בנוגע לקיום ההפוגה. במהלך הסקירה נמסר דיווח של משקיפים, ולפיו "הסיירת המצרית 'המלך פארוק' טובעה על ידי אוניית מנוע ישראלית בשעה 22:00 [יום תחילת ההפוגה]". מהנוסח השתמע שהמשקיפים סברו כי האונייה טובעה בידי ספינות חיל הים, ולא נאמרה ולו מילה על סירות נפץ.

המצרים, מצדם, התעטפו בשתיקה כבדה, לא מן הנמנע מפאת הבושה שחשו. הם ויתרו על הגשת תלונה בגין הפרת הפסקת האש על ידי הישראלים. ברחבי המדינה הערבית כולה לא נודע דבר על הטבעתה של ספינת הדגל במשך יותר מחודשיים. רק בסופם, בעקבות לחץ ציבורי, שוחררה הודעה על קרב ימי עטור תהילה שבסופו טובעה האונייה. 

ב-27 באוקטובר, למחרת הפרסום ב"מעריב", הוזמנו חמשת הלוחמים לארוחת צהריים במעמד ראש הממשלה, לאות הוקרה על הביצוע המושלם שהושג תוך הפגנת גבורה עילאית. לצורך השתתפותם באירוע שוחררו הלוחמים מן ה"סגר" שהיו נתונים בו. הם הגיעו לקבלת הפנים שהתקיימה בבניין המטה הכללי ברמת גן, לבושים במיטב מחלצותיהם האזרחיות, כאשר מלצרים צחורי מדים כירכרו סביבם ומילאו בכול טוב את השולחן העטור בזרי פרחים והעמוס בשתייה חריפה מכל הסוגים, כיאה לימאים.

בן-גוריון, שהתפנה לרגע מענייני המדינה הבוערים, השלים במהלך האירוע מהפך בגישתו כלפיהם. את הזלזול ב"עובדי הים" הוא המיר בהתעניינות רבה במוצאו וברקעו של כל אחד מהחמישייה, ואת היעדר האשראי המבצעי לפלי"ם החליף בהתלהבות רבתי מהפעולה ואף ייחס לה חשיבות צבאית גדולה. תעיד על כך העובדה שלמחרת ביצועהּ הוא כתב ביומנו את מהלכיה לפרטי פרטים: שני עמודים מלאים בכתב ידו הצפוף, ובהם תיאור מדוקדק של המתרחש, כולל לוחות הזמנים, הנתונים הטכניים של הספינות והמרחקים המדויקים מהאוניות המצריות שמהם קפצו הלוחמים מסירות הנפץ.

לאחר סיום הארוחה עברו כל הנוכחים, כולל הרמטכ"ל יעקב דורי, לרחבת הדשא שבכניסה לבניין, לצילום תמונה קבוצתית. במרכזהּ עמד הזקן, בחולצה לבנה ובמכנסי חאקי, ומימינו – יוחאי, בפנים חתומות. המפקד בן ה-24, שבתום המלחמה קיבל על חלקו בפעולה את "אות גיבור ישראל" (לימים "אות הגבורה", העיטור הגבוה ביותר בצה"ל). 

באיגרת שצורפה לאות נכתב כך: "ביום ה-22 באוקטובר 1948 בשעת התקפה של כוחות חיל הים על צי האויב, גילה מפקד ההתקפה, רב-חובל יוחאי בן נון, כי אחד מפקודיו אינו מתקיף את אוניית האויב שצוינה בתוכנית, אלא אוניה אחרת. על ידי כך עלולה הייתה האוניה הראשונה לסכל את הצלחת הפעולה ואת יחידתו כאחת. אם כי תוך מהלך ההתקפה התקלקלו בסירתו חלק מהמכשירים, דבר שעלול היה למנוע ממנו אפשרות הצלה ברגע האחרון, הוסיף רב החובל להתקיף עד שניצח וטיבע את אוניית האויב. לאחר זאת לא שם לב לסכנה הצפויה לו, אסף את כל היחידה והחזירה לבסיס ימי בטוח".

יוחאי לא התרגש מן המעמד באופן מיוחד. לקרוביו היה מוכן רק לומר: "הוא הותיר אותי בהרגשה טובה."

"האש והדממה" מאת אבנר שור, אבירם הלוי וטל בשן ראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר"; עריכה: איתי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו