לא הכל דיבורים

"אמנות השתיקה" של הכומר ז'וזף דינואר נכתב נגד הנאורות, אבל בימינו יכול לשמש כבלם חברתי הכרחי

צילום: רוני שיצר // מסיבת אוזניות בכיכר דיזנגוף בתל אביב

פעמיים מופיעה הטיה לפועל של המילה "שתיקה" בספר יונה. "ויאמרו אליו מה נעשה לך וישתוק הים מעלינו כי הים הולך וסוער", נאמר על יורדי הים שעל סיפון האונייה המיטלטלת באים בדרישה אל יונה, כדי שזה יפנה לאלוהיו. מה ההבדל בין שקט לשתיקה? דומה שעל הניואנסים הללו נבנה החיבור הייחודי "אמנות השתיקה", שכתב הכומר הפולמוסן ז'וזף דינואר באמצע המאה ה־18. 

לשתקנים יש דימוי מורכב. הפוסטים המתרגשים עלינו מדי שנייה, ו"המילה האחרונה" שמנהיגינו מתאבדים עליה בגסות בכל עימות פוליטי זוטר משקפים את הערך החברתי והפוליטי הנמוך המיוחס לשתיקה. לעומת זאת, השתקן גם מעורר סקרנות. בפילוסופיה של ויטגנשטיין, האדם החכם שותק על מה שאין לדבר על אודותיו. נכון שישנו הטייפקאסט של הרוצח השתקן בקולנוע, אך "חדל קשקשת ברשת" הצה"לי לא נוצר יש מאין - הוא נסמך על ההבנה כי החכם בעת ההיא יידום.

דינואר פרסם את ספרו, שהאסתטיקה שלו היא כמעט של מדריך למשתמש, פחות משני עשורים לפני המהפכה הצרפתית. באחרית הדבר מגדיר מו"ל הוצאת "נהר" ראובן מירן את הספר כ"מדריך להתנהגות ציווילית וזהירה בחברה", שאולי אף הושפע ממדריך לנזירים שקדם לו. אך קריאה בטקסט מבהירה כי גם אם המניע לכתיבתו של דינואר היתה דתית־מוסרית, בהמשך הוא מתהווה לכדי כתב תרבותי על־זמני, עשיר במחשבות המעסיקות כל אדם של מילים. סלידתו המסוימת של דינואר מסופרים, מכתיבה ובכלל מביטוי עצמי - חייבת להדליק נורה אדומה, בוודאי כשמדובר באיש דת בעידן הנאורות. אך דומה שבכל זאת הוא ראה עצמו שליח מצווה של המילה, ולא קטגור שלה. 

השאיפה ליעילות, הפחד מארכניות והנדירות של הכישרון - זוכים לעיסוק מעמיק אצל דינואר. הוא מזהיר משפע של סופרים, ומתריע כי יש נושאים שעדיף לא לעבד אותם לכתיבה, ולהשאירם חומר גלם למחשבה. "בעבר, מלבד הלבלרים והנזירים, איש בצרפת לא ידע לקרוא; אולי יבוא יום ובו יהיה קשה למצוא אצלנו אדם שאינו יודע ספר", הוא כותב באירוניה חדה, שעוברת היטב בגרון, לאורך כל הספר, בזכות תרגומה של אביבה ברק־הומי. 

כשדינואר עוסק בנטייה למלל מיותר, דומה שמדובר באבטיפוס של כל עורך ספרותי מיומן. "מגרעת האריכות מתרחשת בדרך כלל מפני שאין מקדישים את כל הזמן הדרוש כדי להגביל, לבדוק שוב, לגרוע, לצמצם למידה הנכונה את החומר המצוי בידינו", הוא מזהיר, וממשיך בסיפור משעשע על תומס רפטבך, תיאולוג בווארי שנטל על עצמו מסה על הנביא ישעיהו, ו"הקדיש לכך עשרים ושתיים שנה בלא שסיים אפילו את הפרק הראשון - שנותר בלתי מושלם בשל מותו".

טוב להסב תשומת לב לספר הזה, ששומט ולו במעט את השטיח מתחת לרגלי הלהג הקולקטיבי המתמשך. "אמנות השתיקה" הוא בלם חברתי. בימים של הידרדרות מילולית ופטפטת אינסופית, הוא חיבור הכרחי לכל מי שחושב לפתוח את הפה.

אמנות השתיקה / ז'וזף דינואר

מצרפתית: אביבה ברק־הומי; נהר, 107 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר