זיכרון של ילד

על עטיפת "אני זוכר" מופיעה תמונה שצילם דודו של עודד מנדה־לוי לפני 49 שנה: מנדה־לוי ואחיו הגדול ישובים בסירה בירקון ומביטים קדימה, ספק למצלמה ספק מעבר לה.

קשה להתיק את המבט ממבטו של מנדה־לוי הילד. "אחי נראה בטוח ושלו בתמונה כשהוא אוחז במשוטים", הוא מהרהר כשאנחנו מתבוננים בתמונה ומדי פעם משקיפים ממקום מושבנו לבית בשדרות תרס"ט בתל אביב, שבו עדיין מתגוררים הוריו. "אני זוכר שרציתי להחזיק במשוטים אבל פחדתי להחזיק בהם. היה בי מין תסכול של רוצה־אבל־פוחד, ואני חושב שהטרדה הזאת נמצאת גם בספר, ויש בו אשליה של מין כמעט מתיקות. אני די מתעצבן כשאני שומע את זה לפעמים: שזה מענג. אלה אמנם תגובות ראשונות, אבל אני מקווה שזה לא ייוותר בתענוג". 

בכל זאת, אתה מבין מניין הן באות?

"כן. יש בו מין תעתוע. כשאני כותב 'אני זוכר', אנשים ישר רואים בזה זיכרון אותנטי, ארכיאולוגי, שזה קרה כמו שזה קרה. יש לי זיכרון לא רע לפרטים, וגם במחקר הספרותי אני נתפס לפעמים לפרטים המשניים, שבדרכם, בעיניי, מדגישים את העיקר. מה גם שמאחורי הספר עומד מחקר מקיף והקפדתי על אמינות מופלגת, שאולי מאפשרת לקורא לחוות את האירועים כמו בזמן אמת. 

"בסופו של דבר זו מעין ביוגרפיה נפשית; כלומר, גם אם רוב הזמן ילד הוא המספר, מבחינתי אני מביא את הילד הזה אלי היום. רציתי לפגוש את הילד שהייתי בתודעה העכשווית שלי, לשאול איך חשבתי, מה הרגשתי". 

זה סוג של תיקון?

"תיקון, השלמה, פנטזיה. כי במידה מסוימת הייתי רוצה להיות הילד הזה שבספר, ואני לא בטוח שהייתי כזה בדיוק. הלכתי למגרשי כדורגל, אספתי קלפים של שחקנים, אבל לא הילד הזה שצועק לשחקנים בבולגרית 'אני אוהב אותך'. הפסקה הזאת מומצאת". 

אמיתי ומתעתע, ערמומי ותמים, אישי ואוניברסלי ולא פחות מכך תל־אביבי - הממואר שכתב ד"ר עודד מנדה־לוי, חוקר ספרות שמלמד כיום בסמינר הקיבוצים ובבצלאל, מכיל עשרות פרקי זיכרון שרובם נעים בין וינייטות לסיפורים קצרצרים, ויחד לא רק יוצרים דיוקן רבגוני שנחקק בזיכרון של ילד, עיר ותקופה, אלא אף מפנים את המבט אל מלאכת הזיכרון וגבולותיה. 

"ילדים מעניינים אותי, גם בספרות. יש משהו מרתק בתודעה הילדית, כי זו תמיד תודעה צדדית, שתופסת דברים באופן אחר ומחוללת מעין הזרה למציאות. כל אי־ההבנות האלה הן בסופו של דבר ההבנות החזקות ביותר, ולכן היה לי ברור שאם וכאשר אכתוב, זה יקרה מתוך מפגש עם תודעה של ילד", אומר מנדה־לוי, שגם ספרו הקודם, הפואמה "מיליון פחות אחד", צבוע בצבעי התודעה של ילד שאולי היה. 

ספרו "אני זוכר"

 

מפגש עם דוד פוגל

ניגוד נוסף שנחשף בספר הוא בין החופש המוחלט שמנדה־לוי נטל לעצמו ככותב, ובא לידי ביטוי באופנים נוספים כמו מקצב משתנה בין סיפור למשנהו או דימויים בלתי צפויים לחלוטין, לבין כתיבת "אני זוכר" מתוך מחויבות למסורת סיפורית, וגם בגידה בה.

"את 'I Remember' הראשון כתב ג'ו בריינרד, צייר ומאייר. יום אחד הוא שכב בשמש ופתאום צצו והשתרשרו זיכרונות שונים לנגד עיניו", הוא מספר, "הוא קלט כמה זה פלאי, איך דווקא זיכרונות מסוימים באים אלינו בסדר מסוים. ב־1975 פרסם את הממואר, שהכיל 1,500 משפטים, כולם מתחילים ב'אני זוכר'. בריינרד לא רק המציא מה שכונה 'מכונת זיכרון', הוא גם שואל מתוכה כיצד הופכים זיכרון ליצירת אמנות". 

בעקבות בריינרד נכתבו "אני זוכר" מאת ז'ורז' פרק ו"אני זוכר את ז'ורז' פרק" - הספרים המשמעותיים ביותר בז'אנר - אך גם רבים אחרים; מנדה־לוי עצמו מעביר סדנאות "אני זוכר". "זה פלא פלאים", הוא מעיד, "אנשים שלא כתבו מעולם, וחשו זרות לכתיבה, כותבים 'אני זוכר' וכותבים נפלא". 

"אני זוכר" שלך גם קשור למסורת שממנה הוא נוצר וגם עצמאי בדרכו.

"עשיתי שימוש בקונספט אבל סירסתי אותו, הרחבתי את גבולותיו. ניסיתי לתפוס את הפרדוקס של להגיד 'אני זוכר' ולכתוב המצאה גמורה. אני קצת אוהב להתעלל בקורא; אני רוצה שיובך, שישאל שאלות, שירגיש לא בנוח". 

כמו הסיפור הקצר על המפגש שלך עם הסופר דוד פוגל בפאריס?

"שלא היה ולא נברא, הרי פוגל נספה 19 שנה לפני שנולדתי. אבל פוגל כל הזמן איתי. התאהבתי בו, פיתחתי איזו אובססיה כלפיו. כך שהמפגשים שלי איתו הם מבחינתי חלק מהביוגרפיה שלי, וגם של פוגל", הוא צוחק. 

קוראים וצופים נחשפו לכמה קטעים מתוך הספר קודם ליציאתו לאור. את חלקם העלה מנדה־לוי לעמוד הפייסבוק שלו, קטעים התפרסמו בכתבי העת "מאזניים", "גרנטה" והוקראו בערב "אנטי שפע" בהובלת הסופר חגי ליניק. "רק כשהקראתי קטע מתוך הספר ב'אנטי שפע' הבנתי שכותב לא תמיד כותב מתוך מודעות מלאה בזמן אמת. לפני זה, כחוקר, ידעתי אבל לא חוויתי את זה. אני חושב שמרגע שהתחלתי לכתוב פרוזה אני מבין ספרות יותר מכל המחקרים שפרסמתי. זה מין נס שקרה לי, להתחיל לכתוב בגיל 50. משבר חיובי אני קורא לזה". 

המשבר החיובי שאליו מתייחס מנדה־לוי הוא סיום עבודתו בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, שבו לימד כ־25 שנה, סיום שהוא רואה כתוצאה מהאיחוד של החוג לספרות עברית והחוג לספרות השוואתית. "זו היתה לא רק עזיבה שלי אלא של הרבה מרצים מהחוג לספרות עברית, מרצים נפלאים שהם הפסד עצום לחוג", הוא אומר, "לאט צומצמנו והורחקנו. אני מצאתי את מקומי בסמינר הקיבוצים ובבצלאל, שזה שילוב נפלא מבחינתי. אוניברסיטה זו אכזבה; אני מאוכזב מהתוצרים האקדמיים שאני נתקל בהם. יש תחושה של מערכת סגורה שמזינה את עצמה לא ברור מאיפה אבל לא פועלת כלפי חוץ. ואם היא מחלחלת בבתי הספר אז זה בצורה מעוותת. בדיעבד זה יצר אצלי סוג של מחנק". 

כתוצאה מכתיבה עיונית?

"והלחצים והקנאות שמקיפים אותה. אם כי אף פעם לא שידרתי לחץ או מצוקה ואני חושב שזה היה בעוכריי. אבל ביום שעזבתי משהו השתחרר. למחרת התחלתי לכתוב, כאילו הרגשתי שאני חייב לפתוח משהו שכל הזמן היה סגור ועצור בי. מאז אני רק מחכה לרגעים שבהם אני יושב וכותב. זה הפך אותי לאדם מאושר. אני לא חושב שאכתוב עוד מאמרים במובן הרגיל". 

לצד כתיבה והוראה הוא עוסק גם בפדגוגיה של הספרות. "יש לנו בסמינר הקיבוצים קבוצת מחקר שעוסקת בשאלות כמו איך והאם ללמד ספרות, כמו ששאל ס. יזהר ואגב ענה בשלילה. יש לי סנטימנט למחשבות מהפכניות. היום אני מבין שבגיל בית הספר צריך לפגוש את הספרות באופן אחר לגמרי, וזה מעסיק אותי. זה מעניין הרבה יותר ממחקר ברנז'אי כזה או אחר".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו