המאפיין הראשון שמזדקר לעין ב"שמש אחרונה", רומן הביכורים של ירון כהן, הוא עד כמה הסיפור מרוכז כולו בדמות אחת: אסי לוי, כתב אתר אינטרנט בשם ישראנט. זה רק הוא והקטנוע שלו, שנדמה שהם ישות אחת. אין עלילות משנה ואין גיבורים אחרים; הזרקור מאיר אך ורק על אסי, והדמויות האחרות רלוונטיות רק כשהן נכנסות ויוצאות ממעגל האור שסביבו.
זו טכניקה מעניינת ומעט יוצאת דופן, בייחוד משום שהסיפור אינו מובא בגוף ראשון, אלא מפי מספר חיצוני. המצלול יומיומי והשפה עניינית ונטולת דרמות, כמעט כמו בכתבה מגזינית בטלוויזיה. יש ברומן עליות ומורדות, כמצופה מיצירת ביכורים, כולל כמה תיאורים ליריים ("חומותיה של יפו עולות מתוך המים השחורים, זקופות וקודרות, מים ושמיים מתמזגים לישות אפלה אחת), אבל הנחישות שבה כהן מוביל את עלילתו בכל זאת מרשימה.
"שמש אחרונה" היא דיסטופיה אקטואלית: בישראל מוקם משרד המל"ד, "המשרד להגנת הדמוקרטיה" (שהוא כמובן האויב המר ביותר שלה) ששואב אליו את כל סמכויות כוחות הביטחון והופך עד מהרה לגולם שקם על יוצרו. שר המל"ד מתעמת עם ראש הממשלה שמינה אותו, ובאוויר מרחפת הפיכה מזוינת. המדינה נצבעת בשחור ובלבן, ללא גוני ביניים. מעצרים ליליים, אנשים נעלמים - כל הסממנים של דיקטטורה בהתהוות.
התמקדות הסיפור בגיבור בודד גורמת לקוראים לחוות את העלילה כמנהרה: אלומה צרה וספציפית. אנחנו לא מכירים את שר המל"ד, אדלמן, לא יודעים מהם מניעיו, למעט, אולי, רדיפת כוח, וברור שמדובר על הקצנה ימינה ודיכוי הליברליזם והשמאל. אבל כל האירועים הלאומיים נותרים במעטפת חיצונית, וניתן לעקוב רק אחרי מה שמתחולל סביב הגיבור. הבחירה הזו מגבירה את תחושת הקלאוסטרופוביה ואי הוודאות, ומעצימה את המתח. ¬
שמש אחרונה / ירון כהן
כרמל, 303 עמ'
