מעבר לגבול שדה הראייה

הבז הנודד, גיבור הספר "הבז" מאת ג'. א. בייקר, הוא לא חיה מפוארת במיוחד. הנקבה אורכה 50-40 סנטימטרים והיא שוקלת בין קילו לקילו ורבע; הזכר קטן אפילו יותר. ספרים על ציפורים, כותב בייקר, מציגים בדרך כלל תמונות זוהרות של הבז. בתמונות מבטו מתריס והוא עז גוונים. אבל לעומת הדימוי הזוהר, הציפור הממשית עשויה להצטייר דלה ומאכזבת. לכן בייקר כותב: "הכי קשה לראות את מה שנמצא באמת לנגד העיניים". הקשה ביותר הוא לראות ללא ייפוי, ללא אקזוטיקה, למצוא את היופי ואת הנשגבות בבז כפי שהוא. 

על המספר של "הבז" לא מסופר כמעט דבר, מלבד שהוא מתגורר במזרח אנגליה ליד החוף, ובמשך עשר שנים הוא רודף מדי חורף אחרי בזים נודדים. מעקבו האובססיבי מניב פקעת דחוסה של נתונים על הבז, ופתיחת הספר נקראת כמו דו"ח זואולוגי עם רצף של נתונים על משקלים, גדלים, סוגים, קולות, אורחות חיים ומהירויות. סוגי הציפורים שנטרפו על ידי בזים ומספרן מובאים בטבלאות. לאחר מכן נעשה הספר ליומן תצפית: תיעוד כמעט יומיומי של המרדפים אחרי בזים במשך חורף אחד - עונת נדידה אחת - מאז שהם מתחילים להגיע לאזורו בתחילת אוקטובר ועד שהאחרון עוזב אותו בתחילת אפריל. 

אין כאן ממש "עלילה" - בכל אחת מהתצפיות האלה סורק המספר את המון הציפורים ומחפש ביניהן את הבז. הוא נוסע על אופניו בכל אזור החוף, מצויד במשקפת. לעיתים הוא אורב לבז שעות ארוכות כשהוא שקוע בבוץ, נרעד בסופה, קופא בשלג. הוא שבוי בניסיון לתפוס את יופייה של הציפור הנערצת עליו. 

ג'.א. בייקר בצעירותו (צילום של אוניברסיטת אסקס)

לא מדובר כאן בראייה פשוטה. כדי להבין באיזה מבט מדובר כאן צריך לציין שבייקר עצמו היה לקוי ראייה. בעוד הוא לא ויתר על הראייה הפיזית, וניסה לחדד אותה ככל האפשר בעזרת אביזרים אופטיים, ביקש מבטו לחתור אל משהו גרעיני יותר, עקרוני יותר. מבטו הוא מבטו של מאוהב, המדמיין לפעמים שהבז מביט בו, ממש לתוך עיניו, ממרחקים. כמו בשיר של נתן זך, הוא רואה ציפור רבת יופי, ומדמיין שהציפור, הגילום הטהור של היופי, רואה גם אותו, מחפשת את מבטו. 

מאוהב הוא מתבונן בבז ורואה בו את כל הדברים כולם. עושר אינסופי של דימויים מתכנס אל דמותו: עוגן אפל שחוצה את השמיים, יהלום, אלומה של אור, דג, אקדח, כלי נחושת מוזהב, ראש כריש, ראש נחש, חייל, צייד אינדיאני, חיפושית, אגס, ינשוף, פלדה לבנה, עוקץ, דולפין, צוללן ועוד ועוד. הבז כאן אינו מושא של ראייה, הוא הדבר שממנו נובעת הראייה, הוא הכוח שמחולל את הדימוי. 

לפעמים הוא מרגיש בקיומו גם בלי לראות אותו. הוא יודע על קרבתו של הבז מתוך הרטט שאוחז בציפורים, מתוך דריכותו שלו. קרבתו של הבז, גם כשהוא נסתר מהעין, מקימה לחיים את העולם כולו. "חשתי כי הוא מסתתר על גבולו של שדה הראייה", הוא כותב. אולי המשיכה הזאת של בייקר אל גבולות הנראה היא שהביאה את הבמאי וורנר הרצוג לכתוב שההתבוננות של המספר בבז, שיוצא מתוך עצמו ונכנס למצב כמו־אקסטטי, היא עבורו הדרך לעשות סרטים.

כריכת הספר (כרמל)

אבל יופיו של הבז כאן אינו פסטורליה. הרבה מהתצפיות נגמרות בהרג מדמם. המספר מגולל את תמונות הצייד בפירוט מזוויע. גם כשהסצנה הרצחנית עצמה חומקת מעיניו של המספר, הוא משלים אותה מתוך שרידיו האכולים למחצה של הטרף. "טרף הבז הוא כרמץ החמים של מדורה גוועת". 

האלימות הנוראית הזאת היא כמובן חלק משגרת הטבע. כבר בפתיחה מובהר ביובש שהבז צורך לפחות שתי ציפורים בינוניות מדי יום, נוסף על כמה עכברים ורמשים קטנים. אבל החזרה על סצנת ההרג אינה משככת את הזוועה כשם שהיא אינה משביעה את רעבונו של המספר מלצפות בה. "עכשיו, חשבתי, ראיתי את תפארת הבז; שוב לא יהיה לי צורך להוסיף ולרדוף אחריו... טעיתי, כמובן. לעולם אין לך די". 

אכזריותה של הסצנה אינה גורעת, בעיני המספר, מיופייה: אין הפרדה בין אצילותו של הבז, מהירותו, יפי תנועתו, לבין המוות שהוא גורם. המספר יודע שהוא מאוהב ברב־מרצחים. "ההריגה... מגיחה בעוצמה מזעזעת, כאילו הבז השתגע באחת והרג את שאהב. מאבקן של ציפורים להרוג, או להציל עצמן ממוות, הוא חיזיון יפה לעין. ככל שעז היופי כן נורא המוות״. לפעמים, כמאהב מסור, המספר אפילו עוזר לבז כשהוא מבריח עבורו את הציפורים כדי שינסה להורגן. כל כמה שהבז אכזרי, הוא כותב, הצייד האכזרי מכולם הוא האדם, שבזמן כתיבת הספר איים על המשך קיומו של הבז במזרח אנגליה. הוא רואה את הבזים גוססים מריסוס חקלאי, וכותב אותם כשהם בשיא כוחם - "עולם גווע... אך עודו זוהר". 

"הבז" נכתב ב־1967. זה היה ספרו הראשון של בייקר (לאחריו פרסם רק עוד ספר אחד), והוא זיכה אותו בתהילה קצרת מועד: כמה שנים אחר כך הספר ומחברו נשכחו, וזכו להערכה מחודשת רק לאחר פרסומו המחודש של הספר באנגלית ב־2005. כיום הוא נחשב לאחת מפסגות הספרות האנגלית במאה העשרים. 

הפרוזה של בייקר, שמתוארת בדרך כלל כמשהו שבין הפרוזה לשירה, תורגמה בידי עודד וולקשטיין לעברית שכאילו מנסה להרחיק את הטקסט עוד קצת מהפרוזה שנכתבת היום בישראל: "הבז" נכתב כאן מחדש בעברית בעלת יופי נשגב, שמבליט את זרותו למקום ולזמן. גם לגוני המקור האנגלי היא לא בהכרח שומרת אמונים אלא מנכסת אותו אליה, מעבה את דימוייו ומשבצת בטקסט, למשל, הדהודים לפסוקי אהבה משיר השירים. אם בייקר כתב טקסט "בזי", שמעמיד לפעמים פני פשטות אבל נוסק בפתאומיות לגבהים או צולל למעמקים, אצל וולקשטיין נוספו לטקסט נוצות מרהיבות, טווסיות, לעיתים מופרכות ביופיין, שמפסלות את הטקסט בדמות יצור כלאיים בלתי אפשרי ויפה עד אימה. ¬

"הבז" / ג'. א. בייקר

מאנגלית: עודד וולקשטיין;

הוצאת כרמל, 239 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו