תמיד צחק אחרון: על היקום של מריו לבררו

כשפורסם בשנת 2010 התרגום העברי ל-"הטרילוגיה הבלתי רצונית", קובץ הכולל שלוש נובלות מופתיות מאת הסופר מריו לבררו בהוצאת כרמל – תרגום שהתהדר בלא פחות משלוש אחריות דבר מאת בכירי הסופרים והמבקרים בעולם הלטינו-אמריקאי, והראשון בשפה זרה כלשהי – תלה בו אוריאל קון, אז עורך בהוצאת כרמל ויוזם התרגום תקוות גדולות. אך הפרויקט הזה, שבעולם נחשב כיום לספר פולחן מצא את דרכו בישראל ללא יותר מכמה עשרות קוראים; "כישלון חרוץ, עצם בגרון", מגדיר זאת קון, הזוכר לטובה את אלו שנשבו בקסמו החד פעמי של לבררו ומקפידים לשאול אותו בהתמדה על תרגומים חדשים.

2017: קון, כעת המו"ל של הוצאת הספרים העצמאית "תשע נשמות" מפרסם את "סמוך עלי", יצירה  פרועה במיוחד של לבררו. עם השנים הפך לבררו, יליד אורוגוואי, שבעת מותו ב-2004 עוד נחשב ליוצר שצבר סביבו מעגל צר אך אדוק של קוראים, סופר "סודי", לכזה שיצירותיו מתורגמות לשלל שפות ברחבי העולם והוא הולך ונחשב חלק בלתי נפרד מן הקנון הלטינו-אמריקאי. 

פרסום "סמוך עלי" בישראל גרר אי-אלו ויכוחים בקרב אנשי ספרות ברשתות החברתיות באשר למקומה בקורפוס העשיר של יצירת לבררו - דיונים מתבקשים בהתחשב בטבעו הייחודי של הספר, שעלילתו מאלצת סופר כושל לאתר סופר מסתורי, שחתום על יצירה יוצאת דופן, ושולחת אותו למסע מותח, סוריאליסטי, מטריד ומצחיק. אין ספק שבהשוואה למדינות אחרות, עד כה לא הכה לבררו שורש בארץ. ואולם, לא יהיה זה פרוע במיוחד להמר, כי עד שיפורסם "הנאום הריק", שנחשב ליצירת המופת שלו – יצירה שקון, המבשר של לבררו בארץ כבר עמל על תרגומה – יעבור הסופר תהליך של התקבלות, אולי בדומה לזה של רוברטו בולאניו, שאף הוא נפטר ב-2004 ומאז חוו יצירותיו מעין התפוצצות אינטרגלקטית בעולם הספרותי.

כריכת הספר (תשע נשמות)

לצד התרחבות מעגל הקוראים מתרחבת הסקרנות סביב דמותו של לבררו עצמו, "מציצן מלנכולי; מרוחק, מתבודד, נגוע בגחמות לרוב... הוא הקים סביבו יקום ספרותי כאוטי, מעוות, אכזרי, אובססיבי, מחניק. שצף של הומור ואירוניות מכל סוג. סופר שאי אפשר לסווגו" כותב הסופר והעורך קונסטנטינו ברטולו על "אגדת לבררו". 

"אבי היה אחד האנשים המצחיקים ביותר שאי פעם הכרתי, ואני מאמין שרוב האנשים שהכירו אותו יסכימו איתי", אומר ניקולס ורלוטה, בנו של לבררו. "מעניין לציין שלצד הכתיבה הוא טיפח קריירה כהומוריסט ופרסם מאמרים סאטיריים במגזינים באורוגואי וארגנטינה. תמיד היו לו ההערות המשעשעות ביותר והוא ניחן בצחוק גדול, שאי אפשר לשכוח. הומור היה אחד המאפיינים המרכזיים בכתיבתו, לצד הדמיון החי, היגיון כמו חלומי ואווירה ארוטית. בצחוק הספרותי שלו הייתה איכות כמעט גואלת; אין סיטואציה, מדכאת ומבעיתה ככל שתהיה, שלא ניתן לצחוק עליה בסוף". 

ורלוטה, המתגורר עם בת זוגו בניו-יורק ועובד כמפתח תוכן (ואסטרולוג בשעות הפנאי) הוא אחד מאנשי השיחה המעניינים כיום בכל הנוגע לאביו וליצירתו. הוא מנהל את האתר הרשמי של לבררו ואת דף הפייסבוק שלו, ואף בוחן בדקדקנות את המהדורות החדשות לספריו טרם פרסומן. המאמץ להפצת יצירתו של לבררו הוא מאמץ משפחתי וטוטאלי: שותפים לו אלמנתו אליסיה הופה, שהייתה אשתו באחרית ימיו ורופאת המשפחה קודם לכן וילדיו ניקולס, קרלה וחואן איגנסיו פרננד הופה. עובדה זו מעניינת ביותר שכן, כפי שמציין קון באחרית הדבר, בני משפחתו של לבררו, כמוהו עצמו, משמשים כדמויות הראשיות בספריו האחרונים, הגדושים תיאורים אינטימיים למדי ובכללם בעיות פסיכולוגיות, מריבות וכעסים. 

ורלוטה עצמו מעולם לא התגורר עם אביו; הוריו נפרדו עוד לפני שנולד ובגיל 11 עקר עם אמו לניו-יורק ונהג לבקר את אביו אחת לשנה. כשהיה בן 16 עבר לספרד ומאז לא ראה אותו יותר, למעט קשר טלפוני ואימיילים. "למרות כל זאת, תמיד הרגשתי קרוב אליו מאוד, מבחינה רוחנית אפילו. העולם שהוא בורא ביצירתו תמיד הילך עלי קסם רב, שמקורו לא נעוץ רק בכך שמדובר באבי; עובדה שלתחושה זו שותפים קוראים רבים כל כך ברחבי העולם". 

מקובל לומר כי בלתי אפשרי לסווג את לבררו: כי הוא כותב בז'אנרים מרובים כל כך; כי הספרות שלו מתוחכמת מדי; חופשיה מתכתיבים; כי הסיווג ימעיט מיצירתו. האם אתה מסכים?

"מנקודת מבטי, הוא תמיד נרדף על ידי אותו מוטו: כתוב רק את מה שאתה מרגיש דחף לכתוב באותו רגע. ואותו דחף נשא אותו למשעולים שונים בתקופות שונות בחייו, אם כי לאמיתו של דבר, אני לא בטוח שאפשר לסווג סופרים מעניינים באמת; כל אותן קטגוריות לתוכן אנחנו מנסים להכניס אמנים הן בסופו של דבר מכלילות ורדודות, שאם לא כן הן תופסות אותו מקום של האובייקטים שהן חותרות למיין". 

בין חלום לסיוט, בין רומנטי למפלצתי. מריו לבררו (צילום באדיבות משפחת ורלוטה-לבררו)

אם בכל זאת נזלוג לקטגוריות, הרי שלא מעט מבקרים נוטים להיאחז במקום שתופסת העיר והעירוניות שביצירתו, אותה הם רואים במרחב אלים, אפל ומנוכר.

"אבי התגורר בערים במשך רוב חייו. נכון שהעיר נוכחת ברבות מיצירותיו, אפילו הרומן הראשון שכתב נקרא 'העיר', אך באותה מידה תוכלי לטעון ש-'הבית', 'השכונה' או 'המקום' – זר או מוכר, פרטי או ציבורי, ובמיוחד הגבולות המטושטשים שבין כל אלה – חדרים זרים שנגלים בבתים מוכרים, חללים פרטיים שלפתע הופכים ציבוריים, רחובות בשכונה מוכרת שלפתע מובילים למקומות משונים וכדומה. כך שאפשר לומר ש-'חללים' הוא נושא חוזר בכתיבתו. אני מסכים עם קון, שטוען שלחללים הללו יש לא פעם איכות חלומית, או, לחלופין, מסויטת; חלומות (לצד דמיונות, דחפים מיניים, רבדים לא מודעים) משמשים תכופות כחומר גלם ביצירתו. אך אני סבור שאלו לא 'רק חלומות', כפי שאלו ניסיונות להחדיר איכות כמו-חלומית לתוך התרחשות סבירה או ריאליסטית". 

לא פחות מעניין הוא נושא הנשים ביצירתו. מה הניע אותו סביבן?

"ביצירתו ואף בחייו. אפשר לומר שהנשים ביצירתו של אבי הנן דמויות ארכיטיפיות למדי, קרובות יותר ליצורים הפנטסטיים, אומניפוטנטיים, לפעמים זדוניים אפילו שבלא מודע הגברי האינפנטילי מאשר לנשים בשר ודם שאנו פוגשים בחיי היומיום. חלקן זוכות ליחס מרדד כשל אובייקט מיני, חלקן מוצגות מוארות כאידיאל רומנטי מוגזם, כהבטחה לישועה נצחית; חלקן מוצגות באור שלילי קיצוני, מפלצתי ממש, וחלקן משוטחות לכדי נשים מאיימות-ערפדיות, שמעוניינות לשלוט, לביית ולהרוס.

"כך שמעניין שיש דוגמאות ספורות – אם בכלל – לנשים תלת-ממדיות ביצירתו, כמו ויתר מראש על הניסיון לחדור לנשמתה של דמות נשית. מנגד, במבט מקרוב אפשר לומר זאת על רוב הדמויות פרי עטו – גברים או נשים: הגיבור, דמות מורכבת ועגולה, נעה בעולם שמורכב מדמויות שטוחות, סטראוטיפיות, שנדמות לא פעם לחלק מתרחיש דמיוני מאשר כאנשים של ממש. כל זה מחזיר אותנו לטבעם של חלומות, שהרי בהם מה שבעצם נחשב הוא הדחפים והרגשות של החולם, בעוד שהמניעים של האחר משנים רק כשהם מתנגשים באלה שלו". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו