יולנדה, חתולה אריסטוקרטית עטויה כובע עטוף בסרטים מתנופנפים, גיבורת ספר הילדים החדש של נטעלי גבירץ, נולדה הכי רחוק מהמחוזות הפנטסטיים הניבטים מדפי הספר. השנה היא 2014, ימי צוק איתן מורטי העצבים, וגבירץ נמצאת בביתה בתל אביב עם שלושה ילדים קטנים בקיץ של חופש גדול בלתי נגמר. בעלה, בינתיים, היה רחוק בפולין, בטיול שורשים עם אמו. המחשבה על לשנע שלושה ילדים לחדר המדרגות בזמן אזעקה הפחידה את הסופרת, שברחה (לא בקלילות רבה מדי) לדודתה בקיבוץ מענית.
"לצערי, טרחתי להביא רק ספר אחד ויחיד לקרוא למקס, שהיה אז בן שנה", היא מספרת, "טיפסנו קולקטיבית על הקירות, ואז המצאתי את הסיפור על יולנדה. התחלתי לכתוב, ושתי בנותיי התאומות - אמה וסופי, כיום בנות 9 - איירו. כשהמלחמה נגמרה וחזרנו הביתה, יצרנו סרטון עם הסיפור, מלווה באיורים, והעלנו ליו-טיוב". בין שלל הצופים, שהוקסמו מהקריינות שובת הלב של צמד התאומות, היתה גם העורכת נרי אלומה מהוצאת "הקיבוץ המאוחד", שהציעה להעביר את סיפורה של החיה המואנשת ביותר בספרות הילדים מהמסך לספר.
אותה יולנדה – ובשמה המלא, יולנדה דה מיאו – מזכירה יותר את "דוכסית" מהסרט "חתולים בצמרת" מאשר את החתול שמיל. היא מגיעה למופע מפורסם בהשתתפות חיות קרקס, שיוצאות מגדרן כדי שהחתולה תעטה על פניה הבעיה כלשהי שאינה ארשת בוז. פיל מהלך על חבל דק, אריה קופץ דרך חישוק בוער ודובה גדולה שמקפיצה שלושה כדורים לא מרשימים את דה מיאו; לה יש כישרון למיטיבי לכת, שאותו היא מוכנה לחלוק עם פשוטי החי בכמה צעדים קלים העיקר שמישהו כבר יוציא מהפה את המילה "וואו".
לממאנים לישון. כריכת הספר (הקיבוץ המאוחד)
"כשכתבתי את הסיפור, ניסיתי להדחיק את המציאות שהשתוללה בחוץ", אומרת התסריטאית, העורכת והמאיירת בת ה-37, "אבל בעיקר ליצור ספר שינה מושלם. כאמא לשלושה, זה סוג של קרב לגרום לילדים לרצות ללכת לישון בכל ערב, אז רציתי לכתוב ספר מלהיב ואטרקטיבי. בחרתי בדמות של חתולה, כי הם אדונים לעצמם והם לא מנסים לרצות אף אחד. הם חיים לצידנו בבית, אבל יש להם עולם שלם בלעדינו. זה כמעט כמו להכניס אדם זר הביתה. יש חתולים שיוצאים מהבית וחוזרים, ואין לך שמץ של מושג מה הם עשו בחוץ".
"יולנדה דה מיאו" מצטרף ל"הקייטנה להגשמת חלומות" (כתר), שראה אור אף הוא לאחרונה, מתוך סדרת "ינשופות" לקריאה ראשונה שכתבה גבירץ עם חברתה בר בן יוסף. הספר החדש עוסק באובססיה שלנו להבריק, להיות בעלי כישרון מיוחד, להתעלות מעל היומיומיות. במעשה כתיבה אירוני, גבירץ מציבה את יולנדה כגיבורה גאוותנית אך אנושית, שעושה עניין משטות שלא מצריכה שום כישרון מיוחד – שינה, אבל מפוארת, מהסרטים.
קרקס של צבעים
על האקסטרווגנטיות המקסימה והמגוחכת בו בזמן של יולנדה אחראית המאיירת גפן רפאלי, שיצרה מצע ויזואלי מרהיב לליווי החרוזים הקלילים של גבירץ. כל עמוד מסתיים במשפט חוזר, שתורם לחווית הקריאה הרפטטיבית של ההורה לילד. רפאלי עבדה על האיורים כשנתיים וחצי, פרק זמן "שערורייתי" לדבריה, שבמהלכו נבחנה כמה פעמים כל וריאציה צבעונית שקיימת: איור עם צבעי מים, עם דיו בלבד, עם הצללות או בלעדיהן. לבסוף נבחרה פלטת צבעים מצומצמת הכוללת צבעי שחור-לבן, תוך כדי שימת דגש על ריבוי טקסטורות וקומפוזיציות שונות. כך נוצרת תחושת דינמיות וחוסר מונוטוניות אשר מתכתבת עם הפעלתנות שמכתיבה עלילה המתרחשת בקרקס.
"אני מטורפת על חתולים, ותמיד רציתי לעשות ספר כזה", מספרת רפאלי (33), "הטקסט שנטעלי כתבה הצחיק אותי, ומכיוון שאנחנו מכירות כבר שנים הכל התאים לי בול. הסיבה שלקח זמן להוציא את הספר היא שחוץ משתינו, היו מעורבות בספר גם המעצבת מיכל מגן והעורכת נרי אלומה. לכל אחת היתה דעה אחרת, וכל אחת דמיינה את יולנדה אחרת. בהתחלה רציתי שהכל יהיה מאויר בשחור-לבן ובעוד צבע אחד. כמובן ששלושתן חשבו אחרת ממני (צוחקת). רציתי לאייר משהו שהוא לא דומה לספר ילדים קלאסי, אבל הן חשבו שזה לא מספיק מסחרי. לקח זמן רב עד שיצרתי משהו שהיה מקובל על כולן".
צבעוניות מעודנת וריבוי טקסטורות. גפן רפאלי
רפאלי מגדירה את "יולנדה" כפרויקט הקשה ביותר שעבדה עליו. עיון באיורים מבהיר מדוע: הפרשנות האיורית הרחבה, שכבות ההומור שמשתלבות בנינוחות עם הטקסט (למשל, הבחירה לאייר כיסא נוסף, מיוחד, רק עבור זנבה העבות של יולנדה, הטקסטורות הפרטניות בפרווה של יולנדה) והבחירה באיור ידני לצד צביעה ועיבוד דיגיטליים, ששונה מהשיטות שבהן רפאלי מורגלת. "העובדה שבאיור ידני קשה יותר לעשות שינויים, וקל יותר לעשות טעויות, נעימה לי יותר. אף פעם לא פיתחתי טכניקה דיגיטלית מספיק טובה שמתקרבת לאפשרות שלי להתבטא ידנית. לפעמים זה חבל לי, אבל אני מנסה לזכור שלפעמים צריך לוותר על חלק מהאפשרויות כדי לאפשר אחרות".
איור של גפן רפאלי מתוך הספר
בקשות לקעקועים
השתיים הכירו והתיידדו באמצע שנות ה-2000 במועדון ההופעות "הפטיפון", שגבירץ ניהלה עם המוסיקאי עמיר רוסיאנו (ג'נגו) ועם אמיר שור, בן זוגה ב-20 השנים האחרונות. גבירץ היא בתם של עיתונאית העבר יעל גבירץ, שמשמשת היום מנכ"לית עמותת אליפלט למען ילדי פליטים, ושל ראובן גבירץ הזכור מלהקת חלב ודבש. בשנת 2008 ראה אור הרומן הראשון שלה למבוגרים, "חלזונות על הכביש המהיר" (עם עובד), וכיום היא עורכת וכותבת באתר "מאקו".
"אני גדלתי בתקופת הרוקנרול של הניינטיז", משחזרת גבירץ. "מגיל 12 הלכתי להופעות ובגיל 16 כבר הייתי קבועה ב'לוגוס', ב'רוקסן' ובמועדונים של התקופה; בהופעות של אסף אמדורסקי, רעש, רוקפור, מופע הארנבות של ד״ר קספר. הכרתי את הנפשות הפועלות שאיכשהו גרו כולן בשכונה שבה גדלתי. כשפגשתי את אמיר הוא היה עוד הסאונדמן של ירמי קפלן ורוקפור. את האינדי והאלטרנטיב גיליתי דרכו ומייד התאהבתי. אין ספק שנפתח לי עולם. גם מוזיקלית, גם אידיאולוגית וגם גרפית. העניין של עשייה עצמאית, של לכלוך וכנות - אני מאוד מחוברת אליו. הבאנו לארץ כמה מהאמנים הבינלאומיים האהובים עלי להופעות במועדון, חלקם גם משוררים מופלאים (דייויד ברמן מסילבר ג׳וז, ביל קלהאן מסמוג) והיתה בזה השראה בלתי ניתנת לכימות"
רפאלי, בוגרת בצלאל במגמת איור, נחשבת אחת המאיירות המוכשרות והמבטיחות בישראל. לצד עבודות מיתוג, אנימציה, אופנה ואיור ("יצירת הפאר של הפיל המצייר", וגם איור כריכת ספרה של שלי גרוס, "החיים ומה שלבשתי") רובכם בוודאי מכירים אותה בזכות פרויקט "Dailydoodlegram". מדובר בפרופיל שרפאלי פתחה לפני חמש שנים, המונה כיום 103 אלף עוקבים ומכיל שרבוטים-איורים המורכבים מתמונות שמעלים משתמשי האינסטגרם. הדודלים המינימליסטיים-סוריאליסטיים שלה, בעלי הנגיעות המורבידיות, זוכים לאלפי לייקים מצד העוקבים - וללא מעט בקשות לקעקע את יצירותיה על גופם.
כשהיא נשאלת על השינויים שהתרחשו אצלה מבחינה יצירתית לאורך הזמן שחלף, היא משיבה: "כשהתחלתי להשתמש באינסטגרם בצורה הזו זה נחשב לבר יוצא דופן, בעוד היום זה נראה מובן מאליו. כמעט לא היו מאיירים ומעצבים שהשתמשו באינסטגרם ככלי לקידום או ליצירת תוכן עצמאי ייעודי לפלטפורמה הזו. הוא היה דומה יותר לפליקר חדש ומגניב.
"עם הזמן האינסטגרם הפך מבחינתי למפלצת שיווקית, וזה קצת חבל לי. גם מבחינת הייחוד של הפרויקט שלי - מיליוני פרופילים ופרויקטים דומים נוצרו מאז; וגם מבחינת החשיפה, שיש לה ממד חיובי ויכולה להיות גם שלילית ולהוביל להעתקה, להצפה ולמיצוי. אבל אני מבינה שזה חלק מהמחיר שצריך לשלם כשבוחרים לחשוף את העבודה שלך אונליין. לפעמים מנחם ומרגיע אותי לעשות משהו שאני מבינה בדיוק איך אני ניגשת אליו ואיך אני עושה אותו. שמרגיש מוכר וברור, כמו בית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
