אומר אנטוניוני: "אם לא הייתי במאי סרטים - הייתי אדריכל או צייר, אדם שיש לו יותר מה להראות מאשר לספר". ואכן, ספרו "הבאולינג ההוא על הטיבר" הוא יותר אוסף תמונות מאשר אסופת סיפורים. אפשר לדמותו לסוויטה "תמונות בתערוכה" של המלחין הרוסי מוסורגסקי, המשוטט בגלריה ומתאר את תחושותיו למראה התמונות. מכל אחת מהן מבעבע פרגמנט סיפור, עוצמתי ומדהים בצבעיו.
אנטוניוני אינו נמנה על האסכולה הניאו-ריאליסטית המרשימה של הקולנוע האיטלקי. נושאי דיגלה היו ויטוריו דה סיקה ורוברטו רוסליני. עם זאת, אנטוניוני ביצע מחווה לניאוריאליסטים, אולי מתוך תחושה פנימית שכך ראוי, ותיאר באהדה את פשוטי העם . ב"דו"ח על עצמי", הכלול באסופה, הוא מספר כי בילדותו בפרארה העדיף חברים ממעמד הפרולטריון ולא בורגנים כמותו.
את סיפוריו הוא מכנה סרטים. את "שני מברקים" הוא מסיים ב"לא עשיתי את הסרט הזה", ואת "גוף הבוץ הזה" הוא חותם ב"איזו התחלה נפלאה לסרט". האם לפנינו טיוטה לתסריט, או שמא המדובר בתיאור חוויה, מדהים ומקסים לכשעצמו, שלא יבשיל לדרגת סרט? הקורא נשאר בלימבו, ויכול רק להסתייע בהערתו של אנטוניוני: "אין זה אלא עוברו של סרט, גרעין נרטיבי".
הוויזואליות שלה הסיפורים מביסה כל אפשרות של עלילה. בתיאור התרסקות מטוס מתאר אנטוניוני את מעבה היער סביב מקום האסון כ"ירוק עדין חצוף קודר". גיבורת "שני מברקים" פותחת את נייר המברק, אבל בטרם תקרא אותו היא מדליקה מנורת אהיל, ו"חרוט האור דורס באלימות את השחור שעל השולחן". משחקי אור וצל, מושגים קולנועיים מובהקים הנותרים בדל"ת אמותיו של המדיום, מקבלים בקובץ זה ממשות טקסטואלית.
כריכת הספר (לוקוס)
אנו רגילים למחבר המקים עלילה שהינה שלד הסיפור ושעליה נסמכות הדמויות, הדיאלוגים ותיאורי הנוף. אנטוניוני הפך את הקדירה על פיה. התמונות ניצבות כבסיס; יש והדמויות מהססות או קופאות, והקורא נדרש לפעילות. כדי להבין ולהמשיך לקרוא עליו לכונן, בכוחותיו הוא, מסלולי עלילה נוספים. קריאת הטקסט כפשט אינה עוזרת, לבעיות הנרמזות לא מוצע פתרון, והדמויות נותרות בערפל. אפילו כאשר כמה תת-עלילות מתמזגות, התחושה היא כי קו התפר גס במתכוון, והקצוות פרומים.
"ארבעה גברים בלב ים" פותח בבעל יאכטה העומד על הסיפון, מוט ברזל בידו, אורב לשלושה זרוקים אותם שכר כנערי סיפון. כאשר מרדו כלא אותם בבטן האונייה. בסוף הסיפור אנו פוגשים את הארבעה באכסניה זולה בעיר חוף. אין לנו מושג על האירועים שקדמו לתמונת הפתיחה, וגם לא כיצד הסתיימה הפרשה. הסיפור כולו נבנה מתוך התבוננות של המספר בצילום של יאכטה שעל סיפונה ניצב הבעלים ולצידו שלושה מלחים מרופטי בגדים.
"סרט", כותב אנטוניוני, "אינו מנגנון הממטיר עובדות, אלא בנוי מרגעים החושפים את המתחים הסודיים מאחורי העובדות". במקרה קיצון בנוי הסיפור רק מסידרת תמונות. את "הרגו מישהו" הוא מתאר כ"מתחיל מעובדה אחת כדי להגיע לאחרת, שאין לה עם הראשונה דבר במשותף מלבד העובדה שהיא מוארת באורה".
סגנון הכתיבה הוא כשל הוראות לבמאי ולשחקנים וגדוש מונחי קולונוע. ב"בחורה, הפשע..." הוא מעיר, למראה בחורה הנשענת על דלפק: "אני לא יכול שלא לחשוב איך יראו העיניים האלו באקסטרים קלוז-אפ". וב"לעבר הגבול" נשמע קולה של גרטה ב"אופ סקרין" - מצב שבו הדובר אינו נראה במסגרת התצלום.
כתיבתו דומה ביותר מרמז לדרך היצירה של הציירים האימפרסיוניסטיים. הם ציירו את האור הנופל על רשתית העין ולא הרשו למוחם לשבש את המראה ההיולי ולהוסיף לו פרשנויות וזכרונות. אנטוניוני אינו מתיר להיגיון, המחייב משמעות ורציפות, לפרש את התמונות הגולמיות ההולמות בחושיו, ומצליח להעביר באורח מושלם את חווייתו לקוראיו. למרות הערפל, סיפוריו אינם רק יצירות ויזואליות, מדהימות ככל שתהיינה. תובנותיו של אנטוניוני מפיחות רוח חיים בדמויות, כזרועותיו של מפעיל תיאטרון בובות.
המוטיב המוביל בספר הוא אי-יכולת האדם להבין: את עצמו, את הזולת, ואת היקום הסובב אותו. מכאן קצרה הדרך לתחושת ניתוק, שהרי אנו מתחברים בנקל למובן ומתקשים למצוא דרכים לתקשר עם הבלתי מובן. התובנה האקזיסטנציאליסטית הזו, שבמאים כאינגמר ברגמן, פרנסואה טריפו וסטנלי קובריק יצרו סביבה, נוכחת גם בסיפורי הקובץ. ב"הגלגל" אומרת אולגה לרוברטו: "אם אני נראית לך מרוחקת, זה סימן שאתה מסתכל עלי מרחוק". ואנטוניוני מעיר משולי הבמה: "למען האמת היא מנסה להתנתק ממנו, מפני שהיא בטוחה שזה מה שהוא רוצה".
יתכן וחוסר המשמעות הוא מדומה, ופשר ההוויה נמצא מאחורי הפרגוד ונעלם מעינינו, תוהה אנטוניוני. לכן קשה לשבצו בזרם המרכזי, החף ממיסטיקה, של האקזיסטנציאליסטים. בברית החדשה מתוארים שניים ההולכים מירושלים לאמאוס , ושלישי חובר אליהם. הם אינם מבחינים שהצועד עימם הוא ישו שקם לתחיה. רק בעת הסעודה המשותפת, כאשר הוא בוצע את הלחם, "ותפקחה עינייהם ויכירוהו". אנטוניוני מתוודה כי "לא עוזב אותי במנוחה, השלישי הזה שהולך תמיד לצידך".
"הבאולינג ההוא על הטיבר" היא יצירה מקורית, השונה תכלית שינוי מהסיפור המקובל. היא אינה נסמך על עלילה סדורה, אלא מציעה אינספור כיווני מחשבה. ולכן היא מספקת חוויה כוללת, שלא כדאי להחמיצה.
הבאולינג ההוא על הטיבר / מיכלאנג'לו אנטוניוני
מאיטלקית : אופיר פלדמן / לוקוס, 207 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
