נגיסה קטנה בתפוח

אינספור אירועים ספרותיים מתרחשים לרוחבה של ניו יורק בכל שבוע, אך אירועים המוקדשים לארץ אחת ולשפה אחת הם נדירים למדי. זו רק אחת הסיבות שמארגני "היום השביעי: ספרות ישראלית 50 שנה אחרי מלחמת ששת הימים", מיני־פסטיבל שיתקיים במנהטן ובברוקלין החל מ־25 באוקטובר, מקווים לזכות בתשומת ליבם של חובבי הספרות בעיר. 

הפסטיבל, שמופק ונתמך על ידי מחלקת התרבות של המרכז 14th Street Y באיסט וילג', בשיתוף מחלקת התרבות של הקונסוליה הישראלית בניו יורק ומועצת הספר היהודי, מורכב מחמישה ערבי ספרות שיתארחו בחללים שונים במנהטן ובברוקלין, וכל אחד מהם יוקדש לסופרים ישראלים שספרם הופיע לאחרונה בתרגום לאנגלית. לכל אירוע יצוות לשיחה עמית אמריקני שהוא אושיה בפני עצמה. 

כך, באירוע הפתיחה ב־25 באוקטובר ב"קג"ב בר", בר ספרותי מהאהובים בעיר, יראיין גל בקרמן, מחבר ספרי עיון עטור פרסים ועורך ב"ניו יורק טיימס בוק רוויו", את הסופר ניר ברעם על "הארץ שמעבר להרים", יומן המסע שערך ברעם בגדה המערבית. למחרת תדבר דורית רביניאן ב"סוהו האוס" על ספרה "גדר חיה" והסערה שפרצה סביבו עם העורך הספרותי של "טאבלט מגזין", דייויד סמואלס. 

חנן אלשטיין 

ב־2 בנובמבר ייערך מפגש בין אשכול נבו, מחבר "שלוש קומות" שתרגומו לאנגלית יתפרסם בשבוע הבא, לאליסה גולדסטין, עיתונאית ב"טאבלט". האירוע יתקיים ב"קהילת בית אלוהים" בפארק סלופ שבברוקלין - אחד המוסדות היהודיים החשובים בעיר. 

ב־6 בנובמבר ידבר אסף גברון על "הגבעה", סאגת ההתנחלויות שלו, במרכז טאוב ללימודי ישראל של אוניברסיטת NYU עם פרופ' רונלד צוויג, שפרסם לא מעט ספרים על ההיסטוריה של מדינת ישראל. את הפסטיבל תחתום ב-7 בדצמבר השקה חגיגית לרגל התרגום לאנגלית של "הבית אשר נחרב" מאת זוכה פרס ספיר לשנת 2014 ראובן נמדר, שאותו יראיין ליאל לייבוביץ, בכיר המסאים של "טאבלט מגזין". האירוע יתקיים בצ'לסי, בחברה ההיסטורית היהודית האמריקנית בשיתוף פעולה עם המרכז להיסטוריה יהודית. 

 

"שיח נוקב, לא יח"צ"

סופרים איכותיים שהם גם מרואיינים מצוינים, בני שיח הנעים על רחבי הקשת הפוליטית ולוקיישנים נוצצים - כל אלה חוברים לקוקטייל מעורר תיאבון. אבל חנן אלשטיין, האוצר הספרותי ועורך מגזין התרבות של 14th Street Y ויוזם ומארגן הפסטיבל, שואף ליותר. 

"כנהוג בתרבות הניו־יורקית, באירועים לא נבחל בקורטוב של הומור ושעשוע במידת המתינות האלגנטית, אבל חשוב להדגיש שתכלית הפסטיבל אינה יח"צ וקידום מכירות, אלא ניסיון להתסיס שיח נוקב, ובתקווה גם נפיץ ומנוגד למוסכמות התקינות הפוליטית האמריקנית", אומר אלשטיין בראיון עימו. לדבריו, "המטרה היא לטלטל את הקהל, הן בסוגיות פואטיות והן בנוגע לכמה מנושאי הליבה בפוליטיקה, בחברה ובתרבות בישראל". 

ניר ברעם // צילום: צחי מרים

מה הוביל ליוזמה?

"מטבע הדברים, הסדרה היא תוצאה של עניין אישי שלי בספרות הישראלית, געגועי מהגר לשפה העברית החיה, ובאמריקה כמו באמריקה - יותר משמץ מזל של מתחילים, רוח יזמות, מימוש הזדמנויות ועבודה קשה של הרבה אנשים".

בשנים האחרונות, טוען אלשטיין, פחתה כמדומה ההתעניינות של המו"לות האמריקנית בספרות העברית. "מטבע העניין, לעורכים בהוצאות רבות היכרות חלקית בלבד עם הספרות העברית", הוא אומר, "בו בזמן, כידוע, התקשורת האמריקנית עוסקת לא מעט בישראל. אף שרבים מהסופרים הישראלים נושאים פניהם לחו"ל, גם בנושאי הכתיבה וגם בסגנונם, הספרות הישראלית היא עדיין נייר לקמוס טוב להבנת מגמות בישראל. חשבתי שרצף אירועי ספרות במסגרת אחת עשוי לתרום מעט להעמקת הסקרנות האמריקנית, המו"לית והכלל־ציבורית, כלפי הספרות העברית". 

ניסיון לקומם את הפסטיבל, אשר נעשה בשנה שעברה, לא צלח. מלאת 50 שנה למלחמת ששת הימים ופרסום תרגומים של יצירות מסקרנות כנראה תרמו ליציאה מן הכוח אל הפועל. "הפסטיבל אמנם מוקדש לספרות אבל מתמקד גם בענייני השעה, וייתכן שההיענות הנלהבת ליוזמה קשורה בדרכים עלומות גם לעוצמת החדירה של הפוליטיקה לחיי היומיום האמריקניים בעקבות ניצחון טראמפ בבחירות", משער אלשטיין. 

כיצד בחרת את המשתתפים? רצית לשקף תצרף ספרותי מסוים?

"שפר עלינו גורלנו שלאחרונה תורגמו כמה סופרים עבריים שאני מוקיר את עבודתם. הבחירה היתה, אפוא, קלה. למזלנו הכפול, הספרים הללו התאימו ככפפה ליד לזמן הנוכחי, שהניב עניין כפול ומכופל בסכסוך הישראלי־פלשתיני". 

 

"תהום הולכת ונפערת"

לדברי אלשטיין, "די בשמות הכותרים לבדם להסגיר ציר תמטי אופייני לספרות העברית מקום המדינה ועד ימינו: הבית הקולקטיבי ולאחריו הבית הפרטי כנקודת מוצא להצגת ההוויה הישראלית ולבחינתה; עיסוק המתרחב לעניין בשאלות על גיאוגרפיה פוליטית והלאה, החוצה מגבולות הארץ והלאום, אל תנועת נדודים מרחבית ולשונית בין יבשות". 

אך אף על פי שהיוזמה תצא לפועל, הדרך מתכנון לביצוע לא היתה נטולת קשיים, בעיקר מן הזן הפוליטי. אלשטיין לא היה מופתע לנוכח המהמורות שנקרו בדרכו. "הרי בישראל עסקינן, ובקרב ציבורים מסוימים פה אין אהדה, בלשון המעטה, לשום דבר ועניין ישראלי". 

ראובן נמדר // צילום: דודו ועקנין

מה עורר את עיקר ההתנגדות?

"הפסטיבל ממומן בעיקרו בתמיכה יפה של הקונסוליה הישראלית", הוא מדגים, "כמה אמריקנים, ובהם סופרים מרכזיים בארה"ב, סירבו להשתתף בפסטיבל או לסייע לו בגלל מעורבות זו. אני מכבד כל מי שפועל בלהט אידיאולוגי, ואף שותף לביקורת על הדרך שבה צועדת ישראל הן ביחסה כלפי הפלשתינים והן במערכה לשלילת הלגיטימציה מקולות ביקורתיים בשמאל; עם זאת, אני מאמין שעל כל אדם פוליטי מוטלת אחריות לחשוב ולהטיל ספק בעצמו. בהקשר זה נכונה לי אכזבה דווקא מצד בעלי הברית הפוליטיים הטבעיים לי". 

כך, למשל, הוא מספר, כמה אמריקנים שסירבו לתמוך בפסטיבל בגלל מעורבות הנציגה הרשמית של מדינת ישראל, השמיעו, לדבריו, הבלים בדיוניים. "המקרה החמור של פסילת הרומן של דורית רביניאן על ידי משרד החינוך התגלגל בפיהם להכרזות בומבסטיות, שלפיהן מוטל בישראל חרם כולל על ספרות שמאלנית, והוצאות הספרים ממומנות על ידי הממשלה. זהו אחד הביטויים לצורך נפשי אמריקני טיפוסי לראות את הכל בשחור ולבן, בחלוקות שטחיות של טובים גמורים ורעים מוחלטים, בלי מורכבות". 

"השיחות שלי עם אלה ואחרים חשפו תהום הולכת ונפערת ביני לבינם", אומר אלשטיין, "בעיניהם הפכתי אני, שמאלני מושבע, למוקצה. לטעמי, הדבר המדאיג ביותר הוא שאותם אנשים טובים העתיקו מבלי משים לארה"ב את אחד המכשולים הפסיכופתולוגיים המחבלים בסיכוי להגיע לשלום - חוסר הנכונות, או אולי חוסר היכולת, לקיים דיאלוג עם מי שאינו מסכים עימנו". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו