זקן וטוב לו

רב־המכר של ימי הביניים, להוציא את כתבי הקודש, היה ה"ארס מוריינדי" - "ARS MORIENDI" (אמנות המיתה) - מדריך מאויר המורה כיצד ראוי למות. לשכיב מרע הומלץ לא לפחד, לקבל את פני המוות בשלווה ולהתחזק באמונתו. למשפחה ולחברים הוכתבו כללי התנהגות נאותים ותפילות שיש לאומרן סביב ערש הדווי. חשיבות מיוחדת נודעה גם למילותיו האחרונות של הגוסס.

מאז שנכתב ה"ארס מוריינדי" חלפו כ־500 שנים, ועדיין אין אחדות דעות כיצד להתייחס לאדם בשלב הסופי של חייו. לד"ר אטול גוואנדה, רופא אמריקני ממוצא הודי, מומחה למינהל רפואי שאף ייעץ לבכירי המפלגה הדמוקרטית דוגמת גארי הארט, אל גור והנשיא לשעבר ביל קלינטון, תובנות נועזות בסוגיה קשה זו. 

למשל, את הזקנים הוא מגדיר כ"אנשים שבריריים", שדעיכת מערכות גופם "זוחלת בהתמדה כמו שיח מטפס", עד הרגע שבו אחת מהן קורסת לפתע. הקריסה אינה חייבת להיות רפואית, היא יכולה להתרחש גם בעקבות נפילה, דיכאון ואפילו הונאה.

בתקופת האבן היה אורך החיים הממוצע כ־35 שנים, ובישראל של היום כ־82 שנים. בעבר נע היחס לזקן בין הזנחה והרעבה, במטרה לחסוך מזון שעדיף להקצותו לצעירים, שכל העתיד לפניהם, ובין אתרוג ורחישת כבוד. הידע המצטבר במוחם של הזקנים שימש מאגר מידע חיוני לקיום השבט. הזקן יעץ מתי והיכן לזרוע, וקבע אם אותה חשרת העננים האורבת באופק, מבשרת על גשם ברכה או על מבול משמיד יבולים. היתרון התפוגג והתאיין עם התפתחות הכתב, הספרים ומאגרי המידע הממוחשבים, המאפשרים לשלוף מידע בחלקי שנייה, ושזיכרונם אינו דועך עם הגיל. את המוות מקדימה תקופה די ארוכה שבה הקשיש חלש ומוגבל מכדי להית עצמאי. 

גוואנדה מתאר את העול שבטיפול בבן משפחה זקן בבית, בזמן שגם במוסדות הם סובלים מהיעדר עצמאות. הדור הצעיר והמטפלים רוצים "אוטונומיה לעצמם וביטחון לאהוביהם" אך זאת קשה להשגה: על הזקנים נאסר לתכנן את סדר יומם, לנעול את חדרם או להרתיח קפה בכל עת שירצו. גוואנדה מתקומם וטוען כי "כולנו מחפשים מטרה מחוץ לעצמנו", היא יכולה להיות גדולה כפעילות משפחתית וחברתית וגם קטנה כטיפול בחיות מחמד או החזקת מטבחון אישי. לדידו אסור לאבד את האוטונומיה כאשר נזקקים לעזרה. "הכישלון בטיפול בזיקנה הוא אי הבנה של סדר העדיפויות", הוא כותב, וטוען כי חשוב לתת לחיי הזקן משמעות מעבר למזון, מחסה והארכת החיים. למשל, הפסיכולוגית לאורה קרסטנסן מסטנפורד העלתה במחקריה שהזקן התשוש מעוניין בראש ובראשונה בנחת ובסיפוק מיידיים, ולא בתוכניות לעתיד או בפתרונות רדיקליים של בעיות. לא בגלל שינויים נפשיים שהגיל גרם אלא בגלל הוודאות הפשוטה שנותר רק מעט מאוד זמן. 

כריכת הספר (עם עובד)

את גישתו מתמצת גוואנדה במשפט "במלחמה שאינך יכול לנצח בה, אינך רוצה מצביא שנלחם עד שכל צבאו מושמד". לדעתו קיים דמיון רב בין זיקנה ובין סרטן סופני - בשני המצבים הזמן שנותר הוא קצוב והסוף בלתי נמנע. במצבים אלו הוא מעדיף טיפול שמקל ומשפר איכות חיים על פני טיפול אגרסיבי העשוי להאריך חיים אך כרוך בתופעות לוואי קשות. "השגיאה היחידה שהרופאים מפחדים מפניה היא לעשות פחות מדי. אבל לעיתים עשייה רבה מדי עלולה להיות הרסנית. אסור להקריב את ההווה למען עתיד שעצם קיומו עבור המטופל מוטל בספק", הוא כותב. גוואנדה גם חולק על התחושה שאשפוז בהוספיס הוא כישלון של הצוות הרפואי, החייב להניח בצד את כלי נשקו ולהידרש לפתרון פרגמטי דחוק. 

הכתיבה של גוואנדה קולחת מאוד, כשיח עמיתים או בני משפחה ליד אח מבוערת בבית כפרי. הוא מספר על אביו שחלה בסרטן, וכיצד ליווה אותו בכל שלבי המחלה והגסיסה עד מותו. אין ספק שלאירוע מכמיר לב זה יש משקל בהשקפתו כיצד לטפל בזקן ובחולה הסופני. ¬

להיות בן תמותה / אטול גוואנדה

 מאנגלית: עתליה זילבר; עם עובד, 216 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו