טבע פראי בסלון: הסופרת שיצאה מהצללים

בשורות טובות", ספרה השני של שירז אפיק, הוא רומן מתעתע. בתחילתו נדמה שמדובר בצ'יק ליט קליל, שעוסק ברווקה המתמודדת בדרמטיות עם יום הולדתה ה־40, זאת אף על פי שגברים ממשיכים ליפול לרגליה, והיא מצליחה בעבודתה כסופרת צללים והחיים בסך הכל מאירים לה פנים. אלא שבתוך זמן קצר מתברר שמדובר בסיפור עם אלמנט מותח: נוסף על משבר החלפת הקידומת, מגלה אראלה ביום הולדתה כי מישהו משך את כל הכסף מחשבון הבנק של גונן, אחיה שנעלם 20 שנה קודם מבלי להשאיר עקבות. האם זה עידו, התאום הזהה, האשם במעשה שפל וזדוני? האם גונן עדיין חי?

רק לקראת סוף הספר אפשר לומר בוודאות ש"בשורות טובות" (הוצאת מטר) הוא בעצם רומן משפחתי, ועיסוקו המרכזי הוא במאבקי הכוח בתוך המשפחה ובאופן שאותם מאבקים מעצבים את אישיותם ובחירותיהם של החברים בה; במובן מסוים, זה רומן שנקרא לאחור. 

בשיחה עימה מדגישה אפיק, תושבת מודיעין, נשואה ואם לשניים, שבין הביוגרפיה שלה ושל הדמות הראשית שיצרה "אין המון קווים מקבילים". עם זאת, הקווים המקבילים שקיימים משמעותיים: כמו אראלה, גם אפיק עובדת כסופרת צללים, ואת הרומן התחילה לכתוב כשמלאו לה 40. "את גיל 40 והכובד שמתלווה אליו בהחלט יכולתי לכתוב מתוך חוויה פרטית".

אמנם הדמות מקיימת את כל הטקסים הנלווים להחלפת הקידומת, אבל בשאר הזמן נראה שהיא פחות כפופה ונזקקת לקונבנציות הללו.

"אני חושבת שמה שמכביד עליה בעיקר הוא ההיסמכות והתלות במראה החיצוני שלה. אולי כי זה החיבור היחיד בינה לבין האמא האלגנטית והמטופחת שלה. הרגע הסמלי שבו היא מרגישה שהיופי עלול לחמוק מעורר אצלה הרבה חרדות". 

 יש לא מעט השוואות בין היחסים בתוך המשפחה ליחסים בטבע, בעיקר לציפורים. ואכן, נדמה שאת רואה את הקן המשפחתי כמעין ג'ונגל. האם זה מה שדחף אותך לכתוב דווקא את הסיפור הזה?

"לא חשבתי על כך במונחים של חוקי הג'ונגל, אבל מה שהדריך אותי זו השאלה מה קורה כשאין מספיק משאבים לכולם; שלושה ילדים, שכל אחד מנסה לכבוש בדרכו את הלב של האמא, שאין לה מספיק אהבה לחלק לכולם. התשובה לכך, לפחות ברומן, יכולה להוביל למקומות קיצוניים, אכזריים. כמו בטבע". 

מראש בחרת להוציא את האבא מהתמונה. מדוע?

"אני לא יודעת, אבל זה היה לי מאוד ברור. חלק מהעניין שהגיבורה כל כך עיוורת לטבעו של גונן, אחיה שנעלם, הוא שגונן היה מעין דמות אב בשבילה, וזאת בבית לא כל כך שמח, שאין בו דמות גברית מיטיבה. הוא אמנם נהג בה בפטרוניות, אך עדיין ליווה, נכח ותמך; הכניס חיים לבית מת. במובנים מסוימים הוא זכר אלפא בהתגלמותו. אולי לא הרגשתי שיש מקום לאבא וגם לו". 

בשורה התחתונה, המוסד המשפחתי יוצא בשן ועין מהסיפור שלך.

"בית הוא לא בהכרח מקום בטוח או מקום שמצמיח. וכן, בסיפור הזה החיים שלך הם על חשבון מישהו אחר, במובן בראשיתי ממש. היות שבהכשרתי אני מטפלת, כל המערכת המשפחתית על סדקיה וטרלוליה מרתקת אותי. גם בספר הראשון שלי המשפחה לא יוצאת להיט. וכשאני חושבת על הספר שאני כותבת עכשיו, הוא חולב הרבה מהשניים הקודמים". 

אומרים שהפסיכולוגים נוטים לפתח סממנים פוסט־טראומטיים בתחום עיסוקם, וגם אפיק מדברת על "דרמטיזציה משנית". היא מספרת כי עבדה שנים עם ניצולי שואה, "הייתי מגיעה אליהם הביתה ונחשפת להיבטים המשפחתיים. זו אוכלוסייה מאוד קרובה לליבי וחשוב לי שמה שאומר לא ישתמע כביקורת כלפיה, אך מטבע הדברים הטראומה חלחלה מאוד למשפחות והובילה לעימותים. לא פעם נתקלתי בבני משפחה שעל פניו נראו נורמטיביים, אבל בפועל היו מאוד לא תפקודיים. אני מניחה שזה משהו שהולך איתי גם אחרי שהפסקתי לעבוד שם". 

לכתוב רומן כנקמה

אפיק, עובדת סוציאלית בהכשרתה, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה שאף למדה טיפול זוגי ומשפחתי, ביצעה הסבה חדה לפני כמה שנים וכיום עובדת כסופרת צללים, בעלת עסק משלה. 

"העבודה שלי היא תענוג גדול בדיוק בגלל השילוב שהיא מציעה בין הסקרנות שלי לגבי סיפורי חיים של אנשים, יחד עם האהבה שלי לכתיבה", היא אומרת, "כשהגעתי לגיל 40 הרגשתי שזה הזמן לבצע תפנית, וכשחשבתי על מה שאני אוהבת וטובה בו, התשובה פשוט היתה שם. זה נשמע כמו קלישאה, אבל העובדה שלכל אדם יש סיפור לא מפסיקה להפעים אותי". 

איך היית מאפיינת את פרופיל הפונים אלייך?

"אין פרופיל. לא מזמן עבדתי על ספר עם קצין משטרה בכיר שפרש לגמלאות וסיפר על פשעים שפענח וכאלה שנותרו לא מפוענחים; עם אישה שגילתה בגיל 75 שבעלה בגד בה כל השנים, כולל בת מחוץ לנישואים, ורצתה להוציא ספר נקמה ולחלק אותו לכולם, כולל לבעלים של המאהבות; עם מישהי שמטפלת דרך יוגה בחולת סכיזופרניה ורוצה להעלות על הכתב את הסיפור של שתיהן – הסיפורים שונים בתכלית והאנשים מגיעים מכל הגילים והמקומות". 

החלטת להפוך גם את אראלה, הגיבורה שלך, לסופרת צללים. למה?

"בהתחלה חשבתי שהיא תהיה ספרנית באוניברסיטה ותנהל רומן עם אחד המרצים; בהמשך הגענו, העורכת שלי ואני, למסקנה שהיא זקוקה לעיסוק שיחייב אותה לטייל ולהסתובב, לחקור בצורה אקטיבית יותר".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו