"רוזה האדומה", האידאולוגית של המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית בתחילת המאה ה-20, רתחה מכעס. בעת מלחמת העולם הראשונה החליטה מפלגתה לתמוך בממשלת גרמניה ולהשעות את "מאבק המעמדות", למען "שלום בית". מנקודת מבטה זו היתה כניעת מבישה של הסוציאליזם בפני הלאומיות.
מתאה הקטן בבית הסוהר בברלין , שם נכלאה רוזה לוקסמבורג לאחר שבאסיפת עם אמרה שאם ידרשו פועלי גרמניה להרים נשק נגד אחייהם מעבר לגבול יסרבו ויענו "לא אין אנו עושים זאת" - כתבה ב-1916, שנתיים אחרי פרוץ הקרבות, את עלון "יוניוס". הרעב, הקור והתעללות הסוהרים לא פגמו בלהט, בידע המדהים ובמסירות המוחלטת של לוקסמבורג לדרכה הפוליטית. היא אף הצליחה לארגן הברחה של ספרים ומסמכים לתאה.
בשם העט "יוניוס" השתמש כותב עלונים בריטי, שתקף בסוף המאה ה-18 את המלכות והאריסטוקרטיה. היה זה שמו של לוציוס יוניוס ברוטוס, שמרד במלכות רומא וייסד את הרפובליקה בשנת 509 לפני הספירה. "שלום הבית" -Burgfrieden ("שלום העיר" או "שלום הטירה" בגרמנית ), אותו אימצה מפלגתה של לוקסמבורג חרף מחאותיה, מתייחס לנוהג מימי הביניים האוסר מאבקים פנימיים בין נצורים בטירה המותקפת על ידי אויבים.
הסגנון של "רוזה האדומה" דרמטי, חד, מלהיב. אולי תיאטרלי, אבל חף ממלאכותיות. ניתן לחוש באותנטיות ובאש היוקדת בעצמותיה. ההערצה היא "חסרת גבולות" , פריז היא "הלב הסוער והמדמם של מעמד העובדים", למשמע נאום פוליטי "חולף רטט בחזה כל הנוכחים", והקפיטליזם "חושף את גולגולת המתים שלו".
מאז התגבשה הלאומיות המודרנית ב"אביב העמים" באמצע המאה ה-19, הלך וגדל הפער בין שתי מתכונות התארגנות - לאומית ומעמדית. הסוציאליסטים האמינו כי המעמד הוא המאחד את העמלים בכל העולם ל"אינטרנציונל" חוצה גבולות, וכי הקונפליקט האמיתי הוא רק בין מעמדות ולא בין עמים. רוזה לוקסמבורג טוענת בתחכום, שאינו נופל מזה של גדולי המו"מ כמטרניך ורישיליה, כי אין סתירה בין לאומיות וסוציאליזם, וכי רק הסוציאליזם מאפשר הגדרת אמת של הלאומיות, מכיוון שהשלטון הבורגני הוא השולל את זכות הפועלים לביטוי עצמי.
אבל האידיאולוגיה משבשת את ההגיון הבריא. את יכולת החייל הגרמני מייחסת לוקסמבורג ל"אפקט החינוכי של אירגוני העובדים" , ומחרה, בעיניים בוהקות, אחרי קרל מרקס ש"המלחמות הלאומיות הן לא יותר מתחבולות של ממשלות, שתכליתן למנוע את מאבק המעמדות". אין ספק" היא ראתה את הכל דרך משקפיים אדומים.
כריכת הספר (רסלינג)
המציאות הפוליטית לא היתה נדיבה. "רוזה האדומה" הטיפה והאמינה שהקומוניזם הינו מאבק מעמדי צודק, טהור משיקולים זרים, של מדוכאים ומקופחים מתחתית הסולם. אבל כבר ב-1918, שנתיים אחר כתיבת "יוניוס" ושנה אחרי מהפכת אוקטובר, הורה לנין לצבא האדום לתקוף את פולין ולהשתלט על שיטחה ושטח שכנותיה, כדי להקים בהן ממשלות קומוניסטיות. זו פעולה המזכירה באורח מטריד את התרחיש בו מדינה כובשת את שכנותיה כדי לנכס את משאביהן -- כמנהג האנושות מימים ימימה.
ראוי לתהות כיצד היתה "רוזה האדומה" מסבירה – לו היתה בין החיים - את הכישלון האדיר של תוכנית החומש של סטלין ב-1928, שבה הפקיעו אדמות איכרים והוקמו קולחוזים, ושהסתיימה במות מיליוני איש ברעב; או את הקריסה העכשווית של ונצואלה, שברשותה עתודות נפט עצומות, בעקבות המהפך הסוציאל- קומוניסטי של הוגו צ'אווס. לא מכבר התבשרנו שכדי להתמודד עם חרפת הרעב הורה נשיא ונצואלה הנוכחי לתושבים לגדל בביתם ארנבות לצורך מאכל.
"משבר הסוציאל דמוקרטיה" הוא טקסט פוליטי מבריק ומעמיק, שחלק מהתובנות המובאות בו שרדו את שיני הזמן. הבולטת שבהן טמונה ברעיונה של לוקסמבורג כי אין לכפות שיטה פוליטית לפי שרירות רצונו של ריבון. לפי גרסתה, לכל תשתית חברתית-כלכלית (ואולי בימינו אפשר להוסיף אף דתית) יש לבחור את צורת הממשל התואמת לה.
משבר הסוציאל דמוקרטיה – עלון "יוניוס" 1916 / רוזה לוקסמבורג
מגרמנית: אלעד לפידות; רסלינג, 178 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
