האלמנט של נדיה

מורגן הרד, נערה אמריקנית בת 16, זכתה לפני כמה ימים באליפות העולם בהתעמלות ועוררה התרגשות גדולה. הסיבה? משקפיים שחורים מודגשים שהרכיבה על עיניה במהלך התרגילים. זה אולי עניין טריוויאלי אם אתם אנשים מבוגרים, אבל היכנסו רגע לנעלי ילדים ממושקפים, על חוסר הביטחון והסטיגמות הרבות. הרד להטטה באוויר בסלטות מושלמות והמשקפיים נותרו במקומם. היא העבירה מסר פשוט ואוניברסלי: משקפופרים יכולים!

האלופה האולימפית בהתעמלות היא לא עוד ספורטאית. פעם בארבע שנים, כשעמי העולם מתכנסים למשחקים האולימפיים, קורה דבר נדיר לרייטינג של שידורי הספורט - מספר הצופות והצופים במערכת קרוב לשוויון מגדרי. 

המהפכה הפמיניסטית אמנם שלחה יותר בנות לשחק כדורסל וכדורגל, אבל מסורות של דורות בבלט, בהתעמלות אמנותית ובריקוד זיהו גם את ההתעמלות עם התגלמות הספורטיביות הנשית. ככזה, הוא השתנה עם השנים: שנות ה־50 וה־60 העמידו אלופות שהיו נשים בוגרות, כזוכת פרס ישראל אגנש קלטי (אז הונגרייה) ששרדה את השואה, ורה צ׳סלבסקה הצ׳כוסלובקית שמינפה את הצלחותיה למחאה נגד פלישת הסובייטים לארצה, ושורה של אלופות סובייטיות אלגנטיות - גורוחובסקאיה (גם היא עלתה, באלמוניות, לישראל), לטינינה וטוריצ׳בה - פרימות־בלרינות בבגד התעמלות. ולא זכורה מעולם גדולה מנדיה קומנץ׳, שהיתה המפץ הגדול. 

כריכת הספר (כתר)

קומנץ' הגיעה אמנם מארץ קומוניסטית (רומניה), אבל מהבלקן המסתורי ולא מערי התרבות של הגוש הסובייטי. קטנת גוף, עצובת פנים ואקרובטית שאמנם נרמז עליה מעט ב־1972, בהופעותיה של אולגה קורבוט - בת למשפחת קרקסנים בלארוסית - אבל הפעם בהיקף שלא היה אפשר לדמיין. 

כמה רחוק בדמיון? אחרי התרגילים ההיסטוריים של קומנץ' באולימפיאדת מונטריאול הופיע על המסך הציון 1.00. 1 מתוך 10. מערכת לוח התוצאות כלל לא היתה ערוכה למצב של ציון 10. אצל קומנץ׳ השלמות האנושית תפסה את הטכנולוגיה מנמנמת. 

מצד אחד היא העלתה את יוקרת הענף לגבהים, מצד אחר פתחה דיון בשאלה מה אפשר לדרוש מילדות קטנות למען תהילה ספורטיבית - להן, או לארצן. קומנץ׳ גררה הבנה שהתעמלות אולימפית אינה עיסוק טבעי לנשים צעירות. זהו סיפור שנכתב בדמעות ובחרדות של המתאמנות האלמוניות. אדם ישר לא יכול לצפות בסלטה לאחור ונחיתה מושלמת על קורה ולהסיק שהוא צופה במשהו שהוא תוצר של ילדות נורמלית. ובכך עוסק הספר ״הקומוניסטית הקטנה שאף פעם לא חייכה״ של לולה לפון, סופרת צרפתייה ממוצא רומני.

קומנץ׳ לא זועמת אך אינה פתוחה לגבי עברה. ערב אולימפיאדת לונדון 2012 היא העניקה ראיון לכותב שורות אלה ב"ישראל היום", ואמרה כי אין להשוות את אפשרויות הילדות שלה לעומת ילדות כיום. האימונים המפרכים היו מרגשים לעומת חיים בכפר רומני קומוניסטי נידח, שבו היה אפשר מקסימום לטפס על עצים. 

בשיחות שמשולבות בספרה של לפון, קומנץ׳ דואגת להסיר באלגנטיות את המסיכות מהדאגה המזויפת לילדות. היא משתפת את לפון באנקדוטה: כבר בסוף שנות ה־70 התעורר דיון על ריבוי פציעות בענף. תוצאות הדיון היו מזכר שאותו שלחה קומנץ׳ לעיתונאית, ובו נכתב כי רשת הטלוויזיה המשדרת את התחרויות מתבקשת להתרכז פחות בתקריות של פציעה. וכשהיא מדברת עם לפון על גיוסה למטרות המשטר, קומנץ׳ מתרגזת: ״כמובן! הרומנים מכרו את הקומוניזם... האתלטים הצרפתים והאמריקנים היום לא מייצגים שום שיטה? שום מותג?״

קומנץ׳ לא מגינה חלילה על הקומוניזם. כעבור שנים היא תסכן את חייה כדי לברוח להונגריה, ומשם לאוסטריה ולמערב. אבל היא מגינה על שמה הטוב. המערב, חרד לאינדיבידואליזם, רואה באינדיבידואלית גאונית שהגיעה ממקום אחר רק נציגה של שיטה.

במציאות, התעמלות הנשים האמריקנית שולטת היום בכיפה. גם באמריקה - היא אכולת פרשיות של התעללות בילדות, גם מינית. את מה שהקומוניסטים עשו לילדות כדי להאדיר את שמם של מרקס או צ׳אושסקו, הורים אמריקנים עושים לילדיהם עבור כסף. 

קומנץ' נושאת את הלפיד של אולימפיאדת לונדון 2012 (צילום: אי.פי)

את קומנץ׳ ראוי לנתק מכל הדיונים הללו. ילד לא בוחר את דרכו בעולם הזה. בכל דיון סביר קומנץ' היא אחת מ־3-2 הספורטאיות הדגולות בהיסטוריה. לא פרויקט של שיטה. ולמען ההיסטוריה הספורטיבית נציין: היא חזרה כעבור ארבע שנים למוסקבה בגוף של אישה ולא ילדה, ורק השופטים גזלו ממנה את הניצחון בקרב רב. היא אף זכתה בשתי מדליות זהב אחרות. קומנץ׳ הצעירה והילדותית היתה אולי אבטיפוס של המתעמלות לעתיד לבוא, אבל היא עצמה ניצחה את האבטיפוס הזה. 

בספרה לפון מודה שלקחה לעצמה חירות אמנותית להשלים חוסרים באמצעות פרוזה שאינה נסמכת על עובדות, ומצד שני שולחת את הכתובים לקומנץ׳ ומשוחחת איתה. המחברת עושה לא פעם את מה שהמתדיינים ברשתות החברתיות מכנים ״אני רק אשים את זה כאן״: היא מציגה בפנינו תכתובות שבהן היא חוקרת את קומנץ׳, ומוצאת סתירות בדבריה על אירועים שנויים במחלוקת: משערוריות שיפוט, דרך תיאור דמותו של המאמן האגדי בלה קרולי ועד יחסיה עם בנו של צ׳אושסקו והיחס האיום לנשים ללא ילדים בתקופת דמדומי הרודן. לפון נותנת לקורא לשפוט לגבי האמת, גם אם לו אין שום כלים לשיפוט שכזה. 

 

כל זאת מוביל לתחושה מעט מתסכלת בתום הקריאה בביוגרפיה הזו, שנלווית ברמז לכך שקומנץ' משכתבת במידה זו או אחרת את ההיסטוריה. בין שזה משום שהיא מתביישת בחלקים מעברה, ובין שזה כי היא לא מבינה את מעשיה, או אולי זוכרת אותם אחרת. 

האירועים המכוננים בחיי מתעמלת מתחוללים על סף גיל ההתבגרות. עבור רוב האנשים זו תקופה שנותרת בזיכרון באופן מטושטש. זה הזמן שבו אדם מתחיל להתעצב. למתעמלת זו התקופה שבה עיקר סיפור החיים שלה נכתב, לעיני כל העולם. 

האמת היא שגם קומנץ׳ בחרה לפני שנים סגנון מוזר לספר ביוגרפי שכתבה: ״מכתבים למתעמלת צעירה״. האם ילדותה ברורה לה? נראה שלא. האם הכשרתה הנוקשה לגדולה ספורטיבית היא סיפור יפה? ברור שלא. אם כך, השאלה התמימה והמתחסדת לכל מי שקצת מבין בהכשרה ספורטיבית היא: האם אנחנו שופטים את ילדותו של כל גאון, או רק כשזו ילדה צנומה עם סרט בשיער? 

הקומוניסטית הקטנה שאף פעם לא חייכה / לולה לפון

מצרפתית: מיכל ספיר; כתר, 274 עמ'

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו