ביום שלישי האחרון הוכרז כי הסופר האמריקני ג'ורג' סאנדרס הוא הזוכה בפרס "מאן בוּקר" (Booker) לשנת 2017, על הרומן הראשון שלו "Lincoln in the Bardo", המתרחש בשנת 1862, בלילה שבו הנשיא אברהם לינקולן קובר את בנו ווילי בבית הקברות בוושינגטון.
סאנדרס, שנחשב לכותב סיפורים קצרים מחונן (ספרו "עשרה בדצמבר" ראה אור בעברית בהוצאת כתר), הוא הסופר האמריקני השני ברציפות שזוכה בבוקר, אחרי שפול ביטי זכה בו ב־2016. העובדה הזו, כמו גם הזהות האמריקנית המובהקת של הרומן של סאנדרס, עוררה השבוע הדים בעולם הספרותי, שהרי פרס בוקר נתפס עד לפני שנים אחדות כמעוז בריטי גאה בלב הספרות העולמית.
פרס בוקר נוסד בשנת 1969 ומעניק מדי שנה 50 אלף ליש"ט לסופר או סופרת שכתבו רומן באנגלית שראה אור בבריטניה. הפרס התקבע כחשוב ביותר בעולם הספרות המערבי (פרס נובל לספרות מוענק למכלול של יצירת סופר, ולא עבור ספר בודד), גם אם עבר תמורות, סערות ושערוריות רבות בשנות קיומו (ויש שיאמרו בגללן).
השינוי המהותי ביותר בפרס הגיע בשנת 2013: עד אז, רק סופרים אזרחי חבר העמים הבריטי (שבו חברות 54 מדינות, הבולטות שבהן בריטניה, אירלנד, דרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד) היו רשאים להגיש את ספריהם כמועמדים לפרס. אלא שאז הוחלט כי סופרים מכל העולם יוכלו להגיש את מועמדותם, כל עוד ספרם נכתב במקור באנגלית וראה אור באותה שנה בבריטניה. בכך נפתחה הדלת גם לסופרים אמריקנים.
ג'ורג' סאנדרס עם הדוכסית קמילה (צילום: AFP)
הזכייה הרצופה של שני סופרים אמריקנים, ביטי אשתקד ועתה סאנדרס, גררה עימה בימים האחרונים לא מעט קולות ביקורתיים - כצפוי אלה קולות בריטיים - נגד פתיחת דלתות הפרס לכל דיכפין. הטענות מגוונות, ונעות בין משחק לא הוגן (יש יותר סופרים אמריקנים מבריטים, ולכן הסיכוי שהם ייבחרו גדול יותר), לבין טשטוש ואיבוד צביון פרס בוקר כנכס לאומי בריטי, שאמור לבדל את עצמו מפרסים בינלאומיים אחרים.
במאמר שפרסמה ב"גארדיאן" לוסי דיבר, אשת ספרות מניו זילנד, היא יוצאת בחריפות נגד הסרת הגבולות של הפרס בטענה להשתלטות אמריקנית. "לאחר שינוי הפרס נאמר לנו על ידי מארגניו שכעת כל הסופרים יחגגו - בין שהם משיקגו, שפילד או שנחאי, אבל למרבה הבושה התברר שכולם גרים בלונדון או בניו יורק", כותבת דיבר. היא אף טוענת נחרצות: "האמריקנים לא זקוקים לבוקר, ורבים מהסופרים האמריקנים לא רוצים אותו".
דיבר ציטטה את ה"וושינגטון פוסט", שטען כי סופרים אמריקנים זקוקים לפרס בוקר רק "כדי לקבל פרספקטיבה ממישהו חיצוני לשוק הספרים האמריקני, שונא הזרים". במאמר בעיתון זה התוודה עורך הספרות העולמית, רון צ'רלס, כי "האמריקניזציה של פרס בוקר היא החמצה של הזדמנות ללמוד על ספרים טובים שלא שמענו עליהם", וכי "יש לנו את ההייפ הספרותי ואת הפרסים שלנו, וגם תרבות שמקדמת את הספרות שלה על חשבון ספרות מעבר לים. אנחנו לא זקוקים לעוד שופר לספרים שלנו".
"לא כזה רב־תרבותי"
אלכס שפרד, עורך החדשות של "ניו רפבליק", טען במאמר לאחר הזכייה של סאנדרס כי לא האמריקנים הם אלו שמזיקים לפרס בוקר, אלא הקיבעון האמנותי של שופטיו. "ברשימה הקצרה נכללו שני רומנים של סופרות ביכורים - אמילי פרידלנד ופיונה מוזלי, לצד פול אוסטר, שבאופן מוזר זוכה להצלחה בינלאומית", כתב שפרד, "פרס בוקר נצמד למוניטין שלו לתגמל סופרים לא מוכרים שעדיין לא פרצו, וארבע שנים לאחר שפתח את הדלת לאמריקנים - הוא נותר עם אותן בחירות, בדיוק מה שרבים חששו ממנו".
ג'יין סאליבן, עיתונאית אוסטרלית של ה"מורנינג סידני הראלד", בחרה להמשיך את שפרד במאמר משלה, אך רואה בשינוי הפרס עוול. "שפרד אומר שאנחנו מוצפים בספרים של אוסטר וסאנדרס, ומה שקורה בבוקר משקף תעשייה ותרבות שבה קוראים את אותם 20 ספרים מדי שנה", היא כתבה במאמר שכותרתו "איך נפתור את הבעיה של בוקר והאמריקנים?" היא אף הוסיפה נימה אישית פטריוטית וכתבה: "אנחנו, באוסטרליה, צריכים לטפח את תעשיית המו"לות ואת הפרסים הספרותיים שלנו, לחגוג את המוזרויות והמגוון של עצמנו. עלינו להתנגד - לא לאמריקנים כמו לגל הזה, שבו כל העולם דומה לעצמו".
עם זאת, היה מי שסבר שזכייתו של סאנדרס עתידה להכעיס רבים, אבל לאו דווקא מסיבות גיאוגרפיות, אלא מעמדיות. רשימת הזוכים בבוקר בעבר ובהווה היא עדיין לבנה באופן מובהק", כתב פיטר קארי באתר של רשת ABC האמריקנית, "כך שהפרס עשוי לראות את עצמו כרב־תרבותי, אך הוא אינו כזה באמת".