פרולוג
השעה היתה בערך שתים־עשרה, אולי אחת, כשהן הגיעו לשדה השמשות של אמא.
לא מייללות, לא צורחות, לא בוכות. הולכות. הולכות אחת אחרי השנייה בשקט, בכאב.
ממקום מחבואו, בסירה הנטושה מתחת לגשר הקטן, הצליח יהונתן לזהות אותן מיד.
הזמן שעבר ניכר בהן, בפנים, בהליכה הצנועה, בתנועות האיטיות של הידיים.
אבל העיניים — העיניים נותרו אותו הדבר.
עיניים של קיבוץ, עיניים של בית.
"מאיפה נתחיל?" שאלה שיפי ונפנפה בכובע הקש שלה כדי להפיג במקצת את החום של העמק.
"מכאן," ענתה בשקט צילה והצביעה על שורת השמשות הראשונה ששתלה פעם אמא בשדה, כשעוד חשבה שתזכה להרבה זריחות. "רק תיזהרי עליהן," ביקשה משיפי והתיישבה על האדמה. "את הרי יודעת כמה רגישות הן," מלמלה והחלה לקצור אותן בפנים קפואות, במבט ריק.
שיפי התיישבה אחריה בלי להגיד מילה, והשתיים יחד החלו להניף את הסכינים החדות אל מול הגבעולים הדקים.
יהונתן רצה להגיד משהו, או אולי לרוץ אליהן ולבקש שיפסיקו, לבקש שיעצרו, אבל לא הצליח.
הן קצרו אותן אחת אחרי השנייה, לאט, בסבלנות, ביסודיות. מהקצה הן כרתו אותן, מלמטה, ואפילו את הגבעולים תלשו ככה שלא יהיה סיכוי שיזרחו אי־פעם מחדש.
אם לא היה מכיר אותן, אם לא היה מכיר את אמא, היה חושב שאולי הן אכזריות.
אבל הוא הכיר וזכר וידע שהיא ביקשה.
והן עצמו את העיניים בכל פעם רגע לפני ששמש חדשה נפלה לאדמה.
והן הזיעו יותר דווקא כשהשמשות שבשדה הלכו והתמעטו.
והן לא דיברו. והן לא מיהרו.
עוד מעט יגיע הטרקטור, הוא ידע ושיער שגם הן.
עוד מעט יגיע הטרקטור הצהוב עם העגלה החורקת ועליה הארון. ועוד מעט יגיעו הצלמים והאנשים במדים והרובים והקיבוצניקים כולם.
ועוד מעט ילוו אותה, בפעם האחרונה, עד לבור הקטן שליד הנחל.
עוד מעט יכניסו אותה פנימה וישירו ויבכו ויבקשו שתחזור.
עוד מעט יכסו אותה באדמה החומה החמה של העמק, ואז יניחו עליה את הזרים העגולים שיישָזרו מהשמשות הצהובות.
והן, למרות שידעו, לא מיהרו, לא דיברו ואפילו לא בכו.
קצרו.
הבית שעמד במרכז השדה היה סגור ונעול.
הווילונות שתפרה פעם הסתירו את החלונות, התריסים היו מוגפים.
והוא ידע שהם בפנים.
כמה רצה לרוץ במהירות דרך השדה, לדפוק על הדלת שכבר רגילה לידיים עצובות שדופקות עליה, להיכנס פנימה בלי להסביר כלום, ולחבק.
רק לחבק, רק לקצת.
הם בטח שותקים שם בפנים, בסלון הישן. ובטח יושבים עדיין על הספה הלבנה שמול הגלבוע, בדיוק כמו אז, ומביטים על תמונות מצהיבות של מזמן.
ומעניין אם כשנזכרים נזכרים גם בו ובכמה שאהב ובכמה שאהבו אותו. ואולי לא. אבל בטוח שכן. כי ככה זה משפחה.
"סיימתן?" שמע פתאום קול מוכר. זאת היתה עמליה, שהתקדמה בשביל לכיוון הבית.
"התקשורת כבר ליד הנחל. גם הפוליטיקאים באים לגזור קופון," אמרה לצילה, והדליקה סיגריה ארוכה מעט לפני שרעש הטרקטור התקרב.
אני לא מסוגל לראות. אני לא יכול
צילה ושיפי קמו, ונעמדו. ביד עוד היו להן שמשות קטנות, מתות.
"הו, הנה זה מתחיל," נאנחה עמליה, נשפה הרבה עשן והתקדמה לכיוון הדלת האחורית של הבית.
צילה הסירה את כובע הקש הגדול מראשה. "שיפי," אמרה והעבירה יד על הטיפות הקטנות שכיסו לה את המצח, "קחי שתי ערמות ותקשטי את הטרקטור. אני אשאר פה לשזור את הזרים."
הטרקטור נעצר. מיד אחריו נפתחה דלת העץ הגדולה של הבית.
תעצום את העיניים. תוריד את הראש. לא משנה מה — אל תפתח
עמליה יצאה ראשונה. אחריה יצאו אבא וכולם.
זה לא יעשה לך טוב. בשביל מה?
הם עמדו בפתח הדלת שבה הכול התחיל, בשבת ההיא כשמכל דלתות הקיבוץ בחרו דווקא בה, והסתכלו על השדה החשוך, ועל הטרקטור הגדול ועל הנשים השקטות. אחר כך ירדו והתקדמו לכיוון הארון.
שתיהן החזיקו את אבא, אחת מכל צד.
רק לקצת. אני אציץ ואוריד מהר את הראש. אני לא יכול, לא
אבא הניח את היד על הארון ולא אמר מילה. אחריו גם יעל הניחה.
היא לא היתה מסוגלת לדבר, השפתיים העייפות שלה רעדו. העיניים שלה, שלמרות הכול נשארו אותו הדבר, רצו בין הארון לגלבוע לשמשות הקצורות.
ראו עליה שרוצה להיפרד, אבל לא מצליחה.
מבט אחד, מהיר. רק שלא יראו אותי
"צריך להתחיל," אמרה עמליה.
יהונתן הזדקף בסירה הנטושה.
אבא הנהן והרחיק את היד. יעל עטפה את גבו וליטפה את השיער הפרוע, הלבן.
כריכת הספר (גוונים)
פרק 1
"יהונתן? הרכב ממתין לך בחוץ," הודיעה בטלפון אחת העוזרות של עמליה.
הוא ענה "תודה" והבטיח שירד תוך כמה דקות.
סוף סוף הצליח לדבר בלי לגמגם.
"אה, ויהונתן?" שמע אותה קוראת עוד פעם, כשכבר כמעט ניתק, "אם יורשה לי," מלמלה בחביבות שלא התאימה בעיניו לאנשי תל אביב, שהיתה עכשיו בית, "בהצלחה. שיהיה לך בהצלחה," איחלה בדיוק כשהדלת לדירה שלו במגדל שכמעט וגירד את השמים נפתחה.
הרי עמליה אף פעם לא מחכה לרשות כלשהי להיכנס.
"בשום אופן לא," צעקה לתוך טוטו, אחד משני הטלפונים האהובים שלה. לשני, אגב, קראה דורותי, על־שמה של "הכלבה האמיתית בסיפור," כמו שאהבה להגיד.
"זה לא מעניין אותי," נופפה בעצבנות בידיים, "בשום שלב הוא לא מתראיין בלעדי. לא לפני ולא אחרי," המשיכה לצעוק וזרקה את התיק הגדול על השולחן. "לא מעניין אותי מי אתה, מה אתה ומה העורך שלך רוצה. שום בלעדי ושום כלום," צרחה ולחצה על הכפתור האדום הגדול.
"חצופים," אמרה ספק לעצמה ספק לו, לקחה נשימה עמוקה אך אגרסיבית ועצמה את העיניים ככה שרק השחור המוגזם שכיסה אותן ניבט מפניה הסמוקים.
"לא מרפים. מאתמול רק טלפונים," רטנה והעבירה יד עמוסה בצמידים על השיער המתוח שלה. "תאמין לי," נאנחה והתקדמה לכיוונו כדי לנסות ולסדר לו את העניבה, "הייתי צריכה לסחוט ממך הרבה יותר כסף על העבודה הזאת".
פתאום צלצל פעמון הדלת.
"אם זה אחד מהכתבים, יהיה פה רצח. אני אומרת לך," אמרה ורצה לעבר הדלת הגדולה.
"מה אתה רוצה?" התנפלה על הבחור המסכן שעמד מפוחד בכניסה.
"יהונתן ליש?" הצליח למלמל.
"אני נראית לך כמו יהונתן לַיִש?" שאלה וחטפה את הזר שהחזיק ביד. "אני אמסור לו," צעקה וטרקה את הדלת במהירות.
"ה..השמשות מהשדה ש..של אמא," אמר והסתכל על הזר הענק עם הפתק הקטן שבדיוק תלשה.
"ליהונתן היקר," החלה להקריא, "בהצלחה רבה. מאמינים בך ובטוחים שתנצח. מאתנו — הבית."
הלב. חזק, מהר
"דווקא יפה, לא מתאים לקיבוצניקים לפרגן ככה," אמרה עמליה, דחפה את הזר לכד אקראי עמוס במים והמשיכה, "תראה איך הם קראו לעצמם 'הבית'. ואני עוד חשבתי שהאש שרפה להם גם את המשפחתיות, הא?" צחקקה לעצמה. "אגב משפחתיות, דיברתי עם אמא שלך, הם כבר שם. סידרתי שייכנסו מהדלת האחורית כדי שלא ישאלו אותם על כל מה שקרה. אני יודעת שהם לא יעמדו בזה עוד פעם," הסבירה בשקט כשהסיט את העיניים לכיוון הטלוויזיה. "אל תדאג," התקרבה אליו ולחשה, "יהיה בסדר."
אסור שאף אחד יחשוד. אפילו לא עמליה. אף אחד, אף אחד
"אני אהיה אתך כל הזמן. לא יקרה כלום, אני מבטיחה," אמרה, "רק תהיה חזק ותזכור את כל מה שלמדנו."
* * *"היום כולם מסתכלים עליו," תדרכה עמליה את סיימון וגרפונקל, המאבטחים, במהלך הנסיעה, "אנחנו מוכרחים להיזהר משטויות, חייבים להיות ערניים," סיכמה והסיטה את הווילון שחסם את החיים שחיכו בחוץ.
"שימו לב," סימנה להם להציץ אל מחוץ לחלון, "יהיו פה הרבה אנשים. אחרי הכתבה של אתמול, ההפגנות והשמועות על פרובוקציה מתוכננת — אין אחד שלא ירצה חתיכה ממנו," המשיכה ובדקה במראה שהאדום ששמו לה על השפתיים לא נמרח.
"יהונתן? אתה מוכן?" קרא הנהג ששלח שינדלר והסביר דרך המראה, "אנחנו כבר מגיעים."
הוא מוכר לי. מאיפה הוא מוכר לי?
"תפתח!" פקדה עמליה על סיימון, והגישה לו את בקבוק הזכוכית הכחול ששכב בתוך ערימת הקרח.
"לחייך," העירה את יהונתן ממחשבותיו, והרימה את הכוס קצת אחרי שהפקק עף וסיימון מזג לכולם.
השיער הלבן. העיניים הטובות. אבא
"בהצלחה," הוסיפה והסתכלה לו שוב בעיניים.
יהונתן הרים את הכוס באוויר וניסה לחייך את החיוך הכי גדול שהצליח.
ואולי זה בכלל אבא, שהתחפש לנהג?
הוא נשם עמוק והעביר את האצבע על התמונה הישנה, זאת שצילמו פעם, לפני שהחיים השתנו.
גם את ספר התהילים הקרוע שנתנה לו אמא בלילה ההוא, ליד הנחל, דאג להחביא בכיס.
אולי זה סתם אבא של מישהו אחר, כי...
"אני רוצה שנעשה חזרה אחרונה לפני שמגיעים," דחפה לו עמליה לפתע את הכתף. "ב..בשביל מה?" שאל והוציא מהר את היד. רק שלא תחשוד במה שמחביא שם.
"התאמנו על זה כבר כ..כל כך הרבה פעמים."
"אין בעיה," ענתה וסימנה לגרפונקל, באמצעות נקישת אצבעותיה, למזוג לה עוד כוס. "אם לא אכפת לך לצאת יהודי קנאי עם אף גדול, אין שום בעיה. אני אישית," הדגישה בטון מוגזם תוך ששמה יד על הלב, "חושבת שחבל, אבל אם אתה מתעקש לחרב לעצמך את הקריירה ולחזור לצלוע בקיבוץ, אין בעיה," הוסיפה והתבוננה בכוס המתמלאת שלה.
"בסדר, בסד..ר," גמגם יהונתן והתחיל להדגים בדיוק כמו שלימדה אותו.
עם עמליה, למד במהלך הזמן, אין טעם להתווכח.
"חיוך מלא ע..עם שיניים עליונות חשופות, מחיאת כף בגובה החזה והטיה קלה של הר..הראש לכיוון המצלמה. מתקרב אלייך, מביט בך בספונטניות וכאילו לוחש בהחלטה של רגע, ככה שהצופה ב..בית יוכל לקרוא את השפתיים — 'כל הכבוד, מגיע לו'."
"עוד, עוד," הורתה עמליה לגרפונקל בלי להזיז את העיניים, "עד הסוף."
"ומה אם תנצח?" לקחה את הכוס.
"אם אנצח אז אני קם במהירות, מחב..מחבק אותך ועולה דרך המדרגות הקרובות. רק במדרגה השלישית אני מסתכל ל..למטה לבדוק שאני לא נופל על החוט של ההגברה, מגיע לבמה, מחבק את מי שמחזיק את הפסלון, מתקרב למיקרופון ומד..ומדקלם בספונטניות את הנאום שלמדנו בעל פה."
"נכון," אישרה, "ומה אתה צריך להוסיף בין הפסקאות כדי שיראה אותנטי?"
"הרבה גמגום ונשיכת שפתיים," ענה בצייתנות והרגיש שהרכב נעצר.
"תמיד התעקשתי שיש בך פוטנציאל," חייכה עמליה וחיכתה שסיימון וגרפונקל יצאו לפניהם.
"אני אוודא שהכול מוכן בשבילך וכולם יודעים שאתה מגיע. חכה פה עד שאסמן לנהג לפתוח את הדלת ורק אז תצא," ציוותה עליו תוך שהושיטה את היד לאבא־נהג שעזר לה לקום בתוך השמלה הנפוחה שלבשה.
הלב שלי. חזק, מהר, כואב. בחיים לא דפק ככה
יהונתן הוציא במהירות את התמונה מהכיס והביט על שניהם.
"אני מצטער," לחש לו או לה או לעצמו, "אני כל כך מצטער."
"אדון ליש," נקש לפתע האבא־נהג על החלון השחור מבחוץ, "אתה מוכן?"
הוא דחף את התמונה חזרה לכיס וניגב את העיניים.
רק שאף אחד לא יגלה
*
"תודה ששבתם אלינו," חייכה הכתבת למצלמה, "ולצדי, כמו שאתם כבר יכולים לראות, עומד המועמד הצעיר ביותר שהיה אי־פעם לפרס 'אלון', סיפור הסינדרלה של הטקס — יהונתן ליש. איך אתה מסכם את הדרך שעברת, יהונתן?" שאלה ודחפה לו את המיקרופון כמעט לתוך הפה.
"אני עדיין לא מאמין," נשך את השפתיים וענה את התשובה שהכין עם עמליה. "הכול קרה כל כך מהר. קו..קודם המכה הקשה שנחתה על המשפחה שלי ואז זה, ולרגע לא הספקתי לעצור ולחשו..לחשוב על כל העניין עד הסוף."
הרגל, איך היא רועדת
"ואיך ההרגשה לעשות היסטוריה ולהיות המועמד הצעיר ביותר שהיה אי־פעם לפרס?"
"כ..כבוד גדול," דקלם והביט לכתבת ישר בעיניים.
אם לא אהיה ממוקד הם יגלו
"אני זוכר איך פע..פעם, לפני שהכול קרה, היינו אני ואחותי נשארים ערים בלי שההורים שלנו ידעו, כדי לראות את הטקס. א..אני זוכר איך היינו מתגנבים כל שנה בדיוק באותו הלילה לסל..לסלון הקטן בבית שלנו בקיבוץ ומדליקים את הטלוויזיה בסוד, רק כדי שנוכל לשמוע מי הזוכים בלי ש..שאף אחד יתעורר. אז לא העזנו, לא העזתי אפילו לדמיין שיום אחד אעמוד פה. פשוט לא י..יאמן," אמר וקלט את עמליה עומדת מאחורי המצלמות ומסמנת לו 'טוב מאוד' עם האצבע.
"ואיך בחור צעיר בגילך מתמודד עם כל מה שקרה לך ולמשפחה שלך? מאיפה הכוחות להתגבר על המוגבלויות האישיות, הקשיים? ההפיכה למשפחה ציבורית?"
"אני באמ..ת לא יודע," ענה יהונתן והידק את האגרוף סביב התמונה והספר שבכיס. "אולי ז..זה קשור לאבא שלי, שלימד אותי עוד כש..כשהייתי בקיבוץ, שבני משפחת ליש לא נשברים."
"ואתה בהחלט לא נשבר," חייכה הכתבת, "בהצלחה היום, יהונתן," אמרה והניחה יד על כתפו.
תחייך בחזרה. תגיד תודה. חיוך, עוד קצת, עוד קצת. תמתח את השפתיים. זהו, יופי, נגמר
"יפה מאוד מה שעשית שם," לחשה עמליה כשהתקדמו לכיוון הכניסה לאולם. "איפה?"
"כשחייכת, אצל הכתבת ההיא בשמלה הכתומה. מעט מוגזם אבל משדר אושר," ענתה וסימנה לו לנופף לכמה מהמצלמות והכתבים שביקשו לשאול שאלות. "עכשיו תפקח עיניים ותכניס אוויר. רק חסר לי שתצא שמן בעיתונים של מחר..."
*
"יהונתן, אתה מאמין שאתה פה?" לחשה לו אמא באוזן כשהוא ועמליה התקדמו לכיוון הכיסאות השמורים, "אתה מאמין שזה קורה?" שאלה וחיבקה חיבוק של בית. הוא התכווץ והניע את הראש לשלילה מצד לצד.
"אני גאה בך," הוסיפה והעבירה יד על השיער שלו, בדיוק כמו שנהגה לעשות פעם, כשעוד היה ילד. "אחרי מה שעברנו כל כך מגיע לך. אין לך מושג כמה אני מתרגשת."
יהונתן חשב שמותר להתרגש, ככה אבא היה מסביר. במיוחד אם רוצים מאוד משהו, או פוחדים מאוד ממשהו. רק צריך לזכור שלפעמים יכולות לבוא עם זה גם דפיקות כאלו של הלב, כמו שיש עכשיו, או זיעה מדגדגת, או אפילו רגליים משקשקות. ולמרות כל התסמינים האלו, הוא היה מוסיף, התרגשות היא דבר טוב.
במיוחד כשמגיעה במידה הנכונה.
"אין מה להתרגש," התערבה יעל בזיכרונות שלו, והוציאה דף עם משבצות, "חישבתי את הסיכויים ויש סיכוי טוב שתזכה. אולי אפילו סיכוי טוב מאוד," אמרה והסתכלה עליו בעיניים העצובות הגדולות שלה.
"בהצלחה," עוד הספיקה אמא ללחוש ולשלב את היד שלה בשלו, מעט אחרי שכולם התיישבו ומעט לפני שהאורות כבו והמנחה עלה לבמה.
כשהמנחה הכריז: "ערב טוב וברוכים הבאים לטקס פרסי אלון" — הביט יהונתן בכיסא הריק שנותר לצדו ועצם את העיניים חזק חזק.
המקום שבו השמש מתחיל מאת עמרי קרונלנד רואה אור בימים אלה בהוצאת "גוונים"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו