נתחיל מהסוף: חרף פגמיו, "ממשלות ישראל לדורותיהן - החלטות חכמות והחלטות מטופשות" מאת פרופ' דני קורן ועו"ד יחיאל גוטמן, הוא ספר קריא וקולח. הוא כתוב בבהירות ומאפשר לכל מי שמתעניין בפוליטיקה ישראלית ובהחלטות הרות גורל ללמוד כיצד נולדו, מי יזם אותן ומדוע, מי תמך בהן ומי התנגד להן ומה היו הנימוקים לאישורן.
עם זאת, הספר מתפקד כמדריך, ולא חושף פרטים שלא היו ידועים על פרשת העסק הביש במצרים או על התרגיל שנעשה כדי שנשיא המדינה חיים הרצוג יעניק חנינה לראשי השב"כ שהיו מעורבים בפרשת קו 300, או על תקיפת הכור בעיראק.
מה שכבר ידוע לנו, מובא בספר בצורה מעניינת שעשויה לספק מידע למי ששמע על הפנתרים השחורים שצמחו בשכונת מוסררה בשנות ה־70 (וכמה מהם, דוגמת צ'רלי ביטון וסעדיה מרציאנו, אף נבחרו לכנסת), אבל אינו יודע מה היתה המוטיבציה שלהם לפעולה; או מדוע גולדה מאיר, בעת שכיהנה כראש ממשלה, אמרה ש"הם לא נחמדים". כלומר, ספרם של קורן וגוטמן הוא לקסיקון היסטורי, ופחות ספר עיון הצולל לעומק ולרקע ההחלטה, על ההקשרים ההיסטוריים והפוליטיים של התקופה.
האתגר לבחור 30 החלטות ממשלה בלבד, שאותן מחברי הספר בחרו לכלול בספר, גרמה לרבבות של החלטות שקיבלו נבחרי המדינה מאז 1948 - להישאר בחוץ. אני הופתעתי לקרוא על כמה החלטות שאולי יעוררו עניין בקרב היסטוריונים, סטודנטים במדע המדינה ופוליטיקאים שהיו שותפים לאותן ממשלות, אך אינן אומרות הרבה לאזרחים רבים, למשל ההחלטה להקים ועדת חקירה לרצח ארלוזורוב, ההחלטה להעלות את עצמות ז'בוטינסקי לארץ ישראל או הסכם לונדון.
כריכת הספר (ידיעות ספרים)
גם בתום קריאת הספר לא היה ברור מספיק מה היו הקריטריונים שהנחו את שני המחברים בבואם לבחור 30 החלטות מפורסמות. בדברי המבוא הם מציינים כי בבואם לכתוב את הספר, "היה עלינו לברור 30 נושאים מתוך אלפי החלטות שראויות לניתוח ולשיפוט. הם לא נבחרו באופן מדעי", הם כותבים, אולם לא נאמר מהו השיקולים לבחירתם.
אפשר גם להתווכח על ההחלטה להקדיש פרק לכישלון חיסולו של חאלד משעל על ידי המוסד בירדן, אך לא לציין כלל את פרשת לילהאמר, כשסוכני מוסד חיסלו בשוגג ב־1973 מלצר מרוקאי בנורבגיה, כי סברו שהוא המחבל חסן סלאמה מראשי התארגנות "ספטמבר השחור". אין ספק כי הפרשייה הסעירה את ישראל לא פחות מפרשת משעל.
אין בספר גם התייחסות לנושאים חשובים שהעסיקו את הציבור, כגון פרשת ילדי תימן (שבשנה האחרונה שבה ומסעירה את הציבור), או ההחלטה להקים ממשלת אחדות שהנהיגה את המדינה במשך שש שנים (1990-1984) אשר פרופ' קורן הקדיש לה ספר ("זמן באפור", כנרת זמורה ביתן). עם זאת, החלטות אחרות בספר ראויות לדיון ומרתקות במורכבותן, כגון הכרזת המדינה, גיוס חרדים, הקמת הכור בדימונה, מלחמת ששת הימים, איחוד ירושלים, מפעל ההתנחלויות, מלחמת יום הכיפורים, הסכם השלום עם מצרים, מלחמות לבנון הראשונה והשנייה והשמדת הכור בסוריה.
האם הכרחי היה להעניק ציונים להחלטות הממשלה כאילו היה מדובר בבחינת בגרות? מסופקני. המחברים אינם עקביים במדידת טיב ההחלטות. יש החלטות שהוענק להן ציון 10, אחרות הוגדרו כ"מצוינות", "טוב מאוד", "נכשל", "בלתי מספיק", וגם "מספיק בקושי". לעומתן, יש החלטות שלא ניתן להן כלל ציון, כמו ההחלטה על פירוק הפלמ"ח, שעליה נאמר כי היתה "החלטה ראויה וחשובה לזמנה", או על מבצע קדש: "קשה לתת ציון אם היתה חכמה או טיפשית, אך ברור לחלוטין שהיא לא היתה מחויבת המציאות". על מפעל ההתנחלויות נאמר "ככה לא מקבלים החלטות", ועל הסכם אוסלו - "החלטה אמיצה".
אגב, אף ששם הספר הוא "ממשלות ישראל לדורותיהן - החלטות חכמות והחלטות מטופשות", אין שום החלטת ממשלה שמחברי הספר הגדירו אותה כמטופשת.
"ממשלות ישראל לדורותיהן - החלטות חכמות
והחלטות מטופשות" / דן קורן ויחיאל גוטמן
ידיעות ספרים, 293 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו