סופר, כמו כל אמן למעשה, מונע משתי מטרות עיקריות. האחת היא לדבר ללב האנשים, לשבות אותו או לפחות להרעידו, והאחרת, לעיתים פחות מודעת, היא ליצור כאקט תרפויטי. לא תמיד שתי המטרות הללו מתלכדות, ובוודאי אינן זהות. הסופר יכול להצליח לשחרר את משקעי העבר שלו או לעבד אותם אך לא בהכרח לדבר אל הקוראים, והיצירה שלו נותרת כמעשה אישי, אולי אפילו אגוצנטרי. מאידך, הוא יכול לדבר אל הקוראים אבל אינו כותב מדם ליבו, ולכן גם אינו מצליח לעבור תהליך אישי. סופר טוב הוא כזה שמצליח לשלב את שני היעדים - כשענייניו האישיים נוגעים גם באחרים, והוא כותב מתוך מודעות לקיום הזולת, הקורא.
גילה אלמגור אמרה בראיון על ספרה "הקיץ של אביה" ש"כתבתי את הסיפור הזה לעצמי, כדי לא להשתגע... כשהקראתי את זה כאילו אמרתי לעצמי, וואלה, הילדה הזאת היא אני, והאישה המטורפת, הקשה והנהדרת הזאת היא אמא שלי, וזה הסיפור שלי. היתה לי אז תחושה שאני מתחילה לחיות בשלום בעור של עצמי". מאידך הוסיפה כי "אני נוטה להאמין שבכל מקום יש איזו אביה אחת לפחות, איזו ילדה שעוברת את מה שעברה אביה, ואומרת: אם הילדה הזאת קמה ועמדה על הרגליים, גם אני יכולה".
"הקיץ של אביה", שעובד גם להצגה ולסרט, הפך לפופולרי בדיוק בשל השילוב המנצח הזה. מצד אחד הוא הצליח לגרום לאלמגור להשלים עם עברה, ובו בזמן הוא גם הצליח לגעת בלבבותיהם של המוני אנשים.
כריכת הספר (הקיבוץ המאוחד)
בדומה ל"הקיץ של אביה", גם בספר "הילד שכמעט הציל את אמו" מדובר באוטוביוגרפיה, וגם בו תיאור קשה ומכמיר לב של ילד שמנסה להתמודד עם מחלת הנפש הקשה של אמו ועם סביבה המתנכרת ואטומה לכאביו. הכתיבה של כספי משלבת שני מבטים - של הילד עצמו ושל הכותב המבוגר שבוחן את חייו ברטרוספקטיבה, ודי ברור שהיא מאוד אותנטית וקרובה למציאות, לפחות כפי שהמספר זוכר אותה. הוא אפילו משתמש בשמו הפרטי (יאיר) לשם גיבור הספר.
הקריאה בספר אינה פשוטה. כספי מכביר בתיאורים מפורטים של התעללות רגשית רציפה, מכאיבה ובעיקר מעציבה מאוד של האם חולת הנפש בבנה, שהיה נתון לגמרי לחסדיה לאחר שאביו ואחיו הגדול נטשו את הספינה הטובעת. לא היה אף אחד שניסה לעזור לילד האומלל הזה, או אפילו להקשיב לו. בית הספר, בני המשפחה ואפילו הפסיכולוגית שהצליח להגיע אליה - התעלמו מקריאתו הנואשת לעזרה. בצר לו, נאלץ הילד לנסות להושיע את עצמו ואת אמו לבדו, אך לשווא. יאיר מצליח רק בקושי להאיר את חייהם, והפתגם הלטיני Nomen est Omen (השם קובע את הגורל) לא התגשם בחיק משפחתו הקטנה.
יותר משלושים שנים אחרי שכתב את זיכרונותיו כדי להאמין בהם ולעבדם, ועשרות שנים אחרי שהצליח להתנתק מאמו פיזית (הוא ניתק קשר איתה לפני מותה), אך ככל הנראה לא נפשית, מנסה כספי לזכות לראשונה במאזינים לקולו. הוא לא מדבר, הוא זועק. הוא בוכה. הוא מעביר את הקורא מסע של ייסורים מטלטלים, שרק בסופו יש אור מסוים. הוא קצת סולח (לפחות לאביו ולאחיו), הוא אינו מצליח לסלוח לאמו, שהוא מכנה "מרשעת", הוא מתרחק מעברו הנורא ומוצא מזור ותשובות בדת ובפסיכולוגיה, שם הוא מאיר את הדרך לאחרים. את אמו לא הציל הילד, אך את עצמו כנראה שכן.
האם יש עוד "יאיר" כזה כמו שיש, כנראה, אביה כזו? אני מניחה שכן. האם אותו יאיר וילדים דומים לו ימצאו בספר מזור? הם בוודאי יוכלו להזדהות עם חלקים ממנו, למצוא מקבילות לחייהם ואולי אף להתעודד. לאנשים אחרים, שלא חוו ילדות כה נוראית או שמעדיפים להדחיק, יהיה קשה לצלוח את הספר. הוא עתיר בתיעוד של התעללויות, כתוב ככתב אישום חריף נגד האם, מצטיין בכנות ובחדות סוחפות, אבל גם בתובענות רבה כלפי הקורא. די ברור שלכותב עצמו הספר עזר. הקורא, לעומת זאת, חווה אותו כמו בוקס בבטן. ¬
הילד שכמעט הציל את אמו / יאיר כספי
הקיבוץ המאוחד, 224 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו