יותר ויותר כותבים עוסקים ב"שמאל". שניים ואולי אפילו שלושה ספרים יצאו רק לאחרונה: "תוגת השמאל" מאת אבי שילון, ספרה של צביה גרינפילד "התרסקות", ובמידה מסוימת גם "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?" מאת ארז תדמור שייך לז'אנר. למה כל המאמץ?
נדמה שהשימוש במושג "שמאל" בהקשר של הספרים הללו הוא ביטוי נרדף לאליטה הישראלית. אבל שילון מתייחס בספרו לפרויקט הדגל של השמאל ב־40 השנים האחרונות: השלום עם הפלשתינים, ובעיקר בהתגלמותו כתהליך אוסלו. מאחר שמפעל השלום הזה נחל כישלון, אם כי לא טוטאלי, מתעורר עניין דחוף להבין את אותה שכבה פוליטית־אינטלקטואלית שאחראית לכשל. סביב אותו כישלון לא־מוחלט מקיים שילון דיון על השמאל הישראלי, שבמרכזו דמותו של יוסי ביילין.
תנועות נכשלות; ממשלות יוזמות ונופלות; ועדיין, כמו בארה"ב, צד כלשהו יכול להפסיד בחירות ולחזור לכהונות נוספות כמנצח. ברור שלא כך אירע בישראל. מפלגות העבודה ומרצ נכנסו לתהליך אוסלו ב־1992, עם 56 מנדטים בכנסת. כיום העבודה מתנדנדת בין 10 ל־20 מנדטים, ומרצ בסביבות 6 מנדטים. התהליך שבר את אמון הציבור בשמאל וביוזמותיו המדיניות.
המצביאים שהובילו את מהלכי השלום הגדולים היו שלושת אנשי הביטחון הבולטים במדינה בעשרות השנים שקדמו להסכמי אוסלו ולוועידת קמפ דיוויד בשנת 2000. אלו היו יצחק רבין ואהוד ברק, שניהם רמטכ"לים ושרי ביטחון, ועימם שמעון פרס, שאף שלא היה מפקד בכיר בצה"ל, נתפס כסמכות ביטחונית עליונה - והדברים בהקשר זה ידועים.
האיש שבמידה רבה הוביל את שלישיית קברניטי־העל הביטחוניים הללו למסלול השלום הפלשתיני היה ד"ר יוסי ביילין. למרות שההתמקדות של שילון בביילין לבדו אינה נותנת מענה לכותרת של "תוגת השמאל", יש לכך הצדקה, משום שהכניסה לכל הפרטים - גם המשעממים - של התככים הפוליטיים בישראל של שנות ה־80 וה־90, ושל התככים והתמרונים המדיניים, עשויה להסביר במקצת את הכשל הגדול של "השמאל".
כמו היום, גם אז המאבק הפוליטי היה מניפולטיבי: כיצד לקנות ח"כ ימני שיעבור לשמאל לרגע פוליטי אחד; איך לאגוף ראש ממשלה ולהכניס לו שטוזה בדמות ערוץ מסתורי של מו"מ עם מתון תורן. שילון מרבה להשתמש במושג "המחנה הליברלי", ולדעתי הוא טועה; השמאל הישראלי איננו ליברלי - שורשיו משכבר ונטיותיו בהווה הם טוטליטריים.
אלא שההתמקדות בפרטים של התרחשויות כמו "התרגיל המסריח", מחמיצה מידע וניתוח בנושאים מעניינים יותר. "העבודה" עברה תהליך תוך כדי המאבק על אוסלו - מפרגמטיזם מפא"יניקי לאוטופיזם. ביילין עמד במרכז התהליך. שילון מתאר אותו חליפות כבעל החזון או כווירוס בתוך המערכת. כאסטרטג וכמדינאי פורץ דרך. לדעתי זו לא דמותו האמיתית של ביילין. הוא לא היה מקורי ברעיונותיו, לא תיאורטיקן ולא מצביא מדיני. הוא היה מפקד שטח, טכנולוג של פירוק הרעיונות הגדולים למפרט של סעיפים וצעדים שבונים מסגרות לפתרונות בשטח.
לביילין היתה היכולת הנדירה מאוד במדינת ישראל - להפוך רעיונות כלליים למדיניות, ואת המדיניות לתרגם לתוכניות. זאת היתה העליונות האינטלקטואלית שלו, שאפשרה לו לתמרן את שמעון פרס ובייחוד את יצחק רבין.
כריכת הספר (דביר)
ספרו של שילון משלים את התמונה העגומה לגבי התנהלותו של רבין בתהליך המדיני, כפי שתיאר לפני כשנה ז'ק נריה בספרו "בין רבין לערפאת". ביילין, הנציגים הפלשתינים באוסלו ובערוצים אחרים ושמעון פרס, תקפו את רבין בניירות עבודה בלי שראש הממשלה הצליח לשלוט במגעים עם אש"ף ושלוחותיו השונות. עד היום לא ברור אם רבין הבין את מלוא המשמעות של חתימת הסכמים עם אש"ף ועם ערפאת.
אחת הנקודות שחסרות בספר היא מהיכן שאב ביילין מלכתחילה את הרעיון של מו"מ עם אש"ף כמפתח לפתרון הסכסוך. שילון לא מתעכב דיו על ההתפתחויות הרעיוניות של השמאל - לפחות מאז 67'. הוא חושף יחסים קרובים עם עמוס עוז, אבל על מה דיבר הסופר עם ביילין? השם אורי אבנרי מוזכר פעם אחת בספר; אבנרי ניהל מגעים עם אש"ף עוד באמצע שנות ה־70, ואת רעיון הקונפדרציה שרטט כבר בסוף שנות ה־50. לאחר המפגשים עם אש"ף הוא היה מעדכן את רבין, אז בקדנציה הראשונה שלו כרה"מ. כיצד חלחלו הרעיונות למחזור הדם של מפלגת העבודה? אין מענה.
ביילין הצעיר עבר ב־1973 את אותו משבר אמון שחוו רבים בשמאל ובמרכז בעקבות קריסתו של הסכם אוסלו בדם ואש. שילון מנתח לאורך ולרוחב סוגיות תרבותיות ודתיות, אתניות ועדתיות בחברה הישראלית, נוכח המיזם השלומניקי שנצרף כביכול על ידי מוחות אנליטיים ורציונליים, חילוניים וליברליים. הדברים נכונים רק במידה שמקורם של המאפיינים הללו בהשפעות חיצוניות שהוטמעו מהמפלגות הסוציאל־דמוקרטיות, שהפכו לפרו־אש"פיות ואנטי־ציוניות במהלך שנות ה־70 וה־80.
אך למעשה התשובה לכישלון לא חבויה במעמקי תודעת הקיפוח של מצביעי הימין. מה שקרה בישראל של 1996, של 2001 ו־2009 דומה למה שקרה בארה"ב ב־2016. אליטות מישראל, אירופה ואש"ף המציאו פתרונות שהיו כחליפות שהתאימו להן מבחינה אידיאולוגית; אך לא חברי האליטות שילמו את המחיר של התוכניות שבישלו, אלא המונים שניתן לכנותם "הבלתי מוגנים". דומה ששילון מנסה לטייח את גודל הקריסה הביטחונית שהתרחשה בעקבות הסכמי אוסלו. המחזות שנראו ברחובותיה של ישראל בין 1993 ל־2004 היו חסרי תקדים. רבין לא היה מעלה על דעתו שרצועת עזה תהפוך למיני צפון קוריאה.
ביילין נשאר ציוני ולא איבד את המצפן והמצפון הלאומי. אנשים בפריפריה שלו התערערו לחלוטין. אברום בורג, מיכאל בן יאיר, אודי אלוני, עמוס שוקן, עו"ד טליה ששון: העובדה שרבים מתוך מחנה השמאל הציוני מסתובבים היום כאומצות טוויטר המשדרות מופרעות פוליטית, מראה שעדיין יש הרבה על מה לכתוב מאזור האסון הזה שמוגדר כ"תוגת השמאל". ספרו של אבי שילון מומלץ, בין השאר, כדי לראות את קפיצת הדרך שנעשתה מההיסטוריה הקרובה, המתוארת בספר, אל העשור של נתניהו. ¬
תוגת השמאל - יוסי ביילין וקריסת מחנה השלום: הסיפור שלא סופר / אבי שילון; דביר, 508 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו