דיאטת גרילה

שנאה עצמית, הרעבה, דיאטות מזיקות והרסניות (ובעיקר כושלות), ניתוחים מסכני חיים ושאיפה מתמדת להיות מישהי אחרת (או לא להיות בכלל) - אלה הם המאפיינים של נשים שמנות בימינו, על פי הספר "דיאטלנד". מגפת ההשמנה (שהוגדרה כמגפת המילניום) לא שינתה את היחס העוין כלפי אנשים שמנים, טוען הספר, רק העצימה אותו. הביקורתיות, העוינות והשיימינג - רק גוברים, ואכן לאחרונה נכנסה התופעה לשכון תחת הכנפיים הרחבות של הביטוי "גזענות", שכולל שיפוט אדם גם על פי משקלו.

יד ביד עם השמנופוביה - מגיעה כמובן גם ההערצה לרזון. מודל היופי הנשי המוחלט והבלתי ניתן לערעור, על פי הספר, הוא עדיין של אישה רזה, אף כחושה, גם במחיר הבריאות שלה. מודל זה מוחדר למוחנו ללא הרף, לטענת המחברת, באמצעות כל המסרים החברתיים האפשריים, ובכלל זה בפרסומות, בסדרות ובסרטים.

ההבניה החברתית מתחילה לדעתה בגיל צעיר מדי, והורסת לנשים רבות את החיים. הן חשות כעורות ודחויות אם הן אינן עומדות בסטנדרט האכזרי של הרזון. חלקן מגיעות לשנאה עצמית שמיתרגמת לדיכאונות, לנסיגה מהחיים ולהרס עצמי. הן חוששות שאולי לא ישיגו לעולם את החלום האולטימטיבי - בעל וילדים - וחלקן אף פועלות על פי מחשבה זו בדרך של נבואה שמגשימה את עצמה: הן לא טורחות להתלבש יפה, לא יוצאות עם גברים (מחשש לדחייה) ולעיתים גם מוותרות על תחביבים, קריירה ובילויים - רק כדי להימנע מהכישלון הצפוי. 

הספר הכאילו־מהפכני הזה מספר את סיפורן של הנשים הללו דרך דמותה של בחורה במשקל 135 קילוגרם שכינויה תות (באנגלית פלאם, שזיף, גם הוא פרי עסיסי ושמנמן). את שמה האמיתי, אלישה, היא זנחה, מאחר שלדעתה אלישה האמיתית אמורה להיות בחורה רזה וחתיכה. את כל ימיה היא מעבירה בין דיאטה אחת לשנייה, בין הורדת משקל להעלאתו בריבית, תוך ניסיון להיות סוף־סוף אלישה הרזה והמאושרת. פעם אחת הרשתה לעצמה להתאהב בידיד, שדחה אותה באכזריות, מה שיצר אצלה טראומה, ומאז היא אפילו לא מנסה. היא עובדת כיועצת צללים לבנות נוער מטעם מגזין בזהות בדויה, כדי שחס וחלילה לא יראו אותה הקוראות הצעירות. כמו רובוט, מנותקת מעצמה ומדעותיה, היא עונה בזו אחר זו תשובות נבובות ושטחיות למאות שאלות של נשים צעירות, שכמוה, הן מלאות בביקורתיות ובשנאה עצמית. 

כריכת הספר (מטר)

אנחנו פוגשים את תות כשכבר כלו כל הקיצים. השנאה העצמית שלה מובילה אותה להחלטה לעשות ניתוח לקיצור קיבה, למרות הסיכונים הטמונים בו. רגע לפני המעשה היא פוגשת אישה שמובילה אותה לעוד אישה, ולאט לאט היא נחשפת לקבוצה אקטיביסטית מחתרתית בשם "ג'ניפר" של פמיניסטיות רדיקליות, ששמות לעצמן למטרה להשיב למין הנשי את הכוח שנגזל ממנו, בעיקר דרך מאבק במיזוגיניה ובדיכוי והחפצת נשים.

הן עושות זאת באמצעים אלימים במיוחד, כך שבזו אחר זו נחטפות ונרצחות בדרכים אכזריות (חנק, הפלה ממטוס והתעללויות אחרות) דמויות שמייצגות את העולם הפטריארכלי - שחקניות פורנו, אנסים שלא הורשעו, גברים מתעללים ואנשי תקשורת שמפרסמים דוגמניות עירומות. הן גם מצליחות, בשימוש בכוח ובאיומים, לסגור כלי תקשורת שעדיין מעבירים את המסר שאישה יפה היא אישה רזה.

הסיפור שמספר הספר הזה הוא מחד אותנטי ומציאותי, בעיקר בתחילתו, ומעורר הזדהות גם בקרב נשים שאינן בעלות נטיות השמנה. ומאידך, ככל שמתקדמת הקריאה, מתרבים בו היסודות הדיסטופיים/אוטופיים (תלוי בעיני המתבונן) שהופכים אותו למעין אגדה סוריאליסטית. לארגון הנשים הרדיקלי הזה מוענק כוח יוצא דופן, לא מציאותי, והוא הופך סדרי עולם באמצעות פעילות מחתרתית אלימה שאיש לא מצליח לאתר אותה. 

כוחו של הספר אינו רק בהזדהות שהוא מעורר, אלא בעיקר בהזרה שהוא מבצע - הדרך שבה הוא מראה לנו איך המציאות המוכרת שנתפסת כנורמלית, היא למעשה סוטה ופוגענית. למשל במסגרת המהפכה שמוביל הארגון, מוקרנת פרסומת בבריטניה שבה, לשם שינוי, מוצג גבר שחופף את ראשו בשמפו חדש, ו"הגבר היה כה נרגש מהחפיפה שהוא עיסה את ראשו ופלט קולות של אורגזמה". מנהיגי העולם מזדעקים לנוכח הפרסומת משפילת הגברים ומבטלים (לא פחות!) את פסגת הג'י־8 שהיתה אמורה להתקיים בלונדון.

במקרה אחר אימאם שנחטף על ידי הארגון מדריך את הגברים המוסלמים לעטות כיסוי עיניים מאחר ש"לא סביר שהנשים יסתירו את עצמן בגלל המבטים שלנו". באותו אופן, כשנמכרים בחנויות העיתונים, ביוזמת נשות "ג'ניפר", מגזינים עם תמונות גברים חושפות "זרגים" (מילה משונה מאוד, יש לציין) - הם מעוררים כעס רב, עד כדי הדרת רגלי הקונים וצניחה דרמטית בתפוצת העיתונים. 

אני מכנה את הספר הזה מהפכני רק לכאורה, מאחר שהארגון הפמיניסטי שמוצג בו מאמץ למעשה את דפוסי הפעולה הגבריים הגרועים ביותר. הוא משתמש באלימות קיצונית ורצחנית, על פי מד מוסר שהוא המציא ואוכף. מנהלות אותו נשים תקיפות, שלא לומר תוקפניות, ובהן אישה עשירה מאוד, שבדיוק כמו גבר, קונה לה שליטה על נשים באמצעות כספה כמו גם באמצעים טוטליטריים דוגמת "האח הגדול". האקטיביזם הפמיניסטי שמוצג בספר הוא למעשה צורה אחרת, חדשה ומתוחכמת, של שעתוק הסדר הפטריארכלי והדכאני. הפמיניזם נראה ככסות ורציונליזציה לנטיות אלימות של הדמויות הנשיות שבו.

במסגרת תהליך חיבורה של תות לעצמה, כלומר - נטישת העצמי הכוזב, אימוץ העצמי האמיתי שלה ופיתוח אהבה עצמית ללא תנאי, היא מקבלת שורה של מטלות בתנאים נוקשים וקיצוניים, שמוכתבות לה על ידי הארגון, שבסופן המטלה האחרונה והמשמעותית, שביצועה ישלים את התהליך שהיא עוברת וגם יקנה לה סכום כסף נכבד. מכאן ואילך הספר הולך ומידרדר למחוזות הסוריאליזם המטורלל, לדיסטופיה דומה משהו ל"סיפורה של שפחה", אך הרבה פחות מתוחכמת ממנה, ומתרחק מהריאליזם באופן מופרע למדי. "דיאטלנד" (ספר השנה של אמזון לשנת 2015) הוא למעשה מסמך אידיאולוגי שעיקר מטרתו הוא להעביר לקורא מסרים חברתיים. הוא קריא מאוד, אך בשלב כלשהו הוא מתחיל להזכיר מניפסטים של מפלגות טוטליטריות, יותר מאשר את החיים עצמם. 

דיאטלנד / סארי ווקר 

מאנגלית: טל ארצי; מטר, 350 עמ'

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו