גיא חולה. הוא מדוכדך ועצוב, שוכב על הספה בסלון, כשמסביבו סבתא, שמנסה להקל עם מרק, וסבא, שמפנק עם תה ממותק. אך החום לא יורד. גם ההורים טורחים סביב הילד הדואב, אך ללא הועיל: החום לא יורד והמסכנות גוברת. מי שמצליחה לחדור לנפשו ולתרום להחלמתו היא הכלבה המשפחתית יויו. היא מחכה בסבלנות ללכתם של המבוגרים הטרחנים, זונחת את המשחק עם נייר הטואלט, עולה על שמיכת הטלאים, נשכבת ליד גיא ולא זזה. החום הבלתי אמצעי והמסירות עושים את שלהם וגיא מתחזק ומתחיל להחלים. רק אז יויו יורדת מהספה וממשיכה לענייניה הכלביים.
ב"דוקטור אף וזנב", סיפור קטן שכוחו הוא בהזדהות העמוקה שהוא מעורר, יעל גובר מזכירה ומחדדת את הפשטות המרפאה של האהבה והנוכחות הכלבית, שלפעמים אפקטיבית יותר גם מזו האנושית.
כשהיא נשאלת בראיון על ההשראה לסיפור, גובר משיבה: "שכבתי לפני כשנתיים חולה בספה שבסלון, והרגשתי בודדה. בניגוד לילדים, כשהורה חולה כמות הרחמים המשפחתיים היא די מוגבלת ויש ציפייה – מצד הילדים וגם מצד ההורה – להחלים מהר. יחד עם הלפטופ, שעזר לי לא להשתעמם, שכבה לצידי יויו הכלבה שלנו, והמילים פשוט התחילו לצאת. יכול להיות שהחום שחרר אצלי איזשהו מחסום".
כריכת הספר (זמורה ביתן)
החולה אמנם היתה עורכת ספרי הילדים והנוער הוותיקה, אך גיבור הספר הוא גיא, בנה בן העשר וחצי. "נזכרתי בספרים שאהבתי לקרוא כשהייתי ילדה, ותמיד היה קיים בהם איזון בין בדידות לעצמאות. למשל, חנהל'ה ומסעותיה עם הגמד קרשינדו של דבורה עומר, פוליאנה או אילנה של 'חרוזים אדומים' של פניה ברגשטיין. אהבתי את הידיעה שאתה יכול להרגיש בודד אבל לא עצוב. זה הסיפור של 'דוקטור אף וזנב' – יויו מאפשרת לגיא לרחם על עצמו אך לא להרגיש לבד".
גובר ממשילה זאת לאותן חזרות הביתה לבד, שהיו מנת חלקה כילדה. "מצד אחד, היה משהו מפחיד ולא נעים לחזור הביתה לבד. מצד שני, ידעתי את הדרך והייתי עצמאית והיה בזה משהו נעים והישגי. הילדים של היום לא חווים את זה הרבה כי אנחנו שומרים עליהם ולא נותנים להם להיות לבד יותר מדי, אם זה דרך הפלאפון מגיל צעיר ואם זה דרך העמסת החרדות שלנו עליהם".
איור של איה גורדון-נוי מתוך הספר
"מעודדת ספרות שוויונית"
גובר, ילידת ירושלים ובעלת תואר ראשון באמנות ב"המדרשה" וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, היא עורכת בכירה בהוצאת "כנרת זמורה ביתן" זה 17 שנה. היא נשואה לעיתונאי והסופר אמיר זיו ולהם שני ילדים משותפים, ועוד שניים מנישואיו הקודמים של זיו. תחת ידיה עברו מאות ספרי ילדים, חלקן קלאסיקות זוכות פרסים. זכורה לטובה היא סדרת "שירי מופת לילדים" של הוצאת דביר, שמתוכה ליקטה וערכה גובר את השירים של נורית זרחי, אנדה עמיר, מרים ילן־שטקליס ולאה גולדברג.
שאלה מתבקשת שנשאלת בשלב מוקדם בראיון היא כיצד העבודה עם מיטב סופרי ומאיירי הילדים בישראל לא הובילה אותה בשלב מוקדם יותר לחצות את הקווים. "תמיד כתבתי, אבל למרחקים קצרים, כמו בעריכת ספרי ילדים – אני טובה בצמצום ובדיוק והיה לי נוח מאחורי הקלעים. ההרגשה שערכתי ספרים נפלאים, שעזרתי לחיבור בין הכותב למאייר, הספיקה לי. אבל נכון, זה לא באמת שלי. בתחילת דרכי ליבי נחמץ טיפה כשהסופר היה מתראיין ולא מזכיר אותי, אבל היום אני מבינה שברגע שהספר שלך בחוץ, אתה קצת שוכח את מה שעברת בדרך".
היכולות שלך כעורכת עזרו לך לערוך את עצמך בסיפור או שהזדקקת בכל זאת לעין חיצונית?
"אני חושבת שכעורכת מנוסה יש לי כבר יכולת לראות מראש איך הטקסט והאיור יעבדו יחד ויתלכדו בסופו של דבר לספר שלם. כשכתבתי ידעתי באופן אינטואיטיבי מה צריך להיכתב ועל מה אפשר לוותר, כי האיור לבטח יספק אותו".
חרף הספונטניות של הכתיבה, גובר מודה שלא הצליחה להתנתק מכובע העורכת. "אני רגילה לזקק ולהגיע למצב שאף מילה לא מיותרת אז הכתיבה היתה מודעת מאוד".
איור של איה גורדון-נוי מתוך הספר
בין שיחה על מגמות פופולריות בספרות ילדים ("הנושא המגדרי ימשיך לתפוס תאוצה ויותר ילדים ייחשפו לנרטיבים של משפחות אלטרנטיביות") ופמיניזם ("גדלתי בעולם פטריארכלי יחסית, ואף שתמיד מרדתי במיקום הנשי שלו בי, הוא טבוע בי יותר ממה שהוא טבוע בבת שלי. אבל אני מאוד תומכת בשינויים של העידן הזה ומעודדת ספרות שווויונית") אני שואלת אותה על הרוב הנשי של עורכות ספרות ילדים ונוער בארץ, וגם בהוצאה שבה היא עובדת. "אני חושבת שעניין הרוב הנשי הוא תקופתי וקשור לשיוך האוטומטי של ספרות הילדים למערכת החינוך. כל עוד החינוך לגיל הרך ובכיתות הנמוכות נחשב פחות נחשק, גם ספרות הילדים תהיה פחות נחשקת מעריכת ספרות מקור למבוגרים, למשל, או עיון. אני מקווה שזה ישתנה. כל מה שמתרחק מקיבעון הוא טוב, וספרות הילדים רק תרוויח משינוי כזה".
הגעתה לגיל חמישים סיפקה לה את הביטחון העצמי להוציא לאור ספר משלה, ולחבור לעבודה עם חברתה, המאיירת איה גורדון־נוי ("נונה קוראת מחשבות", "בדיוק כמו שרציתי"), שמזוהה עם טכניקת איור קולאז'ית של גזירות והדבקות, המעניקות ארומה של תלת־ממדיות לאיור. "במעט היא אומרת הרבה", מעידה גובר על גורדון־נוי, "וזה מאפיין גם את דרך העבודה שלי, לכן שמחתי לעבוד איתה".
בעצם גיל חמישים הוא הזמן שבו אמרת שהגיע הזמן לזנוח את הפחדים ולעשות מה שבא לך?
"אני חושבת שזה גיל מאוד משמעותי וכן, אני מפחדת פחות. אני מבינה שהדרך לא ארוכה".
מורבידי מעט.
"דווקא לא. חברה שלי גם הגיעה לגיל 50 והיא אמרה לי שבגיל 40 היא חשבה על העשורים הקודמים ומה היא הספיקה, ושעכשיו היא מסתכלת על העשורים שיבואו, ושהם קצרים. בגיל חמישים אתה מבין שהזמן אינו אינסופי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו