כמו יונה שמתעופפת מן התיבה

את וולט ויטמן רואים רבים כגדול המשוררים האמריקנים. בעת מלחמת העולם השנייה חילקה ממשלת ארה"ב לחיילים אסופה משיריו כדי לחזק את רוחם ואת דבקותם ב"דרך האמריקנית". די אף בשורה אחת מתוך "הו רב חובל" שנכתב לאחר רציחת לינקולן כדי לחוש את המסר הפטריוטי: "אל הנמל שבעת קרבות חותרת ספינתך".

"חייו והרפתקאותיו של ג'ק אנגל" הופיע כסיפור בהמשכים בעיתון "סאנדיי דיספץ'" ב־1852, כשלוש שנים לפני ש"עלי עשב", יצירתו המונומנטלית והנועזת של ויטמן, ראתה אור. המשורר מתחרה על תשומת ליבו של קורא העיתון, וטווה עלילה מפותלת ומרהיבה המתרחשת בניו יורק של אמצע המאה ה־19, שרק בסיומה, שהוא בעת ובעונה אחת צפוי ולא צפוי, יכול הקורא להניח מידיו את הספר.

ששת פרקי הסיפור בהמשכים התפרסמו בשעתו בעיתון בלי ציון שם המחבר, ונשכחו מלב. לפני כשנתיים נבר זכרי טרפין, סטודנט באוניברסיטת יוסטון, ב"ארכיון וולט ויטמן" הנמצא בספריית הקונגרס, מצא תקציר מפורט של העלילה ולשמחתו ולהפתעתו גילה שהוא תואם את הטקסט שהופיע בעיתון ב־1852, לרבות שמות הדמויות. ויטמן לא זכה לראות את הספר שיצא עתה לאור גם בעברית, 125 שנה לאחר מותו.

כריכת הספר

בכותרת המשנה מצוין כי מדובר ב"אוטוביוגרפיה שבה ימצא הקורא כמה טיפוסים מוכרים", אבל ויטמן עצמו מודה כי "היה זה באמת יותר סיפור הרפתקאות ממעשה החיים כפי שהם". עם זאת, אלמנטים ביוגרפיים מצויים בשפע; בדומה לג'ק אנגל בן דמותו, שימש ויטמן הנער שוליה במשרד עורכי דין. אביו, נגר תמים, נושל מנכסיו על ידי פרקליט ערמומי, ומעסיקו של ג'ק אנגל מוצג כנוכל החומס את רכוש לקוחותיו.

משוררים הכותבים פרוזה אינם יכולים להתנתק ממהותם, ומתוך כך הם נשמרים ממלל מיותר, מקפידים על תמונתיות ומתמקדים בטבע האדם - בלבטיו וברגשותיו. רילקה ב"רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה" הקפיד על סגנון אקספרסיוניסטי, ברוח הזמן של תחילת המאה ה־20. "פעמון הזכוכית" של סילביה פלאת' הוא רומן פסיכולוגי המשקף בעיקר את עולמה הפנימי.

ב"עלי עשב" שבר ויטמן את מוסכמות הציות לחריזה ומשקל, ושר בנועזות גם על גוף האדם ומיניותו. אבל "חייו והרפתקאותיו של ג'ק אנגל" כתוב בסגנון שמרני ויקטוריאני, הדומה להפליא לשל בן דורו צ'רלס דיקנס, שמאפייניו חזרות רבות, מילות תואר עשירות, הגזמה עד קריקטורה, חמלה והומור המסווים מציאות מרה. שמות הדמויות ברומן מצביעים על תכונותיהן: אביו המאמץ של ג'ק אנגל הוא אפרים פוסטר (הורה אומֵן).

בלתי אפשרי שלא לאהוב את הטוהר וההתפעמות הכמעט ילדותיים, הנסמכים על חוכמת זקנים. "עולם זה יש בו יותר צרות דמיוניות מאמיתיות, אף כי האחרונות אינן נופלות מן הראשונות", כותב ויטמן. בכתיבתו הוא מעריץ את האדם הפשוט. הוריו המאמצים של ג'ק אנגל, אנשי עמל חרוצים ונדיבים, הם גם נקיים ונעימים למראה, ומזכירים את גרסים, משרתו הנאמן של איוואן איליץ', שתואר על ידי טולסטוי כמדיף ריח טוב.

הוריו של ויטמן היו מקורבים לקווייקרים, אחווה פרוטסטנטית־פוריטנית שהוקמה באנגליה במאה ה־17 ושמאמיניה מצאו מקלט בפנסילבניה. לאורך כל הסיפור ניכרת אהדתו של המחבר לקהילה הזו, אף שלא השתתף בהתכנסויות המסורתיות שלה. בדומה לקווייקרים, אף ויטמן האמין ב"אור הפנימי" - ניצוץ אלוהי החבוי בכל אדם. הוא הקפיד, כנהוג בקהילה, על "לבוש פשוט", אפור בדרך כלל. עם זאת, דגל בפתיחות ובחירות הפרט ושלל את "גידור הקבוצה" הקווייקרי, שנועד לחסום השפעות זרות. את השקפתו כינה "אינטואיציה קווייקרית", וקבע שאינו יכול להיות כבול או להשתייך באורח פורמלי לקבוצה כלשהי.

פרק 19 ברומן, "כמה שעות בבית עלמין עתיק", נוסק מעל לרמת הסיפור הוויקטוריאני, וחושף קורטוב מעוצמתו של וולט ויטמן הגדול. ג'ק אנגל משוטט בבית קברות בחצר כנסיית טריניטי בניו יורק, קורא את הכתוב על המצבות ומהרהר: "נשמת האדם כמוה כיונה שהתעופפה מן התיבה, הרחיקה נדוד ולבסוף לא נחה אלא במקום שממנו יצאה לדרך. לאיזו תכלית העניק הטבע לבני אדם אינסטינקט זה, למות במקום לידתם? האם שוררת הרמוניה כמוסה בין אלף המהויות, הנפשיות והפיזיות, המרכיבות בן אדם, לבין המקורות שמהם הן נובעות?" √

חייו והרפתקאותיו של ג'ק אנגל / וולט ויטמן; מאנגלית: עודד פלד; כרמל, 120 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו