נשים בצריח: מפקדות הטנק יורות בתקרת הזכוכית

אנשי הסגל של קורס מפקדי הטנקים שהסתיים בנובמבר 1995 לא ציפו להפתעה הזו דווקא בטקס הסיום, שנערך במגרש המסדרים של בסיס שיזפון.

חמש חיילות, שזה עתה סיימו פיילוט מוצלח והיו הנשים הראשונות בתולדות צה"ל שעברו את הקורס המורכב, עלו למגרש המסדרים בחצאיות קצרות, שאותן קיצרו בעצמן, במחאה על כך שחויבו ללבוש אותן במסדר הסיום של הקורס.

"היינו מאוד גאות אך גם כעסנו כי חייבו אותנו ללבוש חצאית במקום מכנסיים כמו שאר החיילים", אומרת נועה גל אור־טפרברג, אחת מ"מועדון החמש".

"סיום הקורס היה פחות משבוע אחרי רצח רבין", מוסיפה חברתה הילה גייר, "ואני ממש זוכרת את עצמי עושה טיפולים לטנקים במשטח ותוך כדי שאני מלאה בגריז, שומעת ברדיו את הנאום של נכדתו של רבין, נעה בן־ארצי, ובוכה את עצמי למוות.

"טקס הסיום היה מאוד מרגש. ההורים שלנו הגיעו, וגם כל מדריכות השריון שהחזיקו שלטים שבהם נכתב 'האישה שבטנק תנצח'. אבל מה, לא הגיעה אף נציגה נשית מרמת הפיקוד ולא ציינו אותנו בטקס. לא רצינו לבלוט, אז זה התאים לנו. אבל אמא של ליאת, שהיא אישה פמיניסטית מאוד, כעסה על זה ובסוף הטקס אמרה 'אני עולה לקצינת ח"ן ראשית. לא הגיוני שבטקס כזה אין ייצוג ולא ציינו אתכן.

"אמרנו לה: 'שקט, אנחנו לא רוצות לעשות רעש', אבל בדיעבד, כאמא לשתי בנות שתשמח מאוד אם יעברו את השירות המיוחד והמדהים שאני עברתי - אולי טעינו כשלא עשינו קצת יותר רעש".

ליאת היא ליאת אשל, אז הולנדר, שגדלה בהרצליה ומתגוררת היום בכפר אדומים, נשואה ואם לשישה. 15 שנים עסקה בחינוך, פורמלי ולא פורמלי, ולפני חמש שנים עברה לעולם המשפט והיום היא מתמחה במשפט פלילי בסנגוריה הציבורית בירושלים.

נועה גל אור־טפרברג, שמתגוררת בגבעת עדה וגדלה ברמת השרון, נשואה ואם לשלושה שעוסקת בתחום בריאות הנפש ומנהלת את תוכנית "עמיתים לבוגרים" - תוכנית ארצית של משרד הבריאות והחברה למתנ"סים, לשילוב נפגעי נפש בקהילה. לתוכנית הגיעה מרקע של בימוי תיאטרון, אחרי שעשתה הסבה לתחום הטיפול בפסיכודרמה.

הילה גייר, שמתגוררת בכפר נטר וגדלה בנתניה, בזוגיות ואם לשתיים. בעבודתה היא ממונה על הקרן לנפגעי טרור בסוכנות היהודית, ולאחרונה, לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוציאה למצעד החיים בפולין משלחת של נפגעי אירועי האנטישמיות בעולם.

איתן נמצאות חברותיהן לאותו קורס: מורן בצר־לויתן מקיבוץ יגור, שגדלה במושב שדמות דבורה, נשואה ואם לשניים. היא עובדת בחברה למתנ"סים, בתוכנית שמקדמת קבלה ושוויון של אנשים על הרצף האוטיסטי; וענת לדר, עגונה שחיה בזוגיות ומגדלת שישה ילדים, שניים מבעלה, שלושה של בן זוגה הנוכחי ואחת משותפת. היא עובדת כמיילדת בבית החולים כרמל בחיפה, מתגוררת במושב גבע כרמל וגדלה בנצרת עילית, היום נוף הגליל.

"כוכבות יופי"

לפני כחודש פגשנו את חמש הנשים הללו, היום בנות 46, בלטרון, שם הן קיפצו על טנק כדי להצטלם צילום קבוצתי, כאילו לא חלפו כמעט 27 שנים מאז המסדר ההוא, שבו עשו היסטוריה.

כולן התגייסו לתפקיד מדריכות שריון. ארבע מהן בפברואר 1994, והילה, ה"צעירה", ביולי. אחרי טירונות במחנה 80 עברו קורס בן שלושה חודשים בבסיס סיירים שבערבה, שם למדו מושגים כמו 'ממסרת', 'בקרת אש' ו'טכניקות ירי'.

"מדובר בקורס שבו מתחלקים לצוותי טנק, והמפקדים הם בנים שעברו קורס מפקדי טנקים ומלמדים אותנו", מסבירה הילה. "עשינו אימונים בטנקים, כולל ירי ומסלול צוות של הסתערות על יעד, כשבנוסף היו לנו מדריכות בנות, שלימדו אותנו את יסודות ההדרכה".

"מפקדי הטנקים הם המפקדים בפועל בקורס, ואיתם היה דיסטנס קשוח", אומרת ליאת, ומורן מחייכת: "היו תיזוזים מטורפים, הרמנו שולחנות קק"ל, רצנו עם דליים".

נועה: "צריך לזכור שבאותה תקופה זה נחשב לשירות ה'קרבי' של הבנות, אז היחס היה בהתאם. היו דרישות והיתה משמעת, כשהכל במין פריזמה קרבית כזו".

ענת: "בבסיס היה אסור לנו לדבר עם אף אחד. יצאנו הביתה פעם בשבועיים וגם קיבלנו עונשים. היינו צוברות 'כוכביות' על עבירות משמעת או על חוסר מקצועיות, ומי שצברה שלוש כוכביות נשארה שבת. אגב, תשאל אותנו איך נקראת קבוצת הווטסאפ שלנו היום".

איך?

מורן: "כוכבות יופי. אבל לא בגלל הכוכביות ההן, אלא בגלל שממש לפני שהשתחררנו, בית הספר לשריון קיבל תעודת הוקרה וחמישה כוכבי יופי על הנראות של הבסיס. אמרנו 'איזה נראות', לנו היה ברור שזה בזכותנו".

"צאו מהלשכה"

בתום הקורס ותקופת החפיפה נשארו החמש להדרכת שריונרים בקורס מקצועות שריון, קורס מפקדי טנקים וקורס קציני שריון. אחרי כמה חודשים החלו התלחשויות על כך שכמה מהמדריכות מיועדות לצאת לקורס מפקדי טנקים.

"בהתחלה אלה היו שמועות שעברו מפה לאוזן", נזכרת ענת, "לא שמו על השולחן משהו קונקרטי".

הילה: "זה היה בתקופה שבה אליס מילר הגישה את הבג"ץ המפורסם שלה כדי להתקבל לקורס טיס, והנושא הזה היה חם מאוד במגורי מדריכות השריון. היינו מאוד מורעלות, והתחיל באזז במגורים שהגיע הזמן לעשות את השינוי הזה גם בשריון. היתה אפילו חבורה של מדריכות שממש לחצו על המדריכים והמפקדים שלנו בנושא, אבל אף אחת מאיתנו לא היתה בחבורה הזו. אולי זו הסיבה שבסוף בחרו דווקא בנו".

ואכן, חמש המדריכות התבשרו שהן עומדות להשתתף בפיילוט היסטורי, ולצאת לקורס מפקדי טנקים שהחל באוגוסט 1995.

"עשו לנו ראיונות מקדימים והבענו רצון לצאת לקורס", נזכרת נועה, "בסוף הכניסו כל אחת לשיחה אישית, ואמרו לנו שיש לנו שעה להחליט. אני הסכמתי, וכשהתקשרתי להוריי, אחרי שכבר נתתי את האישור, הם אמרו 'אז מה, את מתקשרת אחרי שכבר הסכמת?'".

ענת: "מאותו רגע הפכנו למעין קפסולה כזו של חמש בנות, שכמו שאפשר לראות נשארה ככה עד היום".

מורן: "לפני היציאה לקורס עצמו עשו לנו מעין קורס מקדים שנקרא צמ"פון, כמו אימון הצמ"פ שלוחמי השריון עוברים לפני שהם ממשיכים לפלוגות המבצעיות או לקורס המפקדים. במשך שבועיים או שלושה 'אכלנו' שטח והתמקצענו יותר בטנקים, כדי להיות מוכנות לגמרי לקורס".

ליאת: "בשלב הזה הפסקנו להדריך בכיתות, עלינו על סרבלים ועל כפפות 'נומקס' של טנקיסטים, והתחלנו להיראות חיצונית קצת שונות בנוף".

באוגוסט הצטרפו החמש לפלוגת טנק המרכבה סימן 2 ב' בקורס מפקדי הטנקים, שהתקיים בבסיס שיזפון שבערבה. בדרך הספיקו לככב על שער העיתון הצה"לי "במחנה" זצ"ל, אולם כבר מראש נאמר להן שבסיום הקורס יוצבו כמפקדות בקורס מדריכות שריון, לצד ובמקום המפקדים הבנים, שעברו הכשרה מלאה של לוחמי שריון ומפקדים.

"אפשר לומר שהיציאה לקורס המפקדים פשוט התגשמה", אומרת מורן, "אבל בתכלס לא היה לנו מושג לאן אנחנו הולכות. לא ידענו איך זה הולך להתקדם".

ענת: "היה בזה משהו חלוצי מאוד, שאהבנו. חשבנו שזה יכול לקחת אותנו לקצה ושנוכל להוכיח שאנחנו מסוגלות".

נועה: "הסכמנו מאוד גם עם הרעיון של להוציא בנות לקורס מפקדי טנקים, על מנת שהן יהיו מפקדות בקורס מדריכות שריון. לא היו לנו שאיפות להיות לוחמות שריון, ידענו שנחזור לתפקיד שהוא אמנם פיקודי, אבל גם הדרכתי, והמשבצת הזו התאימה לנו ברמה הרעיונית".

ליאת: "אחד הדברים שגרמו לנו להבין שאנחנו חלק מאירוע גדול קרה יום או יומיים אחרי שהגענו לשיזפון, כשהוזמנו ביחד ללשכת מח"ט שיזפון אז, לימים האלוף יפתח רון־טל".

מה קרה שם?

"היינו חמש בנות, אמנם צעירות, אבל מלוכדות מאוד. היתה לנו המון עוצמה ביחד. הוא לא הסתכל לנו בעיניים, אבל המילים שלו נחרטו בנו עד היום. הוא אמר: 'לא רציתי שתהיו פה, אני עדיין לא רוצה שתהיו פה, על גופתי המתה אתן עולות לרמת הגולן - צאו מהלשכה'".

מילים לא קלות. איך הרגשתן?

ליאת: "שם נפל לנו איזשהו אסימון, שלא כולם בתוך המערכת רוצים שנהיה שם. שיש המון לחץ בצבא של לאן זה עתיד 'להידרדר'. אבל זה כמובן רק הגביר את המוטיבציה שלנו".

הילה: "ממרום גילנו היום, אני רוצה להאמין שלא היינו יוצאות מהלשכה אלא בהחלט עונות לו ועושות רעש, אולי הופכות שולחן. אבל אז היינו ילדות בנות 19, ללא שום הכנה רגשית למה שאנחנו עומדות לעבור. היום אני רוצה להאמין שהצבא עושה לנשים, וללוחמים בכלל, הכנה רגשית כלשהי. לנו לא הסבירו כלום, היינו ניסוי מכל הכיוונים".

מורן: "אחרי ה'שיחה' הזו הבנו אפילו יותר שהמטרה שלנו היא להוכיח - קודם כל לעצמנו אבל גם לו ולאחרים".

"שיחות נפש בשמירות"

בניגוד למפקד הבסיס, את היחס משאר המפקדים והחיילים שהיו לצידן בקורס הן זוכרות מאוד לטובה.

"היה לנו מג"ד מקסים ורגיש בשם עופר סגל, שדאג לנו מהרגע הראשון והבהיר לנו שהסגל התכונן לכך שאנחנו מגיעות", אומרת ענת. "הוא מנה רשימה של דברים שעלולים לעורר בעיות, למשל האפוד של הטנקיסטים, שלוחץ על החזה ואולי לא יתאים למבנה הגוף שלנו. בסוף באמת קיבלנו אפוד אחר".

ליאת: "הם חשבו על הכל מנקודת מבט גברית... המג"ד עופר שאל, למשל, מה קורה אם צריך לרדת לשטח לשבוע שלם ואחת מאיתנו תהיה במחזור. בכל מקרה, בסופו של דבר לא נזקקנו לשום הקלה מיוחדת, ועשינו הכל בדיוק כמו הבנים בקורס.

"גם הבנים שהיו איתנו בקורס קיבלו אותנו בצורה מדהימה. לא היו שום הערות סקסיסטיות או הטרדות. אמנם גרנו במגורי הבנות, אבל היינו מחולקות לצוותי טנקים מעורבבים, ביחד איתם. היינו מפקדות תורניות, באנו להשכים אותם על הבוקר, עשינו הכל יחד והפכנו לחברים טובים.

"אני זוכרת שיחות נפש בשמירות לתוך הלילה על נושאים שמעסיקים ילדים בני 19, החל מפחדים, כמו למשל לעלות ללבנון, ועד ללבטים על מערכת יחסים זוגית ראשונה".

אחד מאלה שעברו עם החמש את הקורס היה אהוד פוגל ז"ל, שנרצח ב־11 במארס 2011, ביום שישי בלילה, בפיגוע המזוויע שבו חדרו לביתו שבאיתמר שני מחבלים, ובדקירות סכינים רצחו בשנתם את אהוד, את רעייתו רות ושלושה מילדיהם - יואב, אלעד והדס.

"אני ממש זוכרת כמה שיחות עברתי איתו בשמירות", מספרת הילה, "ואיזה שותפות היתה לנו בכלל עם כל הבנים בקורס. כמה הם נעזרו בנו כדי להתמודד עם הקשיים שלהם. נוצרו לנו קשרים מדהימים".

מורן: "בהתחלה היה לנו איזשהו יתרון, כי שלטנו בחומר העיוני טוב יותר מהבנים. הרי זה מה שעסקנו בו קודם לכן, בשירות שלנו כמדריכות. מעבר לזה, ברמה הפיזית והמקצועית, עשינו הכל - פיקדנו על מסלולי טנקים, טענו פגזים, נהגנו, סחבנו, קפצנו באבק הפודרה ועשינו שמירות ומטבחים - והכל באוגוסט, בחום של הערבה.

"היתה הרבה התמודדות פיזית, קודם כל בלהפעיל את הגוף יותר שעות, להיות בשטח בחום של אוגוסט, לישון פחות טוב, לסחוב משקלים, לעשות מסעות וניווטים בגבעות גורל הידועות לשמצה, ובעיקר להיות כל הזמן במרחב גדול של חוסר ודאות. זה לא שידענו לאן אנחנו הולכות, דברים כל הזמן השתנו תוך כדי תנועה, וזו התמודדות נפשית מורכבת ולא פשוטה. זו היתה חוויה מכוננת שבהחלט יש לה חלק במי שאנחנו היום".

ענת: "לא היה גם מי שילווה אותנו תוך כדי הקשיים האלה. היינו שם אחת עבור השנייה, וזה אחד הדברים שיצרו את הקשר בינינו עד היום. לא בטוח שהיינו יכולות לעבור את זה לבד".

הילה: "זה אחד הדברים שאני מקווה שצה"ל למד והשתפר בהם, לדעת ללוות את הלוחמים והלוחמות מבחינה פסיכולוגית בתהליכים הפיזיים והמנטליים המורכבים שהם עוברים".

ליאת: "כשחזרנו לסיירים אחרי קורס המפקדים, אם היית מרים רחפן לצלם מעל הבסיס, היית יכול לראות בבירור מי הן חמש הבנות שסיימו קורס מפקדי טנקים. היינו כל הזמן יחד, אף אחת לא הלכה לבד לשום מקום, חיברה בינינו איזו שרשרת בלתי נראית". ליאת: "נוצרה בינינו חברות אמיצה ביותר, שחושלה בחולות של שיזפון. אנחנו ממש משפחה".

היתה לכן זהות "נשית" בקורס? משהו שהיה רק שלכן?

הילה: "החדר שלנו היה מעין עולם פנימי־נשי עם הווי משלנו. היה לנו למשל ארגז תחמושת מלא ממתקים שעזרו לנו להעביר רגעים קשים, או ערימות של קרם ידיים כדי להוריד את כמויות הגריז והסולר שעבדנו איתם".

נועה: "אני חושבת שבקורס עצמו היה אולי משהו שקצת מחק את הזהות הנשית שלנו. גם בגלל שכל הזמן רצינו להוכיח את עצמנו, וגם בגלל שכולם לבושים בסרבלים. אז החדר שלנו היה המרחב שבו שמרנו על הנשיות. כמות הקרמים שמרחנו על עצמנו שם היתה לא הגיונית".

ליאת: "אני חושבת שהגישה שלנו היתה מאוד בריאה. לא היינו מפונקות, ונתנו לכולם הרגשה שאנחנו שוות בין שווים ורוצות לעשות את כל הדברים בדיוק כמו כולם. היו חשוב לנו כמובן לעשות הכל הכי טוב שאפשר, כמו שזה חשוב לכל אחד".

הילה: "אגב, בסיום הקורס המפקדים, שנקראים 'גננים', אמרו לנו: 'רצינו שלפחות אחת מכן תצא מצטיינת, אבל זה היה עושה יותר מדי רעש תקשורתי אז העדפנו לוותר. אבל סיימתן בכמה רמות טוב יותר מהרבה מהבנים'".

"מה עשית בצבא?"

נושא שילוב הלוחמות, בצה"ל בפרט ובשריון בכלל, עולה בשנים האחרונות לא מעט לכותרות, והנושא הגיע גם לפתחו של בג"ץ.

הרמטכ"ל אביב כוכבי החליט בפברואר 2020 להרחיב את הפיילוט לשילוב נשים בשריון, ולדחות את ההחלטה הסופית בנושא בשנתיים - מה שהוביל את בג"ץ לקבוע כי לא ניתן לדון בעתירות נגד אי־שילובן של נשים כלוחמות בחיל.

למעשה, כבר לפני יותר מ־25 שנה לקחתן חלק בפיילוט דומה שלא זכה להמשכיות. למה זה קרה?

נועה: "זו שאלה ששאלנו את עצמנו הרבה פעמים לאורך החיים, וגם ענינו עליה כמה תשובות שונות.

"התשובה הראשונה שקיבלנו בצבא היתה 'זה לא משקי'. כשסיימנו את הקורס נכנסנו ישר לקבע. כולנו הארכנו את השירות לשנתיים וחצי, כדי לעשות את התפקיד של מפקדות בקורס מדריכות שריון, אז קיבלנו שכר קבע והיינו יקרות מדי עבור הצבא".

הילה: "אמרנו שאנחנו מוכנות להישאר עם משכורת של חיילות סדירות, אבל הצבא אמר שאין אפשרות. זה לא היה חוקי".

ליאת: "זו התשובה שקיבלנו, אבל לא בטוח שזו התשובה היחידה...".

הילה: "אני באיזשהו מקום קצת מצרה על כך שאולי בגלל שהיינו כל כך מלוכדות בתוך עצמנו, לא ניסינו לעודד את עניין ההמשכיות, לא עודדנו יציאה של עוד נשים לקורס מפקדים. מצד אחד היינו כל כך עסוקות בלהיות בתוך התפקיד, ומצד שני לא רצינו 'למשוך אש' סביבנו, כך שלא מצאנו את עצמנו מעודדות מדריכות אחרות לנסות להתעקש על העניין. היום זה לא היה קורה". 

אתן חושבות שנשים יכולות להיות לוחמות בכל תפקיד בצבא?

הילה: "בנושא הזה אנחנו אולי חלוקות מעט, אבל לטעמי את התפקיד שאנחנו עשינו אין בכלל שאלה שנשים יכולות לעשות".

ענת: "מדברים, למשל, על קושי של ליפול בשבי. אומרים שנשים אולי ייאנסו בשבי, אבל האם גברים שנופלים בשבי לא נמצאים בסכנת אונס או התעללות ועינויים קשים? ההתעללות והקושי יכולים לקרות לכל אחד".

נועה: "אני חושבת שזה צריך להימדד על פי יכולות. בסוף, הצבא צריך לאתר לתפקידים את האנשים בעלי היכולות המתאימות, אם זה גבר, אישה, לא משנה מה".

מורן: "השאלה הזו כבר נענתה והיא אולי לא רלוונטית כבר, כי יש היום הרבה יותר תפקידים שנפתחים לנשים וזה רק הולך וגדל. נשים כבר הוכיחו את עצמן במגוון תפקידים".

ליאת: "אני לא כל כך מסכימה עם חברותיי כאן. בעיניי, המטוטלת זזה קצת יותר מדי לכיוון השני. כשאנחנו מסתכלים על נקודת הזמן שבה אנחנו היינו בצבא, השיח של נשים בצבא אז נכנס מייד לאיזושהי מגננה ולחץ, כמו השיחה שלנו עם מח"ט שיזפון שהזכרנו, בלי לבחון את הדברים בצורה מקצועית. לכן, גם תפקיד כמו שאנחנו עשינו אחרי הקורס, שמראש הוגדר שלא יהיה לחימה אלא הדרכה, ישר נחסם ולא המשיך אחרינו.

"אני חושבת שהיום השאלה של נשים בתפקידי לחימה היא שאלה אחרת, ובעניין הזה אני אולי קצת שמרנית יותר. בסופו של דבר, צה"ל הוא צבא שצריך לנצח במלחמה. נכון שהוא גם כור היתוך, ושיש לו עוד מטרות, גם חינוכיות, אבל השיקולים עצמם צריכים להתחשב בלחימה, ובמה שמשרת את הצבא. המקום של אג'נדות חברתיות בתוך הצבא, כמו שקורה יותר ויותר, הוא בעיניי דווקא נקודת חולשה.

"אני רוצה להדגיש את מה שאמרתי לבן שלי, שמתגייס מחר לצנחנים. אמרתי לו שזו זכות להתגייס לצבא ולהיות חלק מההגנה על מדינת ישראל.

"נכון שאני רוצה שילדיי יעשו תפקידים משמעותיים עבורם, שגם יוכלו לשמש להם מקפצה לעתיד, אבל כשאתה בא לשרת את המדינה - צריך לבוא גם מתוך התודעה שבאת לשרת. נכון, זה לא תמיד יהיה המקום או התפקיד שרצית, אבל אנחנו לפעמים קצת שוכחים מהו השירות הצבאי ולמה הוא נועד".

ענת: "לשירות הצבאי יש משמעות בחיים של רוב הישראלים גם הרבה אחרי שהוא מסתיים. אחת השאלות הכי ישראליות היא 'מה עשית בצבא?'. זה עולה גם בנושא המגדרי. גבר שהיה קצין כותב את זה בקורות החיים שלו ומדגיש את זה בראיונות עבודה. בעיניי, לצבא יש בהחלט מקום חברתי במדינה".

נועה: "הצבא הוא איזשהו מדד למוביליות חברתית בחברה הישראלית. כלומר, הרבה שינויים יכולים לקרות דווקא דרך הצבא. לכן, לצד זה שצה"ל הוא צבא מגן, הוא גם צבא שצריך להיות לו איזשהו חזון חברתי. אני חושבת שהרבה תקרות זכוכית של נשים יכולות להישבר דרך הצבא. היום, בדיעבד, אנחנו היינו חלק מתהליך שמעורר תזוזה בתוך המערכת הצבאית, שיכולה כמובן לזוז עוד ועוד".

shishabat@israelhayom.co.il