מבר-כוכבא ועד עומרי כספי

"כיצד אתאר את ישראל?" שאל עזר ויצמן את לוי אשכול לפני נסיעתו לארה"ב, שנועדה לשדל את הממשל למכור מטוסי פנטום לישראל. כ"שמשן דער נעבעכדיקער" (שמשון המסכן), ולא כ"שמשן דער גיבער" (שמשון הגיבור) – ענה לוי אשכול.

באסופת מאמרים מרשימה, שכמחציתה פרי עטו, מספר פרופ' משה צימרמן כיצד בתקופת הגלות הודחקה תרבות הגוף, שהיתה חלק בלתי נפרד מחיי העולם העתיק, ובאילו דרכים הועלתה מתהום הנשייה על ידי הציונות, ששזרה אותה בתודעה הלאומית.

אבותינו העריצו את הכושר הגופני. בחיבורו "הרץ היהודי", החותם את האסופה, מתעמק פליקס פינצ'ובר, עיתונאי ספורט יהודי ברלינאי, בסיפור המקראי על ה"איש משבט בנימין", שרץ משדה המערכה באפק עד שילה, ובישר לכהן הגדול עלי על התבוסה בקרב מול פלישתים: "וירוץ מהמערכה, ויבוא שילה ביום ההוא ומדיו קרועים ואדמה על ראשו... ותזעק כל העיר". המרחק בין אפק לשילה הוא כ־67 ק"מ, ועולה על המרתון שאורכו 42 ק"מ. הרץ משבט בנימין נשאר בחיים, בניגוד לפידיפידס רץ המרתון שקרס ומת לאחר שבישר על הניצחון. על בר־כוכבא נאמר כי "מקבל אבני בליסטרה באחת מארכובותיו, וזורקן והורג בהן כמה נפשות". ועל ריש לקיש, האמורא בן המאה השלישית לספירה, מסופר שבנעוריו היה גלדיאטור עתיר שרירים. 

בגלות דעכו ביהדות תודעת הספורט והכושר הגופני, בדומה לנצרות שגלשה לדחיית הגוף ולסגפנות. גופו העירום של האתלט היווני כוסה במלבושים עתירי בד. התחייה החלה ב־1762, כאשר ז'אן־ז'אק רוסו קבע בספרו "אמיל" שחינוך מוסרי חייב להיות מבוסס על חינוך גופני. 

כריכת הספר (כרמל)

ב־1898, בקונגרס היהודי השני בבזל, קרא מקס נורדאו לחינוך לספורט כדי לעצור את "הניוון הגופני הפושה בקרב הגזע היהודי". עזרה ממקור לא צפוי באה מהרב אברהם יצחק קוק: "בגבורת הבשר תאיר הנפש הנחלשת". להצהרתו של נורדאו קדמה קביעתו של פרויד, שהכיר היטב את החברה היהודית הווינאית, כי הנירואסתניה ("חולשת העצבים", מונח עמום ומיושן המציין סף חרדה נמוך ודיכאון) היא "המחלה השכיחה ביותר בחברה שלנו". כל שנותר היום מהיהודי הגלותי דל הבשר והנוירוטי היא הדמות הקולנועית שעיצב וודי אלן. 

ההיסטוריונים של העת העתיקה מאותגרים במיעוט מקורות ובאמינות נמוכה של הטקסטים העתיקים. מלכי העבר התרברבו בלי הרף, הגזימו במספר הערים שהכניעו ובמספר חיילי האויב ששבו, וכמובן, אז לא היו אמצעי תיעוד מילולי או גרפי. לעומתם, חוקרי העת החדשה מוצפים מידע, רובו אמין, ועמלים לבור את העיקר מן הטפל. צימרמן ועמיתיו אוחזים ביד הקורא, ומוליכים אותה במעבה יער האינפורמציה. אט־אט נחשפות תובנות, מבוססות היטב, שקשה להטיל ספק באמינותן. 

מחדש המשחקים האולימפיים, פייר דה קוברטן, הגדיר את הספורט כדת חילונית־תרבותית. בלי אלוהים, אך עם קדושים רבים. אמיל דורקהיים, מאבות הסוציולוגיה, קבע שלושה מאפייני דת: קהילה, פולחן ומיתוס. לאלה מוסיף צימרמן את המדים, את המזכרות, שהן החלופה המודרנית לרליקות (שרידים מקודשים), ואת הנסיעה הקבוצתית לאירועי ספורט המקבילה לעלייה לרגל, ומדגים מערכת קשרים מודעת ולא מודעת בין דת, ספורט ולאומיות. 

הספורט והלאומיות קשורים זה בזה משחר המודרניות. עופר אשכנזי ואייל גרטמן, לדוגמה, עוסקים במאמרם בראשית החינוך הגופני בארץ ישראל, שנשען על מסורת גרמנית מובהקת. במאמר מופיע ארתור בירם, פילוסוף ומחנך שייסד את בית הספר הריאלי בחיפה, ושביקש לממש את האידיאליזם הגרמני בתלמידיו בריאלי. 

מנהיגים הגולשים על גלי לאומיות נדרשים להפגין את כושרם הגופני. מוסוליני הצעיר צולם רוכב על סוס, כאשר פלג גופו העליון עירום. הוא הפסיק זאת לאחר שהתבגר ושומן החליף את שריריו. פוטין אינו מחמיץ הזדמנות להפגין את כושרו הגופני, בן־גוריון צולם עומד על ראשו בשפת הים, וקוראי השבועון "לייף" זכו בשעתו בתמונה של שליט סין מאו דזה־דונג שוחה בנהר היאנגצה. 

במחקר היסטורי מהמעלה הראשונה, המרתק גם את הקורא הלא מקצועי, מדגים צימרמן, לצד כותבים אחרים, כיצד הצליחה הציונות להחיות את תרבות הגוף ולגייס את הזיכרון הקולקטיבי ואת גיבוריו. מבר־כוכבא והמכבים ועד לעומרי כספי - קידום העוצמה הלאומית והצבאית של המדינה הוא מטרה ברורה, והעוצמה הגופנית היא כלי בדרך אליו. 

דת השרירים / עורך: משה צימרמן; כרמל, 395 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו