באצטבה שבפינת לשכת נשיא המדינה יצחק הרצוג ניצב על המדף, לבדו, תקליט ויניל. עטיפת הקרטון הישנה, בצבעי שחור ולבן, שמורה היטב ונקייה מקמטים. בחזיתה מתנוסס דיוקן אביו של הנשיא, חיים הרצוג, בעת הנאום ההיסטורי שנשא כשגריר בפני עצרת האו"ם ב־10 בנובמבר 1975 - שבסופו קרע לגזרים בפומבי את נייר החלטת העצרת, שקבעה כי "ציונות היא צורה של גזענות".
בממדי אהדה ציבורית הרצוג האב היה כוכב הרוק המדיני של שנות ה־70 בישראל, ולכן ברור מדוע זכה התקליט לנדל"ן היוקרתי בספרייתו של הנשיא ה־11. אבל היחס המורכב, העמוק והאמביוולנטי לטקסט - זה שרואה בספר ובספרות ערך מקודש, אבל גם מאפשר למחות ולקרוע נייר שמסכן את נצח ישראל - זה כבר עובר בדנ"א ההרצוגי זה דורות. סבו של הנשיא, הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, קרע אף הוא מסמך קבל עם ועדה - את הספר הלבן של מקדונלד - בעת הפגנה סוערת בשנת 1939.
כשאני שואל את הנשיא אם גם הוא, בעידן של אתגרים מדיניים עצומים (וגם הזדמנויות) שניצבים לפתחה של המדינה, יקרע טקסט כלשהו מעל במה - הוא מחייך. "דור לדור יביע אומר וכל דור ואתגריו ונסיבותיו", הוא אומר, "זכיתי לראות את אבי קורע את ההחלטה שקבעה שהציונות היא גזענות, והקרב הזה לא נעלם מן העולם. התקליט של הקרב, שמונח פה, הוא סוג של צוואה שאני לוקח איתי מדור לדור - להמשיך להילחם על צדקת קיומנו, צדקת הציונות. יש היום קולות איומים ונוראים שמנסים להגדיר אותנו כמדינת אפרטהייד. צריך להילחם בהם בחורמה, וזה מחייב מהלכים - פעילות מדינית ענפה ומאמצים הסברתיים וחינוכיים, וגם הבנה עמוקה אצלנו, שאסור לנו להרשות בשום צורה ואופן להסכים שקולות כאלה יושמעו".
אתה מתכוון גם לטרמינולוגיה שמגיעה מטהרן?
"מבקשי רעתנו לא נחים לרגע, במיוחד האיראנים, גרורותיהם ושלוחותיהם. הם מנסים לתקוע טריז בינינו לבין כל הגורמים באזור שמחזקים ומשתפים איתנו פעולה, ואני חושב שגם חלק מהלהטת הרוחות המכוונת שראינו לאחרונה באזור הר הבית ומסגד אל־אקצא, היה עוד ניסיון כזה".
נראה שהחרדה הלאומית לא עומדת להיעלם. בסקר של תנועת "פנימה" לרגל יום השואה, שפורסם בשבוע שעבר, 47 אחוזים מהישראלים הביעו חשש מפני שואה שנייה לעם היהודי.
"אני הופתעתי מהסקר, ולדעתי הוא משקף מצב צבירה נתון בתוככי החברה הישראלית מדור לדור - במיוחד לקראת ימי זיכרון ויום העצמאות וסביב אירועים ביטחוניים. זו תחושת חרדה, שמצד אחד לא צריכה להתקיים כי אנחנו מדינה חזקה ויציבה ומצליחה מאוד, ומצד שני, זהו מצב טבעי שאתה גדל איתו כחלק מהאתוס שנרכש מילדותך במדינה. זה צורב לך את התודעה, ואתה נע בין כל מיני תאריכים של זיכרון.
"אבל עכשיו אנחנו מתחילים לראות ימים אחרים. אני נמצא עכשיו בתקופת המאה שנה - וציינתי כבר שניים או שלושה אירועים לרגל מאה שנה לייסוד העיר, או המושבה. ויש כמובן אירועים חיוביים - פוסט הצהרת בלפור, ועידת סן רמו. כך שגם הזיכרון החיובי מתפתח".
אז למרות החרדה, שהיא מנת חלקנו, יש בך גם ביטחון מלא בחוסן הביטחוני והלאומי של ישראל?
"יש לי אמונה מלאה בכוחן של האומה ושל המדינה לעמוד מול כל אתגר, ואמונה בכל מערכות הביטחון שלה. ביום העצמאות אנחנו צריכים לומר תודה לצה"ל, לשב"כ, למוסד, למשטרת ישראל ולגורמי הביטחון - שעומדים על משמר ארצנו וערי אלוקינו. נתפלל שימשיכו כך ושיבלמו את כל הרע. גם גל הטרור האחרון, שבא עלינו במובן מסוים כהפתעה, הוא חלק מהאתגר הבין־דורי, בכל דור. כילד ישבתי עם משפחתי בשוחה בצהלה כשהופגזנו על ידי תותחים ירדניים מקלקיליה. הם הפגיזו את השכונה כי היה ידוע ששם מתגורר רוב המטה הכללי של צה"ל. אמרתי לאחרונה למלך עבדאללה - אתה מבין שזאת חוויית הילדות שלי? מבחינתי, לשבת פה איתך, בירדן, זאת אמירה שמקרינה כבוד ושלום ושיתוף פעולה הדדי, למרות המחלוקות".
בשבחי "הכוח הרך"
יצחק (בוז'י) הרצוג נכנס לתפקידו ב־7 ביולי אשתקד. זו היתה הכניסה השקטה, החלקה והטבעית ביותר למשכן נשיאי ישראל זה עשרות שנים. בלי השדים של משה קצב, ללא הפרופיל הגבוה ומעטפת היח"צ של שמעון פרס ז"ל, וחופשי מן המדונים הפוליטיים שגרר עימו לתפקיד ראובן ריבלין.
הרצוג, לא רק כנצר לשושלת אצולה ישראלית ויהודית, נכנס לבית בשדרות הנשיא 3 בירושלים בתזמון מושלם עבור מי שמבקש לצאת מן הטקס והפרוטוקול - אל מרחבי ההשפעה המדינית והחברתית. המשבר המתמשך שעובר על המערכת הפוליטית, שגרר ארבע מערכות בחירות מאז אפריל 2019 וששיאו מי ישורנו - הוא יותר משמץ הזדמנות. המציאות הכאוטית הזו מיתגה את הרצוג, כמעט מייד ובעל כורחו, כסוג של "מבוגר אחראי" - מדינית, חברתית, ולמרות מעמדו הממלכתי המובהק - גם פוליטית.
"הכוח שבידיי כנשיא הוא SOFT POWER, כוח רך", מזכיר הרצוג בשיחה עימו, שנערכה במשכן הנשיא בבוקר ירושלמי אביך, "זהו כוח מוסרי - אף שלנשיא יש סמכות להטיל על חבר כנסת פלוני להרכיב ממשלה. אני מייחס חשיבות רבה ליציבות הפוליטית, לא משנה מאיזה צד. אי־יציבות כרונית גורמת למחירים שאנחנו לא יודעים כאזרחים לאמוד אותם - ומשפיעה ישירות על איכות חיינו, על יוקר חיינו, על בריאותנו, על חינוך ילדינו ועל הביטחון הלאומי שלנו.
"מדינה מתוקנת צריכה תמיד להעביר תקציב ולתכנן לטווח ארוך. יש לנו כל כך הרבה אתגרים, שלעיתים - ואני לא אומר את זה כקלישאה - אני באמת לא ישן בלילה. יכולנו לאתגרים הללו, לא אלמן ישראל, אבל כשיש אי־יציבות זה משפיע גם על היכולת להתכונן אליהם. אני, כנשיא, אעשה כל מאמץ לתרום ליציבות הזו, לא בראייה פוליטית של מי יוביל, אלא בראייה של הבטחת תהליך פוליטי בריא".
אתה סבור ששיטת הממשל צריכה להשתנות?
"נוסו כל מיני שיטות. בסוף אנחנו צריכים להכיר בעובדה שאנחנו חברה רב־תרבותית, ולכן רב־מפלגתית. אני מנסה לפעול כנשיא לפיתוח תפיסה חברתית, שלפיה ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ובתוכה קבוצות מקבוצות שונות, שלכל אחת יש גם האתוס האישי והזהות האישית שלה. אבל יש אתוס לאומי אחד, ויש פה אנרגיות חיוביות של חברה שיש לה שליחות וייעוד, שביחד יכולה לנוע קדימה. אני לא משלה את עצמי, תמיד יהיו גורמים קיצוניים מחרחרי ריב, עם רטוריקה איומה ונוראה, אבל הרוב הדומם רוצה תנועה משותפת של חיים משותפים סבירים".
אנחנו בימים של מתיחות ביטחונית, חלקה מול גורמים במגזר הערבי, רובה מול הפלשתינים. בשנותיך בכנסת תמיד היה לך קשר טוב מאוד עם ההנהגה הערבית. איך, לדעתך, אפשר להוריד את הלהבות?
"רוב מניינו של הציבור הערבי בישראל נמצא בתהליכי השתלבות דרמטיים בכל מעגלי החיים, ולכן הייתי נזהר מלקבוע כי יש מתח מול החברה הערבית. יש מתח מול קבוצות מסוימות. לרוב יש רצון רב להשתלב, וזה משפיע גם על הפוליטיקה הערבית. בקרוב אשביע שופט מוסלמי ראשון במינוי קבע בבית המשפט העליון, ומיכל ואני רואים בסיורים שלנו המוני צעירות וצעירים ערבים ששוברים תקרות זכוכית במעגלים שונים.
"המתמחה הערבי הראשון במשרד עורכי הדין שלי, הרצוג פוקס נאמן, היה מתמחה שלי - קראו לו סאמר חאג' יחיא, והיום הוא יו"ר בנק לאומי לישראל, שאני מזכיר שהיה הבנק שהרצל הקים למען התנועה הציונית. אז השמיים לא נפלו, וסאמר מוביל את הבנק בהצלחה עצומה. המודל הזה צריך להקרין על דברים אחרים, והוא קורה במדינות רבות, למשל בהודו, שבה גם מיעוטים תופסים עמדות מפתח. זה קורה בחברות מתקדמות, וזה צריך לקרות גם אצלנו".
אבל דומה שברגע שמסגד אל־אקצא נכנס לתמונה - וזה קורה בעיקר בחגים ובמועדים יהודיים ומוסלמיים שהפכו לתקופות מעודדות טרור - הרציונל בשטח נפגם, וההסתה גוברת על כל ניסיון למתינות.
"אין ספק שיש משמעות לרשתות החברתיות במצב הזה, כיוון שהן מציגות מוצרים בלתי מסוננים ומאפשרות פרשנות מעוותת של המציאות. אנחנו, כסטארט־אפ ניישן הכי מתוחכמת בעולם, חייבים לייצר פתרונות שיביאו את האמת לאמיתה לידיעת הציבור. נוסף על כך, אני קורא להקדיש תוכנית לימודים מיוחדת בכל בתי הספר בישראל, שתעסוק בהבנה ובלימוד על כל האמונות והדתות שחיות בתוכנו. זה קריטי כדי שנוכל להבין את האחר והאחרת בתוכנו".
ומה לגבי האיסור רב־השנים לעליית יהודים להר הבית בעשרת הימים האחרונים של הרמדאן? אתה תומך בהגבלה הזו?
"כעם יהודי וכרוב יהודי במדינה, תמיד כיבדנו אמונות ודתות, בוודאי דתות שמאמינות, כמונו, באל אחד. מסגד אל־אקצא הוא מקום רגיש, ויש לרגישות הזו משמעויות. כוחות הביטחון עושים מאמץ אדיר להבטיח חופש פולחן על ההר, אבל זה מחייב תמיד זהירות יתרה. אני מכבד יהודים שרוצים לעלות להר הבית, למרות שאני מהאסכולה, שירשתי גם מסבי ומגדולי הרבנים עד עצם היום הזה, שאוסר עלייה להר. כך או כך, יש ימים ותקופות שבהם צריך לכבד את האמונות של האחר ולאפשר לו להתפלל ולהתבודד עם אלוהיו. בעשרת הימים האחרונים של הרמדאן זה אך טבעי שמדינת ישראל תמנע עליית יהודים להר הבית כדי לאפשר את קיום התפילות הללו".
אם אני לוקח את זה בעצם לצד הפוליטי של המשוואה, אתה מאמין שההנהגה הערבית חייבת להיות חלק מקבלת ההחלטות מתוך הממשלה?
"זאת כבר שאלה פוליטית, אבל התהליך הטבעי של השתלבות גורמים פוליטיים מהחברה הערבית ליד שולחן מקבלי ההחלטות היה צפוי על ציר הזמן. צריך לאפשר לשילוב הזה לקרות גם בצמרת. זה תהליך שקורה בכל האומות. נשיא הודו סיפר לי שחלק ממפקדי הצבא ההודי הם מוסלמים, אפילו היה רמטכ"ל מוסלמי, למרות שיש מתח בין־דתי לא פשוט בחברה ההודית. אז אמנם לא נראה רמטכ"ל מוסלמי במדינת ישראל בדורות הקרובים, אבל הסימבוליזם של השתלבות במעגלי החיים הוא נכון וטבעי".
בקשה מוקדמת מזלנסקי
בכהונתו של הרצוג כיו"ר הסוכנות היהודית הוא עסק רבות בעלייה ממדינות חבר העמים. אבל דומה שזה היה רק פרולוג לאירוע העלייה המשמעותי שישראל חווה עתה, עת המלחמה באוקראינה, ואולי אף תחווה בעוצמות גבוהות יותר בעתיד הנראה לעין.
"הטרגדיה באוקראינה היא נוראית ויש סבל עצום", אומר הנשיא, "אלפי ישראלים נמצאים בשעה זו על אדמת אוקראינה, לסייע לעם האוקראיני הומניטרית. שיעור עצום מילדי אוקראינה הם עקורים, ולכן בליל הסדר מיכל ואני אירחנו על שולחן הסדר משפחה, אם וילדיה הקטנים, שאביהם נשאר באוקראינה כדי להילחם. זו משפחה יהודית מקסימה, שעלתה ארצה דרך הסוכנות, והסיטואציה על שולחן החג היתה קורעת לב: המתנה שהילד ביקש לאפיקומן היא 'תביא לי את אבא'.
"ההתפתחות של הטרגדיה הזו היא גל עלייה נוסף, שנראה מאוקראינה וגם ממדינות חבר עמים נוספות. זה בולט לעין בגלל ההתפתחויות הגיאו־אסטרטגיות שמשפיעות על משפחות, שלא יודעות מה יזמן להן העתיד. נוסף על כך, יש עלייה בכמות האירועים האנטישמיים בכל אירופה, וקהילות יהודיות מתכוננות לעלייה משמעותית באנטישמיות בגלל גל הפליטים, עליית המחירים הצפויה, היעדר סחורות ומתחים שהמלחמה מייצרת. עצתי לממשלת ישראל היא להיכנס לעבודת מטה לתוכנית משמעותית. כבר לפני כמה שנים הצעתי תוכנית לאומית לעלייה, מכיוון שצפיתי גל עלייה בגלל הקורונה - והוא התממש. העלייה היא דבר מבורך ביותר, והיא שמה את מדינת ישראל בתנופה עצומה ובצמיחה, לעומת רוב המדינות שנמצאות בהאטה".
כנשיא אתה פעיל מדינית גם בגזרת המלחמה הזו, בדומה, נגיד, למעורבות שלך בטורקיה ובירדן?
"אני מעורב במגעים עם ראשי מדינות ומנהיגים מכל העולם, בתחומים מתחומים שונים. חלקם רחוקים מן העין. בעניין אוקראינה ורוסיה עיקר המאמץ הוא של ראש הממשלה בנט, ובירכתי אותו על ניסיונו להביא להפסקת אש וליצור דיאלוג עם שני הצדדים. לישראל יש יתרונות מוכחים בזירה הזאת, כי היא שומרת על קשר טוב עם מנהיגי שתי המדינות, ויש קהילות יהודיות משמעותיות ברקע. הביקור הראשון שלי כנשיא היה באוקראינה, לחנוכת אתר ההנצחה בבאבי יאר, אתר מרגש, וכבר אז, כמה חודשים לפני המלחמה, הנשיא זלנסקי שאל אם נוכל ליצור אפיק הידברות מול פוטין, ואני העברתי את המסר - שלא נענה".
אתה שחקן מדיני משמעותי מאוד - גם בגלל הסיטואציה הפוליטית הייחודית של הממשלה. איך אתה תופס את מהות תפקידך בזירה הזו, כדי לא לדרוך על בהונות של רה"מ ושר החוץ?
"ראש הממשלה ואני משתפים פעולה מצוין, מדברים ומתייעצים רבות. באתי לתפקיד עם מאגר קשרים מדיניים וניסיון מדיני עתיר, אז אני תורם אותו למערכת בתיאום מלא וברוח טובה. לדעתי, היתרון של כהונתי הוא בזרימה התודעתית התת־קרקעית, שעלתה אל פני השטח, של השתלבות מדינת ישראל באזור. בשנה הבאה נציין יובל למלחמת יום הכיפורים. לפני 50 שנה לא היה לנו קשר עם אף אחת משכנותינו, והיום רוב השכנות שלנו הן בעלות ברית קרובות ביותר. זה אומר דרשני. הסכמי אברהם הביאו לכך שהמנון 'התקווה' נוגן בארמון הכי מרשים באבו דאבי, מלך ירדן קיים עבורי קבלת פנים רשמית למרות האתגרים והמתחים, וזו התפתחות היסטורית חשובה. כך גם הביקור בטורקיה, שאמנם היתה המדינה המוסלמית הראשונה שהכירה במדינת ישראל וכוננה איתה יחסים דיפלומטיים, אבל היו עליות ומורדות ומתחים לא פשוטים לאורך השנים. יש מאמץ אמיתי מכיוון הטורקים לשפר את היחסים. כל זה מייצר אווירה חיובית מאוד".
אפשר לדמיין ביקור שלך בסעודיה בטווח הנראה לעין?
"יש מדינות באזור שצריכות לעלות על הרכבת של הסכמי אברהם, עם חלקן יש לנו קשרים עקיפים או קשרים שקיימים. סעודיה היא אחת ממדינות היעד הללו. היא מדינה חשובה מאוד, שללא ספק צריכה להצטרף למשפחת הסכמי אברהם. אבל זה תהליך שתלוי לא רק בנו, אלא גם בתהליכים הפנימיים בסעודיה וביחסי סעודיה וארה"ב. אני בהחלט אשמח שתיפול בחלקי ההזדמנות להגיע למפגש גלוי בסעודיה ביום מן הימים".
זו אמירה חשובה לאוזני הסעודים.
"נכון, וצריכה להיאמר. אחרי שביקרתי בטורקיה אמרתי שאיפשהו במזרח התיכון מסתכל ילד בן 10 בטלוויזיה ורואה תמונה של מנהיג יהודי, ישראלי, לוחץ יד למנהיג מוסלמי אזורי - ארדואן, מוחמד בן זאיד, המלך עבדאללה או הנשיא א־סיסי. הילד הזה אומר לעצמו - יש אלטרנטיבה. בתת־מודע הוא מבין שיש חלופה למלחמה. ברור שבאותה עת יש גורמים עוינים שמנסים בכל כוחם לחבל בתהליך - בכוח, באלימות, בשנאה, בהפצת שקרים. לכן הזרימה האזורית החיובית חייבת להיות חזקה וצריך לשמר אותה מכל משמר, כך שאף כוח לא יוכל לעמוד מולו".
"בגובה העיניים מול גדולי תורה"
הרצוג נולד בתל אביב בשלהי קיץ 1960 ונקרא על שם סבו, הרב הרצוג - שהיה הרב האשכנזי הראשי לארץ ישראל לאחר הרב קוק, ולאחר מכן הרב הראשי הראשון למדינה. דומה שיותר משמו, ירש הנשיא מסבו גם את החיבור העמוק לטקסט היהודי ולסקרנות האוניברסלית, כמו גם קשר הדוק עם הרבנות: הסב היה אבן שואבת לכל רבני ארץ ישראל והקים את היכל שלמה בירושלים, ואילו נכדו, בשנותיו בכנסת, ניהל יחסים טובים מאוד עם הפוליטיקאים החרדים.
הנשיא מדגיש כי הדילוג בין העולם הגדול לבין ספר ההלכה הולך אחורה במשפחה מאות בשנים. "סבא רבא הרב יואל הרצוג וגם הרב שמואל יצחק הילמן, אביה של סבתי, היו גדולי תורה ענקיים - אבל גם אנשי העולם הגדול. רבי יואל היה רב בפריז, ובאותה עת כתב ספר שיוצא נגד מכוניות, שהיו אז בראשית ייצורן. הוא קרא לספר 'המוות החדש' - 'לה נובל מור', שראה אור בצרפתית. הרבי מהשטעטל בלונז'ה כתב ספר מכונן - שנים חשבנו שהוא מעט הזוי, אבל היום, עם משבר האקלים ותאונות הדרכים, רואים אותו אחרת לחלוטין.
"הרב שמואל יצחק הילמן כתב הספד למלך ג'ורג'. הוא היה אב בית הדין באנגליה וכתב על מלכויות. ולכן היה טבעי שסבי וסבתי, הרבנית הרצוג, ספגו כל חייהם את אורחות העולם הגדול. הדוקטורט של הרב הרצוג מהסורבון ומאוניברסיטת לונדון נכתב ב־12 שפות על ביולוגיה ימית, על התכלת והארגמן בבגדי כהן גדול, שכמובן מתבטא גם בצבעי דגל ישראל. את הרוח הזאת, של סקרנות אינסופית, כולנו במשפחה ספגנו. הספר הוא ערך כמעט מקודש בעינינו, ולכן אני מוציא כל הזמן ספרים של הסבא ושל האבא, ספרי הגות ומחקר, משפט עברי. אני מקווה להשלים השנה שו"ת של הסבא ומהדורות חדשות גם של סבא רבא, 'אור הישר'".
זו יהדות אוניברסלית, לאו דווקא לוקאלית, שבה הטקסט היהודי העל־זמני משמש מקום פיזי ומולדת.
"אנחנו מייחסים חשיבות עצומה למסורת, למילה הכתובה ולראיית העולם הגדול. תפיסת העולם המסורתית שלנו היא בסופו של דבר מרכזית, מתונה, מגוונת, מכבדת ומאוד מגורה לרעיונות חדשים. גם אחי, מייק, שגריר ישראל בארה"ב, מוציא עכשיו ספר יחד עם שלומי חסקי, על אבא שלנו, שהיה לוחם בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה - אבל הספר נקרא 'לוחם יהודי'".
נראה שדווקא הקרבה לרבנות דילגה דור, מסבך - אליך. אביך נתפס כדמות יהודית חילונית יותר.
"אבא למד בישיבת חברון, אבל ניהל דיאלוג מורכב עם הדת. הוא היה אדם מאמין באמונה שלמה, אבל היה לו ויכוח עם הממסד הרבני, כי כשעלה ארצה מאירלנד הוא מצא את הממסד הזה מאובן ולא מתמודד עם המציאות העולמית. הוא חשב שהפוליטיקה הדתית מקלקלת, היה פתוח בנושא ואפילו בוטה. אבל הוא הטמיע בנו את האמונה ואת הכבוד למסורת, ואני מתפלל בבית כנסת שהוא הקים בצהלה. בשנות השואה אבא לחם בשדות הקטל של אירופה בגבורה מול הנאצים, והיה גאה ביהדותו. הוא מתאר תיאור מרגש במיוחד של ליל סדר תחת הפגזה גרמנית מטורפת, על גדות נהר הריין לפני חצייתו, ואיך יחד עם עוד סמל יהודי הם שולפים חבילת מצות קטנה שקיבלו מהרב ואומרים 'בשנה הבאה בירושלים', בעוד הם לא יודעים אם יחיו עוד חמש דקות".
"כך שלגביי, הניסיון הפוליטי שצברתי יחד עם הידע שספגתי בבית היה יתרון גדול, כי הרגשתי שאני יכול לדבר בגובה העיניים עם גדולי תורה. למדתי במוסדות דתיים, אבל המערכת שהכי השפיעה עלי היתה בתיכון רמ"ז היהודי בניו יורק, שהיה הרבה פחות שמרני מהחינוך הממלכתי־דתי בארץ ופתח לי אופקים רחבים לראות את יהדות התפוצות. ראש בית הספר, הרב יחזקאל לוקשטיין, שהיום כבר בן 90, הגיע עם כל צאן מרעיתו לפסח, לירושלים, וקיבלתי אותם בבית הנשיא. מיכל אמרה לכל קהילתו, אתם לא מבינים עד כמה הרב שלכם השפיע על חייו של אייזיק - כך היא קראה לי. כל זאת מלמד, לדעתי, עד כמה חשוב להכיר אורחות חיים של קהילות אחרות וחיים יהודיים עשירים ומגוונים גם מחוץ לדל"ת האמות שלך".
"ביקוש במשפחה לזקן"
בינואר השנה הלכה לעולמה אמו של הרצוג, אורה, רעיית הנשיא השישי, "דמות גדולה מהחיים ומקור כוח בלתי נדלה", כפי שהגדיר אותה בנה לאחר מותה. הרצוג, נשיא משפחתי מאוד, ניהל בחודשים האחרונים סוג של מאבק פנימי עם עצמו - ברצון לשמר ולהנכיח את האבל הפרטי שלו, גם בהיותו דמות ציבורית טוטאלית. זיפי הזקן מעטרים את לחייו מאז, אף שהלכות האבלות אינן חלות בהלכה היהודית על ראש מדינה.
"גם נשיא הוא בסופו של דבר בן של אמא שלו", אומר הרצוג, "והדיסוננס הזה הוא קשה. אתה רוצה להתכנס באבלך, להיות עם עצמך, ומצד שני לשדר פאסון. הזקן הוא הבחירה שלי לביטוי האבל שלי. אני מקפיד גם בכל דרך לכנס מניין ולומר קדיש כל יום בשנת האבל, אפילו באבו דאבי ובאנקרה התעקשתי לעשות זאת.
"אחרי השלושים הורדתי קצת את הזקן, אבל היה ביקוש גדול, ובתוך המשפחה נערך שיח ער כולל המלצות, ואני אומר זאת בחיוך, מצד כמה מעריצות צעירות. אז נראה מה אני אעשה אחרי ספירת העומר. עכשיו עברנו את שביעי של פסח, וזו היתה תפילת היזכור הראשונה שבה ציינתי את אמא. זה היכה בי. היזכור היא תפילה קצרה מאוד אבל משמעותית. אני זוכר כמה אבא כיבד את הרגע הזה בתפילה".
"האור הגנוז שלנו"
לדברי הרצוג, המחויבות והפתיחות של מוסד הנשיאות לכלל הציבור הישראלי גוררות "התפעמות מהדורות הישראליים, ובעיקר מהיופי של הדור הצעיר שמתגייס ונותן מעצמו. כל מפגש עם חיילות וחיילים מרומם לנו את הנפש. מיכל ואני פוקדים יחידות שונות בצבא, ואתה מזהה את היופי הישראלי, תוצרת הארץ הנפלאה מכל מיני עליות ורקעים שונים, עם מחויבות שלא מוטלת בספק".
נראה שהאמירה של ח"כ איימן עודה, שקרא לצעירי המגזר הערבי שלא לשרת בצבא, אינה מקובלת עליו. "התרגשנו לאחרונה לבקר בגדוד הסיור הבדואי לרגל הרמדאן, וזו תשובה לכל מי שמטיל ספק בצורך להשתלב בכל מערכות הביטחון, גם של המיעוטים".
ב־2015 נחלת הפסד כואב בבחירות מול נתניהו. עכשיו כשאתה בבית הנשיא, מגדל הקונצנזוס הישראלי, התחושה האישית היא של השלמה? של סגירת מעגל?
"תראה, אני מעולם לא העמקתי חקר בתחושות שלי בעניין, אבל זו שאלה מעניינת. הפרק ההוא מאחוריי, סגרתי אותו בתוך בקבוק וזרקתי לים - במובן זה שאני לא נוטר טינה, שאני מבין שהיתה תוצאה לגיטימית, וכיבדתי אותה, גם אם כאבתי אותה באופן אישי. המשכתי הלאה, גם אם מדי פעם מבליח לי משהו בתת־מודע. היום אני במקום אחר גם בתפקוד הפוליטי. אני לא יכול להיות מחנאי, אלא חייב להיות דמות שכל אזרח יכול להרגיש שהוא יכול לפנות אלי ואסתכל עליו או עליה בגובה העיניים".
מ"אישה יפה" עד "העולם החדש" - השאלון
המילה הכי אהובה בעברית?
"אהבה".
המקום שאתה הכי מתחבר אליו בישראל?
"זו שאלה קשה. במדינה שיש בה שש מערכות אקולוגיות יפהפיות, כל מקום מלהיב אותי. מיכל ואני חולים על ירושלים, ומאושרים שאנחנו מתגוררים בה. חלמנו על זה הרבה שנים".
מנהיג ישראלי שהוא ההשראה הגדולה מכולם?
"בן־גוריון, כמובן. זו דמות שמרתקת אותי ומדברת אלי מגיל צעיר מאוד, אולי גם בגלל החיבור של אבי אליו וכי בתו הבכורה, גאולה, היתה המחנכת שלי ביסודי. אבל זו בעיקר, כמובן, תפיסת הממלכתיות שמהדהדת בתוכי. החיבור לתנ"ך, ההבנה שישראל חייבת להיות חזקה תמיד, עם צבא חזק, והדמוקרטיות המרשימה של בן־גוריון, השיח שלו עם הוגי דעות".
ספר אהוב במיוחד?
"אני קורא ספרים כרוני, בעיקר של היסטוריה וביוגרפיות. עכשיו השלמתי את הספר הנפלא על חיים ויצמן, 'אבי האומה' של יהודה ריינהרץ ומוטי גולני, ומייד שמתי לידי תמונה שלו עם הקדשה לדוד שלי, אבא אבן. אני קורא כמה ספרים במקביל - אחד, באנגלית, שנקרא 'FIRST FRIENDS' של גרי גינסברג, עוסק בידידים הכי קרובים של נשיאי ארה"ב לדורותיהם ובוחן כיצד הם השפיעו עליהם. שלח לי אותו חבר ילדות מניו יורק. קראתי גם את הספר המצוין של פולי ברונשטיין, 'תור המתינות', שהיה מאוד מעניין. אני לא נרדם לפני שאני קורא בספר כלשהו".
סרט אהוב?
"מיכל ואני חובבי סדרות וסרטים, אבל היום זה קצת יותר קשה. הסרט שבו לבלבה אהבתנו הוא 'אישה יפה', שראינו הרבה פעמים מאז, פשוט כדי לזכור רגעים מתוקים".
מוזיקה שהולכת איתך?
"גדלתי בבית מאוד מוזיקלי. לאמא היה פסנתר כנף כל חייה, שהוריה הביאו ממצרים, ואני בעצמי ניגנתי על כלים. היצירה שאני הכי אוהב היא 'העולם החדש' של דבוז'אק, ועוד מנעוריי, אם אני רוצה להירגע, אני שם אותה במלוא העוצמה ומקשיב. כמובן ביטלס, כל הסטנדרט. אנחנו שרופים על זמר עברי. לאחרונה היינו ביום ההולדת של ירדנה ארזי בהיכל התרבות. אמנם קשה ליהנות מהופעה כשכל רגע מישהו מהקהל רוצה סלפי, אבל מתמודדים בשמחה גם עם זה".
אירוע או מועד היסטורי שהוא עוגן של ישראליות עבורך?
"יש המון. אני מתרגש מאוד להיות הנואם המרכזי בשם עם ישראל כולו בעצרת ערב יום השואה ביד ושם, וכמובן יום הזיכרון - האירוע הישראלי הצרוף שמדבר אלי יותר מכל. לפניו אני מרגיש כמו כוהן גדול לפני תפילת יום כיפור. זה אירוע ישראלי שהכל נכנס בו. למחרת, ביום העצמאות, נכבד 120 חיילים וחיילות מצטיינים ובדיוק קראתי את תקציר סיפור חייהם - זה המיקרוקוסמוס המופלא של מדינת ישראל. אישית, האירוע שנצרב בתודעתי היה הסכם השלום עם ירדן, שהייתי בו משפטן צעיר והבטתי במפקדים משני הצדדים לוחצים ידיים. זה היה שלב היסטורי חשוב מאוד בבניית בריתות הביטחון שלנו".
מה אתה מאחל לעם ישראל ולמדינה בשנתה ה־74?
"מקור חוסנו של עמנו הוא המשפחתיות הנפלאה שקיימת בתוכו, בכל הקבוצות, והיא זו שמאפשרת יציבות פנימית בחברה מאותגרת, עם הרבה שסעים ומתחים בתוכה. זאת כרית הביטחון. אז אני מאחל לכל עם ישראל משפחתיות טובה וחזקה, בריאות טובה, אהבת ישראל, וגם, אם מותר קצת בהומור ובציניות, קצת פרגון עצמי על ההצלחות וההישגים, על החוכמה הבלתי נדלית שקיימת, על האור הגנוז שקיים בחברה שלנו. חג עצמאות שמח!".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו