"כש'השקרנית והעיר' חטף ביקורות, לקחתי את זה מאוד קשה. ואז, הגיע אליי מכתב מאחד הסופרים האהובים עלי, עמוס עוז. הוא קרא את הספר ואהב אותו, וכתב לי מכתב. אין הרבה ספרים שהשפיעו עלי כאדם כמו הספרים של עמוס עוז. אז כשהסופר שאת הכי אוהבת אומר לך שהוא אהב את הספר שלך, זה מן שכפ"צ כזה שמגן עלייך אחר כך מכל הדברים האחרים", מספרת איילת גונדר-גושן, שספרה השלישי, 'השקרנית והעיר', ראה השנה אור בהוצאת 'אחוזת בית' וזכה, לצד תשבוחות, גם למידה גדושה של ביקורת.
גיבורת הספר היא נערה בשם נופר, החשה כי חייה – ואף היא עצמה, אפרוריים ומשעממים. אנשים כמו חולפים לידה מבלי להשגיח בה, והיא נמצאת תמיד בצלה של אחותה הכריזמטית, היפה והפופולארית. מפגש מקרי עם סלבריטאי בגלידרייה בה היא עובדת מביא להתפרצות רוויית גידופים שלו כלפיה, וכאשר היא נמלטת החוצה, נסערת, והוא רץ אחריה ותופס בידה, צעקותיה מביאות את העוברים ושבים לחשוב כי תקף אותה מינית. היא אינה מכחישה את השערתם, ומאותו רגע, אי-הכחשתה הופכת לשקר של ממש, עליו היא חוזרת באוזני משפחתה, חבריה, המשטרה והמנחים בתכניות האירוח אליהן הוזמנה כדי לדבר על המקרה. במהלך הקריאה, מתגלות דמויות נוספות המקדישות מאמצים אדירים על מנת לתחזק ולשמר מעשייה שבדו או שנבדתה עבורם, ועולות שאלות העוסקות בצורך האישי והחברתי לשקר.
זכה לתשבוחות, אך גם למידה גדושה של ביקורת // כריכת הספר "השקרנית והעיר"
הספר התקבל, כאמור, בביקורות מעורבות. שתי טענות מרכזיות עלו כלפי גונדר-גושן – הראשונה בהם מתמקדת בהשלכות החברתיות האפשריות של יצירתה של גיבורה ספרותית הבודה מקרה של תקיפה מינית, ואילו השנייה מייחסת לכותבת ניצול של שני גלים תקשורתיים אקטואליים – קמפיין Me Too המדובר וסוגיית ה'פייק ניוז'.
האם את חושבת שלסופרים יש מידה מסוימת של אחריות חברתית, כלומר - שלצד השיקולים הספרותיים בעת הכתיבה צריך להיות משקל גם לאופן בו עשוי הספר להשפיע על תפיסות כאלה ואחרות?
"מאחר ובמרכז הרומן עומדת נערה שמאשימה מישהו בתקיפה מינית שלא התרחשה, כשכתבתי אותו, החשש הכי גדול שלי היה שמישהו יקרא אותו בקריאה שוביניסטית, כזו שאוטומטית מניחה שמי שמתלוננת על הטרדה היא 'שקרנית' או 'רק רוצה תשומת לב'", משיבה גונדר-גושן. "ומצד שני, היה לי ברור שאסור לצנזר סיפור רק בגלל החשש שמישהו ינצל את הרומן לטיעון השוביניסטי של 'אם כתבת על נערה שקרנית, אז כל הנשים שקרניות'. הרי סופרים גברים יכולים לכתוב על גבר שרוצח זקנה או מנצל ילדה, ואף אחד לא יחשוב שהספרים האלה אומרים שרוב הגברים הם רוצחים ופדופילים.
"אני לא מוכנה לצמצם את כמות הסיפורים שאפשר לספר, אני לא מוכנה שבגלל הגברים האלה, שמאשימים לשווא נשים בכך שהן שקרניות, אי אפשר יהיה לכתוב רומן על שקרנית", היא מוסיפה ואומרת. "מהפכה חברתית לא יכולה ולא צריכה להגביל כתיבה ספרותית ל'טובות' ו'רעים'. בשום שלב, הספר לא ניסה לטעון שרוב המתלוננות הן שקרניות. זה סיפור על מקרה ספציפי, שכפי שכולנו יודעים, אכן קורה לפעמים. אם הוא היה טוען שזה מה שבדרך כלל קורה, זה אכן היה בלתי אחראי.
"בעיניי, להגיד לאשה על מה מותר או אסור לכתוב, להגיד לאשה 'אל תכתבי על שקרנית כי גברים עלולים להשתמש בזה נגד נשים' - זו פעולה דכאנית בפני עצמה", מעלה גונדר-גושן סוגיה חשובה. "זה כמו להגיד שאסור אף פעם לכתוב דמות של שחור נבל, בגלל האפליה כלפי שחורים. עשייה ספרותית מחייבת הכרה במלוא המורכבות של הקיום האנושי - לא רק מה ראוי, אלא מה קיים. וכן, גם זה קיים. זה מצב נדיר, אחוז אחד מהמקרים – אבל ספרות בוחרת לפעמים להתמקד בנדיר ובזניח ולנסות להבין אותו.
"לפסול רומן שלם רק בגלל שהוא עוסק בנושא מורכב וטעון, רק בגלל שאדם שלא קרא אותו לעומק עלול להבין לא נכון את משמעותו – זו בעיניי כניעה לתרבות של סטטוסים בפייסבוק, תרבות שבה לא משנה מה כתבת, כמה עומק ביקשת להכניס בדברים – מה שמנצח הוא כותרת מוטה".
"ביקורת ספרות עדיין רלוונטית – בתנאי שהיא מקצועית". איילת גונדר-גושן // צילום: יהושע יוסף
"כל כותב מגיע לרגע שבו הוא צריך לבחור – הכתיבה או האגו - על מי משניהם אתה רוצה להגן?"
מן הרגע בו יוצא ספר לאור, יהיה מספר הדעות כמספר הקוראים והמבקרים. היצירה עוברת מן המחבר אל הקוראים, ומן אותו רגע היא חשופה לביקורת, לניתוח, להבעה דעה. על אף שצאתו של ספר לאור, גם במקרה של 'השקרנית והעיר', מלווה לעיתים קרובות לא רק בביקורות אלא גם בראיונות עם הסופר, התמונה המלאה על תהליך הכתיבה אינה ידועה לקוראים ולמבקרים. ההתחבטויות והלבטים, הטיוטות המוקדמות והגרסאות הבלתי סופיות, הדרך בה נולד הרעיון והדרך בה התעצב לאורך שנות הכתיבה – כל אלו אינם מוגשים בין הכריכה הקדמית לאחורית, והמבקר יכול רק לשער מהם.
חלק מן הביקורות מייחסות ציניות לבחירתך לעסוק בשני נושאים הזוכים לאחרונה לזרקור תקשורתי. אני משערת שכתבת את הספר לאורך תקופה לא קצרה, כך שלא נכתב כתגובה לשני הגלים התקשורתיים האלה. מהי תחושתך לנוכח הביקורת הזו?
"הייתה ביקורת שטענה ש'השקרנית והעיר' רוכב על הגל של 'מי-טו' ו'פייק ניוז'. לפי הטענה הזו, סופרים הם מן גולשים שזופים שמחכים במים לגל גבוה כדי לתפוס אותו ולהתקדם. הלוואי שספרים היו נכתבים ככה, זה היה מאוד כיף. בפועל, עבדתי על 'השקרנית והעיר' שלוש שנים, הרבה לפני שהגל הגיע. לא נראה לי שאפשר לכתוב ספר במהירות של גל תקשורתי – סערות תקשורתיות באות וחולפות בזמן שאת עוד נאבקת עם העמוד הראשון".
האם יש ביקורת שנכתבה על אחד מספרייך שהסכמת עמה בנקודה כזו או אחרת והחלטת לקחת את הנאמר בה לתשומת לבך?
"כן. כש'להעיר אריות' יצא, עלית קרפ כתבה עליו ביקורת מעורבת, ועם חלק מהביקורת שלה נאלצתי להסכים. לפעמים ביקורת יכולה לגדל אותך. אם את קוראת ביקורת ולומדת משהו על הכתיבה שלך, את צריכה לקחת על זה אחריות, את לא יכולה לנפנף את זה ולהגיד 'המבקרת הישראלית סתומה, באירופה ואמריקה עפו על הספר' - כי בזה את בוגדת בכתיבה שלך. כל כותב מגיע לרגע שבו הוא צריך לבחור – הכתיבה או האגו - על מי משניהם אתה רוצה להגן?".
מהו תפקידה של ביקורת הספרות, בעינייך?
"החיים קצרים מדי בשביל ספרים גרועים", משיבה גונדר-גושן. "כשאני קוראת ספר אני משקיעה שעות, לפעמים ימים – ואני רוצה לוודא שההשקעה הזו משתלמת. במובן הזה, מבקר הספרות הוא שומר הראש שלי. כשזה מגיע לספרים שאהבתי, אני אחפש את ביקורת הספרות כדי לנסות ולקבל עוד משהו על הספר, נקודת מבט או פרשנות.
"אורנה קזין כתבה לאחרונה טקסט מרתק עם קווים מנחים לביקורת ספרות. אחת הנקודות החשובות, בעיניי, היא הדגש שלה על נימוק מקצועי במקום תרבות של 'אהבתי' / 'שנאתי'. אפשר לזהות מיד מתי זו ביקורת מעמיקה ומתי זו ביקורת שרק רוצה לייצר טראפיק ולגרום לכמה שיותר הקלקות באתר. אם הכותרת היא 'למה זרקתי את הספר הזה לפח' – זו לא ביקורת ספרות, זה בית חרושת לרעל, מישהו שרק רוצה שיקראו אותו. הוא ייכנס בספר, וכולם יעמדו ויביטו, כמו שמכוניות מאטות כדי להסתכל על תאונת דרכים. זה לא מקצועי, זו שנאה ממוסדת.
"יש מי שאומר שכיום אין טעם במבקרי ספרות, שכבר לא צריך 'שומרי סף' של טעם טוב שיחליטו עבור הקהל מה ראוי ומה לא. אבל בעיניי, ביקורת ספרות עדיין רלוונטית - בתנאי שהיא מקצועית. כשאני קוראת מבקרים כמו עומרי הרצוג, למשל, אני תמיד מרגישה שהרווחתי משהו מעבר לספר עצמו, קומה נוספת של פרשנות שהוא בונה מעל לטקסט שקראתי".
• היכן ראוי לקיים את האירוויזיון? המומחים עונים
• נטע ברזילי: "הניצחון לא היה בכיס שלי"
• אסי עזר: "מקווה שיקבלו החלטה שקולה"
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
