"את יודעת מהי התקופה האהובה עליי בתהליך ההוצאה של ספר חדש? זו שבין סיום הכתיבה לבין ההגעה שלו לחנויות", אומרת הסופרת הותיקה מיכל שלו, שספרה "סדקים בזהב" ("זמורה ביתן") ראה אור לפני חודשים מספר. "כשאני כותבת ספר, יש משהו בלתי חדיר למערכת היחסים שביני לבינו, לאהבה שלי אליו. כשהוא יוצא, הוא חשוף להרבה דעות. עד אז, זה רק אני והספר, לפני שיש לכל אחד מה להגיד".
ניתן לשער שהאמירות הבלתי מחמיאות שנכתבו לאורך השנים מצד חלק מהמבקרים על אודות ספריה של שלו היו גורמות למרבית הסופרים לשיתוק יצירתי. אך שלו אינה מאפשרת לביקורות לרפות את ידיה - כבר עשרים ושתיים שנה היא כותבת ומוציאה לאור את ספריה, שאמנם אינם מרבים לזכות בשבחי הביקורת, אך בהחלט זוכים באהבת הקוראים.
• ג'וליה פרמנטו: לא מעודדת רצח
• איילת גונדר-גושן: לא רוכבת על Metoo#
כבר לא מתרגשת מביקורות. מיכל שלו // צילום: קופיצ'ינסקי
קיומו של פער בין עמדותיהם של המבקרים, הזוכים לכינויים כמו "קובעי הטעם" ו"שומרי הסף", לבין האופן בו מתקבל הספר אצל הקוראים אינו דבר נדיר, אך במקרה של שלו, מדובר בפער עצום ממדים. גם מי שלא יציץ בנתוני המכירות של ספריה של שלו יוכל לגלות עד כמה היא אהובה על ידי קוראיה – מספיק לגלול מטה בביקורות המתפרסמות, אל עבר הטוקבקים, כדי לראות כיצד קהל קוראיה מדבר בשבחה ומגן עליה מפני חיצי הביקורת.
"אני שועל קרבות ותיק בכל הנוגע לביקורת", היא אומרת. "מקהל הקוראים שלי אני אמנם מקבלת המון אהבה, בתגובות ובפידבקים בפייסבוק, אבל מביקורות רשמיות חטפתי כמה אמירות מאוד קשות בפרצוף, ולא ליקקתי דבש. בהתחלה, לקחתי ללב – ביום-יומיים שלאחר פרסום ביקורת, הייתי מנהלת בראש שלי שיחות דמיוניות ביני לבין המבקר, מרגישה כמו במשפט מדומה שבו אני מגנה על עצמי מולו".
הגבת פעם למבקר?
"לא, אף פעם לא. זה לא משהו שאני רואה את עצמי עושה באמת. לפתוח את העיתון או את האינטרנט ולגלות ביקורת קוטלת על הספר שלי זו מן הסתם לא חוויה נעימה, אבל בסופו של דבר, ברור לי שזכותם של המבקרים לכתוב מה שהם רוצים, ואני ממש לא שוללת את עצם הביקורת.
"תראי", היא מוסיפה, "כשספר יוצא, באופן טבעי, אני רוצה לדעת איך הוא מתקבל ואני קוראת את כל מה שנכתב עליו. אבל היום, בניגוד לפעם, אני פחות מתרגשת מביקורת. פעם בדור יוצאת ביקורת 'טובה' על אחד מספריי – גם אם מסויגת במידה כזו או אחרת, ואז אני אומרת – 'וואלה, איזה כיף'. אבל מעבר לכך, זה מותיר אותי די אדישה – אני כבר לא מתרגשת אם אומרים 'איזה יופי היא כותבת', וגם לא אם אומרים 'יצא לה גרוע'.
"היו שכתבו עליי שהתיימרתי לכתוב כמו סופר כזה או אחר, אבל לא הצלחתי; שניסיתי לכתוב ספרות קנונית, אבל לא הלך לי. האם הייתי רוצה לכתוב כמו עגנון, למשל? כן, מאוד הייתי רוצה. גם הייתי רוצה לכתוב כמו בשביס-זינגר, והלוואי שהייתי יכולה לכתוב כמו אלנה פרנטה, שהכתיבה שלה פנומנלית בעיניי", אומרת שלו. "אבל אני לא עגנון, ולא פרנטה - אני מיכל שלו, ואני כותבת כמו מיכל שלו. יש לי את הסגנון שייחודי לי. מי שאוהב ומתחבר – יופי, מי שלא – בסדר גמור. אם הייתי ממשיכה כל הזמן במחשבה הזו, שאני לא יכולה לכתוב כמו הסופרים האלה, אז לא הייתי כותבת. ועם כל זה שאני לא כותבת ככה, יש לי מאות אלפי קוראים, שמתרגשים מהכתיבה שלי ואוהבים אותה".
"הייתי סדין אדום עבור הרבה מאוד מבקרים". מיכל שלו // צילום: קופיצ'ינסקי
בורות, מסקנות שגויות, קמצנות רגשית והתנשאות
"ייתכן שמבקרי הספרות מאוד אינטליגנטים, אבל יש ביניהם כאלה שהם צרי אופקים, ולפעמים נראה לי שהדבר היחיד שיכול למצוא חן בעיניהם הוא ספר בסגנון שהם עצמם היו כותבים, לו היו סופרים", אומרת שלו. "אני, כנראה, הייתי סדין אדום עבור הרבה מאוד מבקרים, שקטלו אותי באופן יוצא דופן, על ידי שימוש במילים כמו 'אכזבה' בתיאור ספריי או אמירות שמזלזלות בקהל הקוראים שלי – שזה דבר שמאוד מקומם אותי.
"מעבר לצרות אופקים, חלק מהמבקרים הפגינו בורות בנוגע לעובדות ההיסטוריות שעליהן מתבססים חלק מהספרים, לאחר שערכתי תחקיר לגביהן. היו גם כאלה שהתייחסו לדמות שלי כפי שהיא מצטיירת בעיניהם, ולמראה החיצוני שלי, שאין לו שום קשר לכתיבה שלי. והיו כאלה שהסיקו מהתכנים כל מיני מסקנות שגויות וחסרות בסיס לגבי הדעות שלי, החליטו שהם יודעים מה אני חושבת.
"הרבה מבקרים לא מסוגלים לשאת את הז'אנר שבו אני כותבת, מתנשאים עליו", אומרת שלו, שחלק מן המבקרים משייכים את ספריה לז'אנר הרומן הרומנטי או הרומן הרומנטי ההיסטורי, ואילו אחרים חווים דעתם כי אין זה מדויק לשייכם באופן מובהק לז'אנר ספציפי. "ובמשך שנים רבות זה עומד ביני לבינם. ביני לבין רוב המבקרים שנתקלתי בהם אין כימיה, אין חיבור, ואני לא מרגישה שיש לי מה ללמוד מהביקורות שהם כותבים עליי".
מהי, לדעתך, הסיבה להתנשאות הזאת?
"חלק מהמבקרים הם אנשים שמאוד מחשיבים את עצמם, ואם הם היו כותבים ספר, אז הם היו רוצים לכתוב כמו, למשל, פיליפ רות. הרבה מהם לא מסוגלים לשאת משהו ששונה ממה שהם מחזיקים ממנו, ספרות שהיא אחרת מזו שהם רגילים להעריך. אבל זו לא סיבה להשתלח במי שכותב אחרת. בהשתלחות באחר יש, לעתים קרובות, קמצנות רגשית.
"ויש עוד משהו שחשוב לומר – אף סופר, גם הטוב ביותר, לא יכול להישאר תמיד כוכב. גם לסופרים שאני אוהבת במיוחד, יש פה ושם ספר שפחות התחברתי אליו או שאני חושבת שהוא פחות טוב. כשהעשייה שלך רבת שנים, יש גם תוצרים פחות מוצלחים מאחרים".
לאורך השנים, לא הייתה אף ביקורת שנכתבה על אחד מספרייך, שלקחת ממנה משהו לתשומת לבך?
"אם מישהו אי פעם היה מתעמק באמת בכתיבה שלי, מתייחס אליה באופן יסודי ומתוך המקום הזה מביע את עמדתו - ומציין גם את הטוב וגם את מה שפחות טוב בעיניו, בהחלט ייתכן שהייתי מייחסת חשיבות רבה יותר לביקורת שלו. היה מעניין אותי לקרוא ביקורת שהיא מנומקת ושיש מאחוריה היכרות עם הכתיבה שלי וגם עם עולם התוכן שבספר. גם אם מבקר לא אהב את הספר, יש כבוד מינימלי שצריך לנהוג בו כלפי הסופר באופן שבו הביקורת כתובה – קטילה ללא נימוק זו לא הדרך.
"ויחד עם זאת", מסייגת שלו את דבריה במידת מה, "אני מעדיפה לקבל ביקורת קוטלת ומזעזעת על פני אפשרות אחרת - שבכלל לא תיכתב ביקורת על הספרים שלי. הביקורת עוזרת לסופרים לעלות למודעות אצל הקוראים, גורמת לכך שמי שעדיין לא מכיר אותם יתוודע אליהם. חוץ מזה, אני הרי נחשבת למיינסטרים, אז ביקורות קוטלות נותנות איזו אדג'יות לתדמית שלי", היא מוסיפה בחיוך.
• היכן ראוי לקיים את האירוויזיון? המומחים עונים
• נטע ברזילי: "הניצחון לא היה בכיס שלי"
• אסי עזר: "מקווה שיקבלו החלטה שקולה"
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
