הסיפור שאינו נגמר

כפי שניתן ללמוד משמו, ספרו הראשון של ההיסטוריון סיימון שאמה בטרילוגיה המתוכננת על תולדות היהודים מתמקד בתקופה ארוכה - החל משנת 1000 לפני הספירה ועד שנת 1492 לספירה. למעשה, בהתחשב במספר השנים והאירועים, המילה "מתמקד" אינה במקומה; שאמה נטל על עצמו משימה בלתי אפשרית כמעט: צריך להיות קוסם כדי להקיף בכרך אחד, עבה ככל שיהיה, 2,500 שנות היסטוריה עשירה ומגוונת כל כך.  

הניסיון לשרטט ולסכם את תולדות העם היהודי אינו חדש. לשאמה קדמו עבודות קלאסיות של שמעון דובנוב, צבי גרץ, סאלו בארון ואחרים. מטבע הדברים, מאז התחדש לא מעט; הארכיאולוגיה בישראל ומחוץ לה מאירה בכל יום עוד ועוד פלחים לא ידועים בסיפור הדורות שקדמו לנו. חלק מן הגילויים האלה כה משמעותי, שיש בכוחו לשכתב פרקים שלמים בסיפור של היהודים. 

לפעמים הממצאים הארכיאולוגיים מאששים את הסיפור המקראי ומפריכים את הגישות, שטענו כי את התנ"ך יש לקרוא כ"פנטזיה של גולים". שאמה מתאר בפירוט כמה מן הממצאים האלה - מגילות כסף זעירות, על אחת מהן הפסוקים העבריים של ברכת כהנים, שתוארכו בוודאות לתקופת מלכות יהודה המאוחרת; לוח אבן מתל דן, ובו הכתובת שמפארת את ניצחון מלך ארם על "בית דוד" (ובכך מנפצת את אמירת מבקרי המקרא שדוד ושושלתו הם פרי דמיון של סופרים מאוחרים); כתובות שמאזכרות אישים המופיעים בתנ"ך, כמו "גדליהו אשר על הבית" ו"גמריהו בן שפן".    

אף שהוא לא נמנע מפולמוס, סגנונו של שאמה סיפורי. כאשר הוא מבקש להכיר לקורא את התהליכים שהשפיעו על הכלל היהודי בעידן מסוים, תמיד ימחיש אותם באמצעות סיפור על הפרט. כך, למשל, בבואו לתאר את מצבם של היהודים תחת שלטון האסלאם, שאמה מספר על הבגד המופלא "קצר ומחויט, ומבד עדין ולא גס" בצבע הלהבה, שהזמין לעצמו סלאמה בן מוסא בן יצחק, יהודי יליד עיר הנמל ספקס שבתוניסיה ותושב מצרים. 

אותו סלאמה, שחי באמצע המאה ה־11, חשק בבגד מפני שרצה להרשים את באי בית הכנסת שלו ביום כיפור. אולם שאמה לומד מן הפרט על הכלל, ומסיק מסיפורו של סלאמה ומשורה של סיפורים דומים, אשר נכתבו במסמכים עסקיים שהשתמרו בגניזה הקהירית, על התרופפות ההגבלות על היהודים בעולם המוסלמי. ההגבלות האלה נוסחו, ככל הנראה, בימי הח'ליף עומר השני במאה השמינית, וכללו שלל סידורים שנועדו לבטא ולהנציח את מעמדם הנחות של ד'ימי (יהודים ונוצרים) בחברת בני האסלאם. 

כריכת הספר (ספרי עליית הגג)

נוסף על האיסורים המשמעותיים (כגון האיסור לשאת נשק ולרכב על סוסים), היו הגבלות סמליות - היהודים נדרשו ללבוש בגד מיוחד בצבע דבש חרדל ונאסר עליהם לחבוש טורבן. אבל חלפו כמה מאות שנים, וכפי שמלמד אותנו מנהגו הגנדרני של סלאמה, הכללים כבר לא נאכפו במלוא תוקפם, לפחות לא במצרים. 

עם זאת, החוק המשפיל והאכזרי מכולם דווקא נאכף: מס הגולגולת השנתי שנאסף מכל היהודים. שאמה מפרט תוך הסתמכות על משפטנים אסלאמים מימי הביניים את טיבה מזרה האימים של גביית המס: "גובי המסים היו צריכים לתת למשלמים לחכות, ואז לצעוק עליהם, לתפוס אותם בצווארון ואפילו לסטור להם". את התשלום עצמו היה מותר להעביר רק כאשר ידו של המשלם היתה נמוכה מידו של המקבל, כך שהיהודים - גם אלה שהרשו לעצמם תלבושות מפוארות - נאלצו לעבור השפלה פומבית כפולה ומכופלת, כדי לקנות את הזכות לחיות כמיעוט נסבל.   

ככלל, שאמה מרבה להציג בספרו את קשרי הגומלין בין הקהילות היהודיות לבין הסביבה. התרבויות הדומיננטיות התחלפו והיהודים נדדו בין ארצות, אולם תמיד היו חלק מן התהליכים שעברו על העמים הסמוכים. לעיתים, היו אלה יחסים שהסבו ליהודים סבל בל יתואר, כמו במקרים שהואשמו באירופה של ימי הביניים ברצח ילדים נוצרים. "לא היה צורך בגופה", מציין שאמה, "כדי להקנות אמינות להאשמה". כשהוכרז מסע הצלב של שנת 1096, אפילו ההאשמות לא נדרשו. יהודים נטבחו בערי אשכנז על עצם היותם "רוצחי ישו", אך גם כדי להשתלט על רכושם.

דוגמאות להשפעות גומלין בין היהודים לגויים לא חסרות, אולם חלק מן המסקנות מסתמכות, לטעמי, על דמיון מקרי. כך, בבואו להראות דמיון בין ציווי היהדות לחוקי הדת הזורואסטרית, שאמה נסחף במקצת וקביעתו כי "הדרישה היהודית המשונה לקבור את רסיסי הציפורניים הגזורות הגיעה היישר מן המנהג הפרסי זורואסטרי" - נמהרת ובלתי מבוססת. 

כך או אחרת, ספרו של שאמה ירתק כל מי שמתעניין בהיסטוריה - ולא רק יהודית. בדומה למסלול הנדודים של בני ישראל, תחומי הסיקור שלו חוצים יבשות ותקופות. שאמה נע בספירלה של תולדות העם היהודי ומיטלטל ממושבת הלוחמים היהודים באי ייב שבנילוס אל מדבריות ערב שלפני האסלאם; מאטיל בירת הכוזרים אל קורדובה שבספרד; ומבבל הפרסית תחת שלטון הססאנים אל ערי הריין של ארץ אשכנז. המבט ההשוואתי על קורות היהודים בתנאי סביבה שונים ביותר הוא יתרון נוסף של ספרו.

גם חסידי האקטואליה ימצאו בעמל של שאמה עניין בזכות גילוי שורשים לרבות מן הכותרות העכשוויות. האי טיראן והעברתו ממצרים לסעודיה מככבים בחדשות? מיקומו האסטרטגי של האי - שנקרא יוטבה (יטבת) - במרכז המצר וממש על נתיב הסחר - היה נהיר גם בעבר הרחוק. היהודים שגרו בו, ושהתיישבו בו על פי הסברה אחרי חורבן ירושלים בידי הרומאים, גבו מהאוניות החולפות מכס ודמי מעבר. הדבר היה כה נוח עבור האימפריה הביזנטית, שלה שילמו יהודי האי מס, עד שהיא העניקה ליוטבה מעמד של זעיר מדינה, ולמעשה הכירה ברפובליקת סחר יהודית קטנה ששטחה 80 קילומטרים רבועים. 

הסיפור של היהודים / סיימון שאמה; מאנגלית: אביעד שטיר; ספרי עליית הגג, 582 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו