לחלץ את הסיפור

בשירה היפה של רונה קינן "אתה מתעורר" ("שירים ליואל", 2009) היא כותבת: "אתה מתבונן / בכתם קפה על שולחן במטבח / פתאום הוא גדל וממלא את החדר / זוחל על הקירות / שולח זרועות ארוכות וחונק אותך לאט". בשורות הללו, כמו בשיר כולו, מאתגרת קינן את החפצים הקרובים ואת השגרה הדומסטית, התפלה, והופכת אותם לעניינים בעלי משמעות גורלית - עבור גיבור השיר, ועבור הכותבת. בחלל העמוק של השיר גם כתם קפה סתמי טומן בתוכו אפשרות של אימה ושיגעון. 

התנועה והגמישות שנמצאות במציאות האפורה ביותר - כפי שהן ניכרות בשיר של קינן - באות לידי ביטוי מרענן, נוגע ללב ומעורר השראה ברומן החדש של יעל נאמן, "היה היתה". אלא שבעוד אצל קינן המשמעות הטמונה בסופה של התנועה היא גורלית, נאמן חומקת במודע מן הגורל הנחרץ; במכוון היא נעה לתחומים האפורים, מרחיבה אותם, בניסיון לחלץ סיפור ללא סיבה הרת גורל.

חילוץ - זו הפעולה שנאמן מבצעת בספר זה. היא לא כותבת את קורות הגיבורה שלה אלא מחלצת אותם. הקורות הם אפילו לא זיכרון - הגיבורה של "היה היתה" חיה בגפה רוב ימיה, נסתרת מעיני אחרים, מעלימה את היותה. נאמן מחלצת את סיפורה מאי הידיעה. מעט כמו ב"סטונר" של ג'ון וויליאמס ובדומה לפעולה בספר הפיוטי מאת הסופר האוסטרי רוברט זטהאלר "חיים שלמים" (שראה אור בעברית אשתקד), גם נאמן מוצאת לנכון לספר את סיפורו של כל־אדם. אישה אחת שחיתה בינינו ומתה לפני 15 שנה. פזית פיין שמה.

דווקא מתוך הניסיון להתחקות אחר חייה של פזית, נאמן שוברת ב"היה היתה" את הנרטיב: ספרה אינו בנוי כרומן שגרתי, אלא מאגד עשרות ראיונות עם מכריה, חברותיה, שכניה ועמיתיה לעבודתה כמתרגמת. המספרת, בת דמותה של נאמן, מתווכת במלאכה: היא מצרפת את חלקי התצרף - כל ראיון הוא חתיכה מן השלם הגדול - ומקווה, באמצעות פסקאות ומחשבות, להשלים את התמונה. אלא שברור למספרת - וכך גם לקוראיה - שהיא לנצח תהיה "לכודה ברשת פזית". 

לכן זהו אינו ספר הנצחה, אלא ניסיון ספרותי המודע מראש למגבלותיו. אף על פי שהמבנה מציע אסופת ראיונות, התחושה היא של קריאה ברומן. במובן מסוים הרצון לחלץ - אפילו לא לשחזר - סיפור מהבנאליות, חייב את נאמן להשתמש בכלים צורניים ובמסגרת ספרותית לא שגרתית. 

כריכת הספר (אחוזת בית)

היסוד המרכזי שמניע את "היה היתה" הוא השרירותיות. כבר בשורות הראשונות מתארת נאמן את המבט החטוף שלה בפזית, ברחוב ויזל בתל אביב בתחילת שנות ה־90. כיצד ראתה אותה נשענת על המשקוף, איך "מפל של צחוק" התחיל ממנה, ו"הפְּנים שלה זהר החוצה והחוּץ שלה הכה בהזנחתו". זה הספיק כדי להתחיל את המהלך: נאמן מעידה כיצד המשיכה לשאול אנשים מסביבתה על פזית, לראיין אנשים שלא הכירה על אודותיה, "בלי יכולת לתת תשובה ראויה לשאלה ששואלים אותי שוב ושובה, למה אני עושה את זה".

פזית פיין גדלה בדירה קטנה בשכונת "מפדה אזרחי" בחולון לזוג הורים חמורי סבר, ניצולי שואה, "כמו סימני קריאה ענקיים... שרק עמדו מעליה והשגיחו ועשו צל". אבל היא נחלצה משם והרוויחה קיום: עסקה בתרגום ועריכה, יצאה מהדירה בחולון והקימה חיים בתל אביב, רכשה ידידים. ולמרות זאת הכאב, ההרס העצמי, הרצון למחוק את הקיים - כל אלה לא הרפו ממנה. "הכעס שלי נבע מההבנה העמוקה והמסרבת להתבדות שפזית מחפשת דרך אחרת: דרך החוצה. לא הבנתי את החולי, אבל הבנתי את כיוון התנועה", מספרת ידידתה ניצה בראיון עימה בספר.

32 המרואיינים של נאמן הם אנשים אמיתיים. כולם הכירו את פזית פיין בדרגות ובתקופות שונות. הם מספרים עליה, אבל נזכרים בעצמם. הם משכתבים את ההיסטוריה והילדות של פזית, ותוך כדי שיכתוב נעים למחוזות שאינם קשורים דווקא לגיבורת הספר. הרוב הן מרואיינות, שבוחנות את תחושת ההחמצה כלפי פזית. "אני מבינה לגמרי מה זה אמן בלי מדיום", אומרת שרה בריטברג־סמל, "מה שכתבה, אין לי ספק שכתבה, השמידה, כך שמה שנותר הוא לא ספרות, אלא החיים העירומים בכבודם ובעצמם ובמלוא עיצבונם של חברה שלא היו לה כישורי חיים מוצלחים וגם לא כישורי מוות".

רבים מהם בני דור שני לשואה, מאותם בתים מושתקים, מוגפים ומוחשכים. כמו פזית, אף הם התגעגעו לקולות שמעבר לקיר. אחרים מן המרואיינים מוכרים כדמויות מעולם העיתונות (פזית עבדה בעיתון "חדשות"), האמנות והכתיבה. בעל כורחם, נאמן יוצרת ממרואיינה קהילה מדומיינת. "קהילת פזית" שלה. והרי היא כבר עסקה בקהילות בספריה הקודמים על אודות הקיבוץ ("היינו העתיד", חלק מסיפורי הקובץ "כתובת אש"). גוף־ראשון־רבים, ה"אנחנו" המוכר מכתיבתה, אינו הטון השולט ברומן זה. ובכל זאת הוא מהדהד ממנו כל העת.

הגוף הקהילתי הזה מתגבש תוך כדי כתיבה, ותל אביב הגדולה מצטיירת דרכו כקטנה וסגורה, קיימת רק בנקודות הציון שבהן פזית התקיימה - מערכת העיתון, הדירה, המכולת. נאמן יוצאת בודדה ותועה למסעה, אבל בדרך המרואיינים מצטרפים אליה, נעים כלהקת ציפורים שהתפזרה לארבע רוחות השמיים ועתה יש מי שמנסה לאגד אותה מחדש. הרצון העז הוא למצוא את פזית, מי שחיה ביניהם וכאילו לא היתה; הביקורים, השיחות הליליות, הטלפונים - כל אלה נדמים בדיעבד רק כרמזים קלושים. למעשה איש אינו מפענח דבר.

חלקו האחרון של "היה היתה" עוסק במחלת הסרטן של פזית. אף על פי שהוא מסופר בכאב מפי הדמויות שהיו קרובות אליה בשעותיה האחרונות, הוא חלש יותר מהחלקים שקדמו לו - ילדותה ובגרותה האבודה, שאותן ניסתה נאמן להעלות באוב. ואולי החולשה הזו אמביוולנטית, דווקא כי שמענו סיפורים דומים: מחלה איומה, המתנה מורטת עצבים לסוף, פרידה מתוכננת מחברים שתמיד משתבשת. כל קורא מכיר, אפילו מקרוב, מקרה דומה. ודווקא בגלל זה יעל נאמן מגוללת אותו בפניו. היא מבהירה שגם לו יש סיפור לחלץ. 

היה היתה / יעל נאמן; אחוזת בית, 256 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו