בקובץ מאמרים חדש ומסקרן העוקב אחר "האניגמה של הרולד פינטר" (יעל זרחי־לבוא, בר חיון, אסף דרעי, אמיר פרג'ון; הוצאת הקיבוץ המאוחד), מתייחס דרעי במאמרו ל"תיאטרון פוסט־טוטליטרי" ולמחזה הביכורים של פינטר, "החדר", שמפרק שני מושגי יסוד תיאטרליים שהם גם נקודות יציאה ספרותיות מאוד: הבית והחדר. פינטר הרדיקלי שנא ובז לגבולות, ובמחזותיו בנה את החדר כ"יחידה יסודית של מערכת היחס מרחב־אדם, ואז מייד ניגש לפירוקה, בהדרגה ובהתמדה".
"החדר" מתרחש בבניין דירות ישן ומתפורר, והגיבורה שבו, רוז, נשארת בדירתה - מקום המבטחים שלה - בעוד דמויות שונות נכנסות ויוצאות מן הדירה, מנהלות עם רוז שיח אך גם מאיימות עליה ומערערות את המעטפת המגוננת של חדרה. האבסורד של פינטר ממוסס כל אפשרות של נחמה וביטחון; הוא הופך את הקפסולה הפיזית, שבה אנחנו מתכרבלים ומתרגעים, לבועה המרחפת בחלל וחשופה לכל פגע והפתעה.
לעומת פינטר, במסה המפורסמת שלה "חדר משלך", מגדירה וירג'יניה וולף מחדש את גבולות היצירה. היא מציבה תנאים ויסודות, תוחמת את המרחב ובונה סביבו קירות - עבור האפשרות וההזדמנות של נשים לכתוב. "כה חבל יהיה אם נשים יכתבו כמו גברים", כתבה במסתה, "האם החינוך אינו צריך להבליט ולחזק דווקא את ההבדלים ולא את נקודות הדמיון?"
האם הספרות היא מסיגת גבול, מי שאחראית להסרת מחיצות ולטשטוש קו ההפרדה בין טריטוריות, כדי ליצור מרחב ניטרלי, זהה ואחיד, שהיצירה חופשית להתנהל בו ללא הגבלה? או שמא הכתיבה היא דווקא זו שמחלקת את המרחב ומגדירה את חלקיו; היא זו שכובשת את השטח, מחלקת אותו, ומעניקה לו משמעות וזהות?
על פניו, הרוח הדמוקרטית של הספרות, שנושבת לעיתים למחוזות האנרכיה, חוששת מהגדרה עצמית ייחודית. היא הרי שואפת לחפור עמוק, אל הלבה הרותחת של הקיום האנושי. היא מחפשת את המרחב המשותף שיכיל את כולם. על כך ז'ורז' פרק ב"חלל וכו'": "בזמנים עברו, ללא ספק רחוקים מכדי שאיש מאיתנו יזכור אותם ולו במעומעם, לא היה אף אחד מאלה: לא פרוזדורים, לא גנים, לא ערים, ולא אזורי כפר". והרי החלל הבראשיתי לא היה תחום כלל: אינסופיותו המיטה פחד ואימה על האדם, שיצר לעצמו חללים קטנים יותר, מותאמים לצרכיו.
אלא שהספרות דואגת לאדם, לא למרחב. לא לכל אחד יש הזדמנות שווה בעולמנו. לכן הכתיבה מאפשרת יצירת אזורי נוחות וקיום; היא מעניקה ביטוי גם למי שקולו מושתק, בונה עבורו מקלט מוגן ומסוגר. הספרות מציבה חומות הגנה, והן חיוניות עבור אנשים רבים.
ובכך טמונה מהות מלאכתו הבלתי אפשרית של הסופר. כמנהל הטריטוריות, הוא מסיר מחסומים ובו בזמן מציב אותם במקומות אחרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו