עשרת הסיפורים בספרה השני של תמר מרין, "מה אתה מסתכל על", נקראים כרצף של תמונות מתוך חיים בורגניים חסרי נחת. בגידות, נקמות ואלימות עצורה בין בני זוג ובין הורים לילדיהם; תמונות שנדחקות בדרך כלל החוצה מהאלבום המשפחתי הפוטוגני. בסיפורים האלה, שחושפים את העלוב והמביך בחיים המשפחתיים הבורגניים, אף אחד לא יוצא טוב: כולם קורבנות וכולם אשמים, והם תקועים זה בזה במארג מתמשך של אומללות.
הכתיבה של מרין חותרת לישירות חפה ממניירות. היא אירונית וקלילה, ומצליחה להציל את הסיפורים מהתקיעות המעיקה שמתוארת בהם. התנועה החלקה של המשפטים יוצרת גם מתח פורה בין תוכן וצורה בטקסט, כשהזרימה החלקה של הכתיבה נבלמת בדפוסי ההתנהגות הכרוניים של הדמויות - באומללות החוזרת־ומשתכפלת - ומעצבת את תנועת הכתיבה עצמה כדימוי למעצור, לחסימה.
בסיפור הפותח, "פּרֵידה", סיפור עוקצני ומלא אירוניה, זוג סופרים, הורים לשני ילדים קטנים, שרויים במשבר עם הוריהם. שיחת טלפון של הסופר עם אמו, שתוכנה לא נחשף בפנינו, מביאה אותו להודיע לאשתו שהוא לא רוצה לראות יותר את אמו, ומהנקודה הזאת ואילך כל הדמויות מאבדות שליטה על מה שמתרחש. כולן מתחפרות ללא תוחלת במציאות החדשה של הנתק הבין־דורי, שגם הסופר, שיזם אותה, ככל הנראה לא מסוגל לסגת ממנה.
מרין לא מציידת את הדמויות שלה במפתחות לחלץ את עצמן ממצבן. הן לא מצליחות להבין או לראות את עצמן, וגם כששבריר של הארה חוצה במקרה את דרכן הוא נזנח בצד הדרך, מיותם וחסר שימוש. אין כאן יומרה לחדור אל מה שמתרחש בתוככי הנפש. גם כשדמויותיה מגיעות לידי פעולה, זו פעולה קלושה, תגובתית, לא כזו של סובייקט ריבוני, אלא פעולה שמנתבת את הדמויות אל מסלולים מוכתבים מראש, כמו אבני משחק.
אסטרטגיית הכתיבה הזאת אפקטיבית מאוד לתיאור מצבי ניתוק ושיתוק. בסיפור "קביעות", שאולי מספק את הדימוי המזוקק ביותר למצב הקיומי המנוכר שמתואר גם בסיפורים אחרים בקובץ, מתואר אב האוסף במכוניתו את בתו הקטנה וחברתה. שלוש הדמויות, אף שהן סגורות יחד באוטו, תקועות במסלולים מקבילים שאינם נפגשים: בעוד האב טרוד בענייני היום־יום באקדמיה, הבנות שקועות בשינון אובססיבי של פרטי הפרעת האכילה שלהן ("שלושה גזרים: בוקר, צהריים וערב, בשבת אופציה לפרוסת לחם אחת...").
כריכת הספר (ידיעות ספרים)
המציאות המנותקת הזאת נותרת בעינה עד סוף הסיפור. אין קתרזיס - אין התוודעות, פעולה, התרה. גם כשמתרחשת תאונה איומה, שהיתה עשויה לנער את השלושה מאטימותם או לגשר ביניהם - מה גם שהתאונה מספקת דימוי עוצמתי למצב השיתוק של הנוסעים ברכב - לא קורה דבר. הרגש לא מתפרץ, והסיפור נותר בגדר מבט חולף על מציאות סטטית ששום דבר לא מצליח לערער אותה.
אבל הכתיבה של מרין, שמצליחה להעביר את המציאות הפאתטית של גיבוריה מתוך מרחק בטוח ממנה - בלי לסחוט את הדוושה, בלי לשקוע במלודרמה - עובדת פחות טוב בסיפורים שעוסקים בסיטואציות של קרבה, סולידריות או התעוררות מינית. בסיפורים האלה סגנון הכתיבה המרוחק של מרין נחווה כהתחמקות, כהחמצה. כזה הוא למשל הסיפור "חושך", העוסק בברית ידידות שנרקמת בין שתי ילדות דחויות בבית ספר לאמנות, והסולידריות השברירית ביניהן מחווירה, כמעט נכבית, בכתיבה הזהירה והמרפרפת מדי של מרין.
רק שלושה או ארבעה מהסיפורים עוסקים בילדים קטנים, אבל מבחינה מסוימת כולם בספר ילדים: קטנוניים, קצרי רואי, אינפנטיליים, חסרי אונים (ודווקא דמויות הילדים עצמן מגלות לפעמים בגרות מפתיעה). הגיבורות הבוגרות של מרין, רובן סופרות, בנות דמותה של הסופרת, נמשכות להתחשבנויות קטנוניות, נקמניות; זו לא כתיבה של רגשות נאצלים. הנה למשל מתוך הסיפור "פרידה" שהוזכר קודם לכן:
"ספרי החדש, שיצא בסופה של אותה שנה, זכה לתגובות אמביוולנטיות; לא רק מקוראים, דבר שציפיתי לו, אלא גם מכותבים - סופרים ומשוררים. בעיקר הגל החדש של המשוררים המזרחים טען כנגדי שרק אשכנזים מפונקים כמוני מסוגלים להגיד דברים מכוערים כל כך על בית אבא; בלי שום כבוד, לא למסורת ולא לחינוך ולא לערכים שעוברים מדור לדור... החלו לטעון בגלוי נגדי ונגד בעלי שאנחנו זוג פריבילגים, זה מה שאנחנו, כל כך הרבה הזדמנויות קיבלנו בחיינו ובכל זאת אנחנו רק בוכים ומתלוננים על כל העולם ואמא שלו, ובכלל, אולי הגיע הזמן שמישהו אחר יקבל משהו, לא רק אנחנו. ובאמת, בהדרגה זה מה שהחל לקרות; הפסיקו לתת לנו, לבעלי וגם לי - פרסים, והזמנות להרצאות ולאירועים, והצעות עבודה. שום דבר לא נשאר בשבילנו יותר".
הביקורת על הסופרת, בת דמותה של מרין, שאין לה כבוד לבית אבא והיא ובעלה רק בוכים ומתלוננים, היא מגוחכת כמובן, ומגחיכה את כל הנוגעים בדבר (דברים דומים חוזרים גם בסיפור נוסף בספר, מפי חבורת נשים בהרצליה פיתוח שמזמינות את הסופרת, תמר שמה, לערב ספרותי בביתן, כדי להטיח בה שהיא בוכה ומתלוננת וכו'). אבל ממילא מרין לא מביאה את ה"ביקורות" האלה עליה (או על בת־דמותה) כדי להתמודד איתן או לערוך חשבון נפש של ממש.
נראה כי לביקורות העצמיות האלה יש כאן תפקיד מתעתע: ברור שחלק מהאפקט - המגחיך, אפילו משעשע - שלהן, נשען על הקו הדק בין מרין לבין הגיבורות שלה, בנות דמותה, מה שחושף גם את הסופרת ל"קו האש". אבל לא פעם יש הרגשה שההגחכה העצמית הזאת, ההתערטלות הזאת, היא דווקא אזור הנוחות של הכתיבה של מרין, ובאה על חשבון העזה וחציית גבולות בסיפורים עצמם.
תמר מרין / מה אתה מסתכל על; ידיעות ספרים, 199 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו