הביטוי "יציאה מאזור הנוחות" הוא אחד המאוסים בביקורת הספרות (ובכלל), אבל אין מתאים ממנו לתאר את התהליך שעוברת כתיבתו של אשכול נבו בשנים האחרונות. הן בספרו החדש - "הראיון האחרון" והן בקודמו - "שלוש קומות", נבו מעז יותר וחוצה את גבולות הז'אנר שלו. השריטות של הדמויות שלו עמוקות יותר, הפינות שבמסתרי מוחן אפלות יותר, והתשוקות מסקרנות; אפשר לזהות בהן את השכנה, את האמא מהגן או את זה שיושב שני משרדים לידנו.
ספרו החדש של נבו אינו כתוב במבנה המקובל של פרוזה, כי אם בפורמט של אוסף שאלות ותשובות. גיבור הספר הוא סופר, המשיב על שאלות ששלח לו עורך של אתר אינטרנט. זהו פורמט מעניין לספר, ועם זאת, אין בכוחו לשאת את העלילה על גבה עד לנקודת הסיום. מה שמתחיל כרעיון נחמד ומרענן הופך במרוצת הדפים למעט מעייף, שכן התוצר הוא ראיון עיתונאי הנפרס על פני יותר מ־300 עמודים.
קשה להימלט מהשוואת ספרו של נבו לרומן "היה היתה" של יעל נאמן, שראה אף הוא אור לאחרונה. אצל נאמן, התחקיר העיתונאי הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור עצמו, ושני האלמנטים המרכזיים בספר - המסע שנעשה לשם פענוח דמותה של פזית פיין, והפרטים המתגלים על אודותיה, ארוגים זה בזה. הדינמיקה בין נאמן לבין מרואייניה משמעותית, ועוצמתו של הספר נובעת במידה רבה מן האופן שבו היא מתארת את מפגשיה, תחושותיה והלבטים שליוו את מסעה.
לעומת זאת, ב"הראיון האחרון" יש נתק בין המראיין למרואיין. דמות המראיין מצומצמת לכדי ישות עלומה הכותבת שורה ארוכה של שאלות, אך אינה מנהלת שיחה עם המרואיין, ובכך נוטלת מן הראיון את אחד המרכיבים החשובים בו ביותר - הדינמיקה. הפוטנציאל הספרותי של אותה דינמיקה בין מראיין למרואיין כה רב, וחבל שהנפח והפיתוח שלו לוקים בחסר.
ובכל זאת, הפורמט נושא עימו אמירה, ונראה שבמקרה זה, המדיום הוא בהחלט המסר. פינג־פונג של שאלות ותשובות פותח דיון אפשרי על החובה המוטלת על סופרים לקדם את ספריהם באמצעות ראיונות עיתונאיים, שחלקם ניגשים אליה בהתרגשות ובהנאה ואילו חלקם האחר בחשש מחשיפה אישית מדי.
הסקרנות, שלא לומר המציצנות, מניעה את הקריאה ברומן של נבו, והקורא נמשך מאליו לנסות ולפענח אילו ממרכיבי הסיפור מתקשרים למחבר עצמו. לעיתים הדבר ברור - "סבך, לוי אשכול, היה ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל. איזו מורשת הוא השאיר לך?" ופעמים אחרות הממד האוטוביוגרפי נעלם. אבל זה לא משנה - הסיפור שמתרקם ברומן גדול יותר מהביוגרפיה הפרטית־ציבורית של נבו, והתמקדות בה מסיטה את הדעת מהנקודה החשובה והמעניינת בספר - היכולת המופלאה של סופר לחיות כמה מחזורי חיים.
כולנו היינו רוצים לעשות את מה שאנחנו מפחדים לעשות, להיות נועזים, ספונטניים, הרפתקנים יותר מכפי שאנו באמת, לשבור מדי פעם את הכלים. סופרים מעלים את כל תרחישי ה"מה היה אילו" על הכתב, בוראים דמויות ומעניקים להן את החיים שהיו רוצים לחיות ותכונות אופי שהם עצמם נעדרים אותן, ובכך הופכים את כל אותן תשוקות, כמוסות וגלויות, לכמעט ממשיות.
כריכת הספר (כנרת זמורה-דביר)
אך הפעולה הזו נושאת עימה מחיר, והיא השורש למצוקה העמוקה של הכותב: החירות שיש בידיו להמציא דברים שמעולם לא קרו, הופכת להתמכרות ומחלחלת אל החיים האמיתיים. כך הסופר מאבד את האחיזה: היכן עוברים גבולות ההמצאה והשקר? איך תוחמים אותם ליצירה הספרותית והודפים את כל אותם שקרים כך שלא יעברו את מפתן הדלת?
זו התמודדות של כל סופר, אבל גם של אדם שמתקיים פער בין החיים שהיה רוצה לחיות לבין החיים שהוא חי בפועל. בדומה לדמותו של הסופר ב"הראיון האחרון", גם חיינו מורכבים משברי זיכרונות ומפיסות חוויות המתגבשים לכדי נרטיב, ואנו בוחרים מה להכניס לתוכו ומה להותיר מחוץ לו, מנסחים לעצמנו את הסיפור שאנחנו רוצים שייצג אותנו.
התדמית של חיי הסופר זוכה באופן מתמיד להילה רומנטית - חיבוטי הנפש האמנותית, קלישאות כגון "הכתיבה בחרה בי" ו"איני יכול שלא לכתוב", ואפילו חיי צמצום ודוחק בשל הקושי להתפרנס מן הכתיבה. "הראיון האחרון" מתמרד כנגד ההתרפקות הזו ומאפשר לקוראיו להבין עד כמה רחוק הדבר מן האמת. אין שום דבר רומנטי במחסום כתיבה המוביל לדכדוך עמוק, בבדידות שמלווה את האדם הכותב או בניסיון לכתוב על מה שאתה מכיר בלי לפגוע באף אחד קרוב.
הסיפור המתקבל מקריאת השאלות והתשובות נוגע ללב, ויש בו כאב ובדידות מהסוג הקשה ביותר - בדידותם של שני אנשים שנמצאים יחד. הוא מלא אובדן - של קסמה של זוגיות ארוכת שנים, של חברות קרובה, של העצמי בתוך שלל הדמויות המומצאות, של האמת בתוך הבדיון והשקר ושל הבית המתרוקן מיושביו.
ובכל זאת, הגבריות הזוכה לייצוג מרכזי בספרו של נבו - מוחמצת. היא כזו שנעה על התפר שבין רגישות לחספוס: במובן מסוים היא כל־ישראלית; כמו תמיד אצל נבו, הגיבור הוא אחד מהחבר'ה, מי שעבר בצמתים המרכזיים של החִברוּת הישראלית, שעשה את המסלול המוכר של נעורים שהם פקעת רגשית - שירות צבאי־טיול־לימודים־עבודה־נישואים־ילדים. ומצד אחר, הוא מהורהר, מתבונן על החיים מבחוץ כמו על בריכה שמימיה העמוקים מעוררים תחושה של סכנה, אבל הוא מעז לטבול בה רגל, ואז עוד אחת. רק כדי להרגיש את הקרירות של המים. בכך זה נגמר - הוא לעולם לא יקפוץ פנימה.
הראיון האחרון / אשכול נבו; כנרת זמורה־דביר, 352 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו