פרנסיס סקוט פיצג'רלד: ניצוץ תקווה מהדור האבוד

"אהבה בלילה; השחיינים" הוא ספר צנום ובו שני סיפורים קצרים, איכותיים להפליא, שנבחרו בקפידה מתוך 43 הסיפורים שכתב בחייו סקוט פיצג'רלד. שניהם ראו אור בשבועון האמריקני "סאטרדיי איבנינג פוסט", שאת שערו אייר במשך 50 שנה נורמן רוקוול, שבדומה לפיצג'רלד נמנה עם "הדור האבוד". זה הדור שהתבגר במלחמת העולם הראשונה, התוודע לזוועותיה ולהרס החברתי שהיא מחוללת, והתפכח ממנה לחיקה של האמנות. לצד פיצ'גרלד בלטו באותו דור גם ארנסט המינגוויי, סינקלר לואיס ודורותי פרקר.

אך הדמיון בין רוקוול לפיצג'רלד אינו מסתיים בתקופת חייהם. המוטיב המנחה באיוריו של רוקוול היה האתוס האמריקני, שאותו המחיש כאידיאלי. מפורסמת סדרת ציוריו "ארבע החירויות": "חופש הדיבור", "חופש הפולחן", "חופש ממחסור" ו"חופש מפחד", שזכו למעמד של מושא פולחני הראוי לסגידה.

גם פיצג'רלד נטוע בהוויה האמריקנית והעריץ אותה. גיבור "השחיינים", הנרי מרטסון, מוותר בנקל על אשתו שמוצאה צרפתי ומוצא אושר עם נערה ילידת ארה"ב. "כאשר שמע את שמה בפעם הראשונה הוא הכיר אותו. זה היה שם מן החוף המזרחי של וירג'יניה. שם טוב, כמו שמו שלו". הוא דוחה את תדמית חוסר התכלית שמייחסים ל"דור האבוד". "על האוכף יושב עכשיו דור אבוד, אבל האנשים ששבו מן המלחמה הם טובים יותר". 

מנהגו של פיצג'רלד לתייג עמים נראה כיום מוזר ורחוק מתקינות פוליטית. "הרוסים (הכוונה לרוסים הלבנים) היו המיומנים ביותר בניהול חיי פאר, האנגלים היו מעשיים מדי, ולאמריקנים לא היתה מסורת של התנהגות רומנטית". אבל הוא אוהב את מולדתו, ארה"ב, בכל מאודו: "צרפת היא ארץ, אנגליה היא עם - אבל אמריקה מייצגת את אותה איכות של רעיון שקשה להגדיר".

עלילת הסיפור מהירה, נעה קדימה ללא הרף והקורא מטלטל ונסחף מהשורה הראשונה בקצב מסחרר. אנחנו מוצפים פרטים המעצימים את תחושת המציאות, שומעים את הקולות שמשמיעים המשוטים של סירות הדיג בנמל קאן: "סוויש! קריק! דריפ!" ובאותה עת חשים את האי־ודאות, ואת החרדה האורבת מאחורי הפרגוד. "הוא היה שבע רצון למדי, או בעצם אומלל למדי". 

כריכת הספר (נהר ספרים)

בתרגומה המצוין מצליחה רעיה ג'קסון להנגיש את פיצג'רלד לקורא העברי, כיוון שהספרות שלו ניצבת איתנה כשרגלה האחת בסיפורת והשנייה בהבעת רגש לירית הגובלת בשירה. בריביירה הצרפתית, שבה בילו עשירי העולם בתחילת המאה ה־20, היה "האוויר רך, קסום עד כאב". ביקורת חברתית ותיאורים נטורליסטיים, הקורעים מסיכה מעל פני הדמויות, משתלבים להפליא עם תיאורים רומנטיים, השומרים על מרחק נאות מוולגריות: "על פני השולחנות הלבנים נגעו ידיים בידיים נוצצות מתכשיטים... וגפרורים הוחזקו בידיים רועדות מעט כדי להצית אט אט סיגריה". 

גיחות קטנות אל מחוץ לעלילה הריאליסטית, לעולם האגדה ולאי־רציונלי, מאששות את התחושה שאצל פיצג'רלד אין הסיפור פשוט ומהנה, וכי מאחורי המעשה חבוי מסר מורכב, אופטימי ופסימי כאחד, ששוליו עמומים. ואל רוסטוב, הדמות המרכזית ב"אהבה בלילה", מחליט שהנערה שאותה פגש פעם אחת על סיפונה של יאכטה היא אהבת חייו. ואכן הוא חולם עליה במשך שנים רבות, חי חיי בדידות אבל מחפש אותה בלי הרף, עד אשר בצירוף מקרים מוזר הם נפגשים בקונסוליה האמריקנית בקאן. הנרי מרטסון מ"השחיינים" עומד בתור, וכאשר זו שקדמה לו מסיימת את ענייניה ומסובבת את ראשה, "הוא ראה שזאת הנערה". 

בניגוד לריאליזם הקסום של הסופרים הדרום־אמריקנים, כמרקס ובורחס, המייחסים משקל שווה לקסם ולמציאות וממזגים אותם בשלמות עד שהפנטזיה מתרקמת, מסתפק פיצג'רלד בתיבול קל - והעלילות מעוגנות היטב בעולם הריאלי. כמו הדור האבוד כולו הוא בז למוסמכות החברתיות והאנושיות שקדמו לו אבל רגל אחת שלו עדיין נטועה בהן.

בכל אחד מגיבוריו יש משהו מעצמו של הסופר, המתייסר בתחושת החמצה של מה שהחיים היו אמורים להעניק לו. שבר "הדור האבוד" שבניו נשחקו במלחמת העולם הראשונה, קשייו הכלכליים של פיצג'רלד ומחלת הנפש של זלדה, רעייתו והאישה הקובעת בחייו, "חברו יחד נגד ציפיות ליבו".

כנדרש מסיפור קצר מסתיימים "אהבה בלילה" ו"השחיינים" באירוע מפתיע השובר את הזרימה הליניארית של העלילה. היופי הוא בסגנון הלקוני, בחיוך הסרקסטי הענוג המלווה אותו, ובמשפט מחץ שאותו שולפת הדמות הראשית.

הספרות של סקוט פיצג'רלד אינה רלוונטית לימינו, אבל אין כמותה לספק הנאת קריאה. היא בוראת עולם שבו מציאות ואגדה, אהבה וגאווה, תחרות וייאוש משתלבים בו לכדי תצרף מרהיב. 

אהבה בלילה; השחיינים / פרנסיס סקוט פיצג'רלד; מאנגלית: רעיה ג'קסון; נהר, 107 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו