דינה מרקון, מתרגמת "אמי והמוזיקה", מסה פואטית עזת-מבע מאת מרינה צבטייבה, שיצאה לאחרונה בספרון דק בהוצאת "תשע נשמות", זוכרת את המפגש הראשון שלה עם שיריה של המשוררת והסופרת הרוסייה הגדולה. זה היה דווקא בתל אביב, זמן לא רב לאחר שעלתה ארצה מריגה שבלטביה, כמתבגרת צעירה. היא זוכרת את הספרון הדק, הלבן, שאיתרה בחנות לספרים ישנים, ואת הלהט הפרוע והפגיעות שלה, שדיברו אליה במיוחד באותה תקופה בודדה.
"יש לצבטייבה שורה שאומרת: 'כל משורר הוא ז'יד, יהודי' – כלומר כל משורר חריג ומוקע. הדברים האלה דיברו אליי במיוחד באותה תקופה משברית של העלייה ארצה, שזמן קצר לאחריה נפטר אבי. יכולתי להזדהות עם תחושת החריגות שצבטייבה דיברה מתוכה כמשוררת – ליתר דיוק כ'משורר', כי צבטייבה סירבה להגדיר את עצמה כ'משוררת' מתוך תפיסה של השירה כמה שמעבר למגדר, לא נשי ולא גברי".
צבטייבה היתה בת למשפחה ממעמד האינטליגנציה – אביה היה חוקר אמנות ידוע, שייסד את מוזיאון האמנויות היפות במוסקווה – וגורלה משקף את גורלה של האינטליגנציה הרוסית והיהודית במחצית הראשונה של המאה ה-20: בעלה היהודי נאסר ונספה במחנות, בתה הבכורה אף היא נאסרה, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה היא פונתה יחד עם בנה לעיר נידחת בפנים רוסיה, שם מצאה את עצמה מנותקת מבני השיח שלה ומעולמה התרבותי, והתאבדה.
מרינה צבטייבה
מרקון משערת שמשהו מהטרגיות בגורלה האישי של צבטייבה – כמו גם הטראגיות של התקופה הסוערת שבה חיה – קסם לה וקירב אותה אל המשוררת. צבטייבה שייכת ל"תור הכסף" בשירה הרוסית, יחד עם משוררים כמו אנה חמטובה, בוריס פסטרנק, ואחרים – "תקופה של פריצה אדירה וחדשנות בספרות הרוסית, שהקדימה את השירה באירופה המערבית", אומרת מרקון – "עד שהכל הוחנק".
דינה מרקון נולדה בריגה, שנחשבה ל"מערב" של ברה"מ, בבית שהיתה בו תרבות מערבית יותר מתרבות רוסית – "ובכל זאת החיבור החזק ביותר שלי היה לתרבות רוסית", היא אומרת. אביה היה עיתונאי בכיר ששפת אמו גרמנית, והיא זוכרת את הבית תוסס ומלא אנשים. אבל דווקא אביה, מכיוון שהספיק לחוות דמוקרטיה לפני המלחמה, רצה לחיות בארץ דמוקרטית.
היא מספרת על דיכוי הזיכרון היהודי והנטיות הציוניות של היהודים תחת השלטון הסובייטי. זוכרת שאביה לקח אותה ואת חברתה לאתר יער רומבולה, שבו נטבחו עשרות אלפי יהודים בשואה, וכעת עמדה בו אנדרטה המוקדשת ל"אזרחים סובייטים", מתוך הכחשה של יהדותם, ושל נסיבות הירצחם. לאחר שאביה סיפר להן על המקום, היא וחברתה, באקט חתרני, ציירו סמוך לאנדרטה מגן דוד. המשפחה עלתה ארצה בשנת 1973.
לפני שנתיים, היא מספרת, נסעה לביקור ראשון בריגה מאז שעזבה אותה בגיל 13. "זאת היתה תחושה מאוד מוזרה", היא אומרת, "כמו לפגוש את הקו השני של עלילת חיי. זכרתי את המקומות, והרגשתי שם סוג של רוגע שאין לי פה. הבנתי שיכלו להיות לי חיים אחרים לגמרי אילו הייתי נשארת שם".
כריכת הספר (תשע נשמות)
מאחורי מרקון שורה ארוכה של ספרים שתירגמה, בהם קלאסיקנים רוסים רבים: צ'כוב, טולסטוי (כולל קובץ הגות שלו), דוסטוייבסקי, "אוֹבּלוֹמוֹב" של גונצ'רוב, קובץ סיפורים של ניקולאי לסקוב, מיכאיל בכטין "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן", קובץ המסות של אלכסנדר גולדשטיין "היבטים של הזיווג הרוחני" ואחרים. כמו כן היא תירגמה גם מהספרות הרוסית החדשה – למשל נובלה וקובצי סיפורים של לודמילה פֶּטרוּשֶׁבסקיה – ועוסקת בין השאר גם בעריכה ספרותית.
"באותן שנים ראשונות אחרי העלייה לישראל נחשפתי גם לשירה עברית – משוררים כמו נתן אלתרמן, לאה גולדברג הכותבת בשיר 'איכה תוכל ציפור יחידה לשאת את כל השמים'. הזדהיתי עם תפיסת עולמם, ואולי גם עם משהו מהרוסיות שהכרתי וחילחל אליהם, וזה היה הצינור שהוביל אותי אל התרבות העברית", היא מספרת, "אני חושבת שהשירה שלהם פעלה עליי כמו הַשְׁבָּעָה – שירה שלא קלה לפענוח, ולא מובנת באופן מיידי. בדומה למה שכותבת צבטייבה במסה שלה על האופן שבו אמה השביעה אותה אל המוזיקה ואל השירה".
"אמי והמוזיקה" נע במרווח המתוח שבין מוזיקה ושירה.
"צבטייבה מתארת את המוזיקה כמעין כוח טבע שאמהּ, שמתה עליה בילדותה, כפתה עליה כבר כשהיתה בת ארבע, הרבה לפני שהייתה בשלה לכך. כאילו ידעה שלא תאריך ימים, וניסתה להעניק לה את המוזיקה – כדי שתמשיך אותה – ובסופו של דבר העניקה לה את הליריקה, שמתוכה הגיחה לעולם צבטייבה כמשוררת. היא מתארת בספר את המאבק עם התווים ועם הפסנתר – שהיא כילדה רואה אותו בדמיונה כמין יצור ענקי לוטש שיניים – ומתוכו מתגלה מה שהיה טבוע בה מלכתחילה: מתת השירה. כי בין המוזיקה לשירה מתקיים מתח, אבל לא ניגוד. הן אינן הפכים, אלא שתי התגלמויות של כוח אחד. כפי שכותבת צבטייבה, השירה אינה אלא 'מוזיקה אחרת'".
אולי לכן היא נחשבת לכותבת שלא ניתן לתרגמה?
"הפרוזה של צבטייבה היא פרוזה שירית. 'אמי והמוזיקה' רווי פרדוקסים ומשחקי מילים וצלילים, משופע הרמזים וכתוב במקצב דחוס וקצר נשימה. מי שמנסה לתרגם את כתיבתה צריך לגלות כושר המצאה במציאת גרסה עברית למשחקי מילים ואורך רוח בהתרת המורכבות האסוציאטיבית, שלא מתפרשת מיד ומצריכה לפעמים חקירה ולמידה: המתרגם נדרש להתחקות אחרי המושגים ושמות היצירות והאישים הנזכרים בספר כלאחר יד.
"העיקר הוא למסור נאמנה את מקצב הסיפור, שלעתים הוא כמעט חונק-נחנק, ולעתים – חולמני-לירי. ולשמור על מאפיין מובהק של צבטייבה, המקפים – שמופיעים במקומות הלא צפויים ביותר, כדי לבדל ולהדגיש ולהצביע".
מה בעינייך האתגר הגדול ביותר בעבודת המתרגם?
"קורניי צ'וּקוֹבסקי (סופר ילדים שהיה גם מסאי ומבקר ספרות – ק"ד) כותב על הוויתור ההכרחי למתרגם – ויתור על האגו, שנחוץ כדי להיכנס לעורו של
הסופר – ויתור שהוא קשה במיוחד למתרגם שהוא גם אדם כותב. צ'וקובסקי דיבר על הפחד של המתרגם לאבד את עצמו בתוך הכתיבה של הסופר, שהוא לא יישמע. אבל הפחד הזה לא מבוסס, כי ככל שינסה המתרגם להיכנס לעורו של הסופר, תמיד תישאר הנימה הדקה שהיא של המתרגם עצמו".
תמיד נכנסת לתרגום רוח קצת אחרת?
"דווקא תרגום מילולי חוטא מאוד למקור, כי הוא מחטיא את רוח הדברים. מתוך חוסר הדיוק – שם מוצאים את הדיוק. לפעמים התרגום המיידי והמתבקש ביותר הוא הטעות, והמתרגם צריך למצוא דווקא את המילה הלא-צפויה, המפתיעה, שתדייק את רוח המקור. כשתרגמתי את 'אובלומוב', למשל, מצאתי את הנימה הנכונה רק לקראת סוף הספר. הספר כתוב במקצב איטי מאוד, במין עצלות, במשפטים ארוכים שמשקפים את ההוויה המנומנמת של בעלי האחוזות הרוסיים, שמאוד מנוגדת להוויה הישראלית העצבנית ומנוגדת גם לי כאדם, ורק לקראת סופו הצלחתי למצוא את המקצב הנכון, מה שאילץ אותי לחזור לאחור ולשכתב את כל התרגום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
